מה חשוב יותר בפעילות גופנית: כמה קשה מתאמנים, או כמה זמן מקדישים לכך? מחקר חדש מציע תשובה מעודדת במיוחד עבור אנשים המתמודדים עם מחלת פרקינסון.
לפי המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי "נוירולוג'י", אנשים עם פרקינסון שהקפידו על פעילות גופנית רבה יותר חוו הידרדרות איטית יותר ביכולות התנועה, החשיבה והזיכרון לאורך השנים. הממצא המעניין במיוחד הוא שלא עצימות האימון הייתה הגורם המשמעותי ביותר, אלא הזמן הכולל שהוקדש לפעילות וההתמדה בה.
"הכול נחשב, לא רק רכיבה מאומצת על אופניים או ריצה אינטנסיבית", מסבירה ד"ר ג'ורי פליישר, מומחית לנוירולוגיה מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת ראש בשיקגו, שלא השתתפה במחקר. לדבריה, גם פעילות בעצימות מתונה עשויה להועיל.
הכי מעניין
מחלת פרקינסון היא מחלה ניוונית של המוח, השנייה בשכיחותה אחרי אלצהיימר. היא מתאפיינת ברעד, נוקשות שרירים, האטה בתנועה וקשיי שיווי משקל והליכה. אולם השפעותיה אינן מוגבלות לתנועה: המחלה עלולה לפגוע גם בזיכרון, בחשיבה, במצב הרוח, בדיבור, בשינה ובמערכת העיכול.
כיום קיימים טיפולים תרופתיים, פיזיותרפיים וניתוחיים המסייעים לשלוט בתסמינים, אך אף אחד מהם לא הוכח כמשנה את מהלכה הבסיסי של המחלה. לכן החוקרים מנסים לברר אם שינויים באורח החיים עשויים להשפיע על התקדמותה.
המחקר: יותר פעילות, פחות הידרדרות
החוקרים עקבו אחרי 294 אנשים עם פרקינסון בדרגת חומרה קלה עד בינונית. התפקוד הקוגניטיבי שלהם נבדק במשך חמש שנים, ותסמיני התנועה נבדקו לאורך תקופה של עד שבע שנים.
המשתתפים דיווחו כמה זמן הקדישו לפעילות גופנית מתונה, כמו הליכה מהירה, רכיבה קלה על אופניים, טניס זוגות ועבודות בית, וכמה זמן לפעילות מאומצת, כמו ריצה, רכיבה מהירה ואירובי.
בהתאם לדיווחים חולקו המשתתפים לשלוש קבוצות: עד ארבע שעות פעילות בשבוע, ארבע עד שמונה שעות, ויותר משמונה שעות.
התוצאות הצביעו על דפוס ברור: ככל שהמשתתפים היו פעילים יותר, כך הירידה בתפקודם הייתה איטית יותר.
במבחן קוגניטיבי הכולל 30 נקודות, המשתתפים בקבוצה הפחות פעילה איבדו בממוצע כ־0.48 נקודות בשנה. בקבוצת הביניים נרשמה ירידה של 0.09 נקודות בלבד, ואילו בקבוצה הפעילה ביותר כמעט שלא נרשמה ירידה, כ־0.007 נקודות בשנה.
לדברי פליישר, גם הבדלים שנראים קטנים עשויים להיות משמעותיים בחיי היומיום: היכולת לחשב טיפ במסעדה, להשתתף בשיחה, לזכור מידע שנאמר לפני כמה דקות או למצוא את המילה הנכונה.
דפוס דומה נמצא גם בתסמינים המוטוריים. אצל המשתתפים הפעילים ביותר נרשמה החמרה מתונה יותר בקשיחות השרירים, באיטיות התנועה ובקשיי ההליכה.
עוד כתבות בנושא
זוג הולך בטבע, הגבר מנטר את רמות הסוכר שלו בהליכה | צילום: AP
הסוד הוא בהתמדה, לא במאמץ
כאשר החוקרים הפרידו בין משך הפעילות לעוצמתה, התברר שהזמן הכולל שהוקדש לתנועה היה קשור להבדלים בתפקוד, בעוד שלפעילות מאומצת כשלעצמה לא נמצא קשר דומה.
"ההתמדה היא המרכיב הסודי", אומרת פליישר.
אין פירוש הדבר שאימון אינטנסיבי אינו מועיל. מחקרים אחרים מצאו שפעילות מאומצת משפרת את הכושר הגופני וחלק מתסמיני התנועה של פרקינסון.
עם זאת, החוקרים מדגישים שאין להסיק מהמחקר שכל חולה צריך להתאמן שמונה שעות בשבוע. חלוקת המשתתפים לקבוצות נועדה להשוואה בלבד, ולא לקביעת תוכנית אימונים מומלצת.
מחקרים אחרים תומכים בשאיפה להגיע ל־150 דקות לפחות של פעילות מתונה בשבוע. עבור מי שכמעט אינם פעילים, ההמלצה היא להתחיל בהדרגה, בהתאם ליכולותיהם.
המוח | צילום: מתוך מאמר בכתב עט plos one
מה קורה למוח בזמן פעילות גופנית?
החוקרים עדיין אינם יודעים להסביר במדויק מדוע פעילות גופנית נקשרה להידרדרות איטית יותר במחלה.
אחת ההשערות היא שפעילות גופנית מגבירה את זרימת הדם למוח ומעודדת גמישות מוחית, כלומר את יכולתו של המוח ללמוד, לעבד מידע ולהסתגל לשינויים.
השערות נוספות כוללות הפחתת דלקת במוח, שחרור חומרים המשפיעים על פעילות תאי העצב ושינויים בהורמונים שעשויים לתמוך בתהליכים עצביים.
לפעילות הגופנית עשויות להיות גם השפעות עקיפות. היא יכולה לשפר את איכות השינה, שלעיתים קרובות נפגעת בפרקינסון. חוגי התעמלות מספקים גם מסגרת קבועה, קשרים חברתיים ומוטיבציה, ועשויים לסייע בהתמודדות עם הבידוד והאדישות שחלק מהחולים חווים.
אז איזו פעילות הכי מומלצת?
למחקר יש מגבלות חשובות: המשתתפים דיווחו בעצמם על רמת הפעילות שלהם, והחוקרים לא יכולים לשלול את האפשרות שאנשים שמחלתם התקדמה לאט יותר פשוט הצליחו להמשיך להתאמן.
לכן התוצאות אינן מוכיחות שפעילות גופנית מאטה את המחלה עצמה, אלא מצביעות על קשר משמעותי בין השתיים.
ובכל זאת, המסר המעשי ברור: אין צורך לחפש דווקא את האימון המושלם לפרקינסון.
"עשו את הפעילות שתוכלו באמת להתמיד בה", ממליצה פליישר.
גם אנשים המתקשים בהליכה או משתמשים בכיסאות גלגלים יכולים למצוא דרכים להישאר פעילים, באמצעות יוגה בכיסא, תרגילים בישיבה או תוכנית מותאמת בעזרת פיזיותרפיסט.
"פעילות גופנית זמינה לכולם, ללא קשר ליכולת הגופנית", מסכמת פליישר. "מתחילים מהמקום שבו נמצאים, ומתקדמים משם".
עוד כתבות בנושא
