ג'ורדן ד' מצל, רופא לרפואת ספורט: לפני כמה שבועות ישב מולי מטופל ושאל שאלה שאני שומע יותר ויותר: "האם כדאי לי לקחת פפטידים?"
הוא לא היה פצוע ולא ניסה להגיע לאולימפיאדה. הוא פשוט רצה להרגיש טוב יותר, להתאושש מהר יותר ולהישאר בריא ככל שהוא מתבגר. מחברים, מפודקאסטים ומהרשתות החברתיות הוא שמע הבטחות כמעט בלתי מוגבלות: יותר שריר, פחות שומן, שינה טובה יותר, פחות כאבים והתאוששות מהירה.
כרופא ספורט, זו שאלה שמציבה אותי במקום מורכב. במשך שנים המסר למטופלים שלי היה פשוט ולא זוהר במיוחד: לזוז יותר, להתחזק, לישון היטב, לאכול נכון ולמצוא פעילות שאפשר להתמיד בה.
הכי מעניין
אבל בשנים האחרונות נכנסו הפפטידים למרכז שיח הבריאות ואריכות הימים.
פפטידים לבריאות ולכושר: מה באמת ידוע על היעילות והסיכונים | צילום: AP/חבייר ארסיגה
לא כל הפפטידים דומים
פפטידים הם שרשראות קצרות של חומצות אמינו, אבני הבניין של החלבונים. אלא שמתחת לאותו שם מסתתרים חומרים שונים מאוד.
חלקם הם תרופות שנחקרו היטב במשך שנים. אינסולין, למשל, הוא פפטיד. גם תרופות ממשפחת GLP-1, ובהן סמגלוטייד, מבוססות על פפטידים ועברו מחקרים קליניים גדולים.
במחקר שפורסם ב־2024 השתתפו אנשים עם השמנה ודלקת מפרקים ניוונית וכואבת בברך. לאחר 68 שבועות, המשתתפים שקיבלו סמגלוטייד ירדו בממוצע 13.7 אחוזים ממשקל גופם, לעומת 3.2 אחוזים בקבוצת הפלצבו. הם גם דיווחו על ירידה משמעותית יותר בכאב ועל שיפור בתפקוד הגופני.
מבחינת רפואת ספורט, זהו נתון חשוב: ירידה במשקל עשויה להפחית כאב, וכשהכאב פוחת קל יותר לזוז ולהתאמן.
פפטידים
פפטידים הם שרשראות קצרות של חומצות אמינו הקשורות בקשר פפטידי. ההבחנה בינם לבין חלבונים מתבססת על אורך, לרוב עד 50 חומצות אמינו, היכולת לסינתזה מלאכותית, או ההקשר הביולוגי.
פפטידים משמשים לייצור נוגדנים, תרופות לחסימת אתרים פעילים, ממתיקים מלאכותיים כמו אספרטיים, זיהוי חלבונים בספקטרוסקופיית מסה ופיתוח מוליכים למחצה אורגניים. מחקרים הראו כי הפרוטאזום מפרק חלבונים לפפטידים נוגדי חיידקים, העשויים לשמש בסיס לתרופות חדשות.
הם מסווגים לפפטידים ריבוזומליים, פפטידים לא ריבוזומליים, פפטידי עיכול, פפטידים אנטי מיקרוביאליים ופפטידים מלאכותיים.
מקור: ויקיפדיה
מערכת המייצרת רכיבים פעילים (API) מסוג פפטידים ואוליגונוקלאוטידים | צילום: AP
ומה לגבי הפפטידים שרצים ברשת?
כאן הסיפור שונה. באינטרנט ובמרפאות שונות משווקים כיום חומרים כמו BPC-157 לטיפול בגידים, TB-500 להתאוששות, וכן CJC-1295 ואיפמורלין לצורך בניית שריר או השפעה על הורמון הגדילה.
אלא שהראיות מאחורי חומרים אלה רחוקות מאוד מהראיות שיש, למשל, לגבי סמגלוטייד.
בחלק מהמקרים ההתלהבות מבוססת בעיקר על מחקרים בבעלי חיים, ניסויים בתאים במעבדה או מחקרים קטנים מאוד בבני אדם. עדיין אין מספיק מידע איכותי כדי לדעת אם החומרים האלה באמת עובדים, מי עשוי להפיק מהם תועלת, מהו המינון המתאים ובעיקר – מה קורה אחרי חמש או עשר שנות שימוש.
רשויות הבריאות בארצות הברית כבר הביעו בעבר חששות בגלל המחסור במידע בטיחותי ובמחקרים בבני אדם.
בשנים האחרונות מתנהל גם דיון לגבי האפשרות לאפשר לבתי מרקחת להכין חלק מהפפטידים הניסיוניים בתנאים מסוימים. התומכים טוענים שאם אנשים ממילא רוכשים אותם בשוק לא מפוקח, גישה בליווי רפואי עשויה להיות בטוחה יותר.
אבל חשוב להבין: הכנה בבית מרקחת אינה זהה לאישור רשמי של תרופה לאחר שנים של ניסויים קליניים. היא אינה מוכיחה שהחומר מרפא גידים, מאיץ התאוששות או מאריך חיים.
לא לבלבל בין הבטחה לבין הוכחה
זה בעיניי לב הבעיה. חומר מסוים יכול לשקם רקמה בעכבר, להשפיע על תא במעבדה ולצבור מאות עדויות נלהבות באינטרנט – ועדיין לא נדע מה יקרה לאדם שישתמש בו במשך שנים.
היתכנות ביולוגית אינה הוכחה רפואית. אין סיבה להפסיק לחקור פפטידים. להפך: התחום עשוי בעתיד להציע דרכים חדשות לטיפול בהשמנה, לשמירה על מסת שריר, להפחתת כאב ולעזרה בשמירה על פעילות בגיל מבוגר.
אבל נכון לעכשיו, הפער בין ההבטחות לבין הראיות עדיין גדול.
כשמטופלים שואלים אותי על פפטידים, אני רוצה לעזור להם לשפר את הכושר, הבריאות והתנועה שלהם. אבל אני גם מזהיר מפני ניסוי בחומרים שלא עברו מחקרים מספקים בבני אדם או שלא יוצרו תחת תקני בטיחות מחמירים.
הפפטידים אינם "טובים" או "רעים". השאלה היא אילו מהם נחקרו, מה באמת הוכח לגביהם – וכמה אי־ודאות מוכנים לקחת בדרך.
עוד כתבות בנושא
