האם החרדים יכולים להשתנות? כנראה כן, משום שהם כבר השתנו: החברה החרדית מעמידה פנים כאילו היא משמרת אורח חיים יהודי נושן מדורות עולם, וח"כים מהליכוד כמו דודי אמסלם מאמינים לבדיה הזו, אך למעשה מדובר בחברה חדשה למדי. עד כמה חדשה? כבר כמה דורות שהיסטוריונים מצביעים על המאה התשע עשרה כצומת מרכזי בתהליך הזה. אך ספר חדש של ההיסטוריון ד"ר מנחם קרן-קרץ טוען שגם אם האורתודוקסיה קיימת כבר שנים רבות, הצביון העכשווי של החברה החרדית נולד לפני לא יותר מחמישים שנה.
בספר חדש, "בני ברק – ממושבה דתית לבירת החברה החרדית הישראלית" (בהוצאת יד בן צבי), מתמקד קרן-קרץ בהיסטוריה של העיר החרדית המרכזית הזו. הספר הוא מלאכת מחשבת של פרטי-פרטים משוחזרים בקפידה, עצים שאינם מסתירים את היער. וכאשר אני מתבונן ביער, במסרים המרכזיים של המחקר המתועד בספר, אני לומד ממנו בעיקר שלושה דברים.
ראשית, עד לשנות החמישים בני ברק הייתה דומה מאוד לפתח תקווה. ראש עיר דומיננטי ומוכשר (יצחק גרשטנקורן) ומנהיג תורני המוכר הרבה יותר ממנו (החזון איש) הם שהצליחו להפוך אותה לעיר דתית. שנית, גם אחרי שהפכה בני ברק לעיר דתית-חרדית, הרי שעד לשנות השבעים קשה היה להבדיל בין תושביה החרדים לאלו הדתיים-לאומיים. החרדים התלבשו באופן דומה לאחרים, עבדו לפרנסתם, נטו להזדהות עם המדינה ורובם אפילו התגייסו לצה"ל. כך, למשל, בני ברק חגגה בכל שנה את יום העצמאות בבמות ציבוריות ובדגלים רבים (זכר להם נותר בדגל היחיד המונף מדי שנה ליום אחד בישיבת פוניבז'). גם ברמה הארצית, עד לשנים הללו נשמר שיעור קבוע של תלמידי ישיבות הפטורים מגיוס – כשני אחוזים בלבד מכל שנתון.
הכי מעניין
עוד בנושא המחקר של קרן-קרץ על אורחות החיים של החברה החרדית
הטיעון המרכזי השלישי של המחקר הוא ששנות השבעים היו צומת קריטי במפנה שעברה בני ברק – ושהעיר המשתנה הפכה לציר המהפך הקיצוני שעבר על החברה החרדית כולה. מבחינה גיאוגרפית ודמוגרפית – נוצרה אז לראשונה עיר שכמעט כולה חרדית, ושאפשר להפעיל בה לחץ חברתי אפקטיבי לטובת כללי התנהגות חדשים; מבחינה פוליטית – הקואליציה החדשה עם הליכוד החל מ-1977 אפשרה לחרדים להשיג הטבות והקלות שלא היו להם עד כה; ומבחינת ההנהגה – הופיע בחזית הרב שך הנחוש, שניצל את ההזדמנות וחישל חברה חרדית חדשה ושונה.
במה שונה החברה החרדית החדשה הזו מכל מה שהיה לפניה? אני מציע להמשיג זאת דרך היחס הדתי של קודש מול חול. כל אדם מאמין וכל חברה דתית בהיסטוריה התמודדו עם היחס בין שני ממדי הקיום הללו. כל אדם דתי לומד ומתפלל, וכל אדם דתי גם מצחצח שיניים ולוקח את המכונית לטסט. ברמה הרעיונית יש לא מעט מודלים שמנסים להסביר את היחס בין שני מעגלי החיים הללו. החברה החרדית החדשה בחרה בפתרון הקיצוני ביותר: היא הפכה למסדר דתי, כלומר: להתארגנות המנסה לצמצם למינימום את ממד החול של החיים. לא לקדש אותו, לא למצוא בו ערך עצמי, לא לקבל אותו כחלק משליחותנו בעולם הזה, אלא למחוק אותו כמידת האפשר. כדי לחיות כך, בניגוד לכוח המשיכה של החיים עצמם, צריך משמעת חברתית קפדנית ונוקשה, כאשר החברה הופכת כולה למעין צבא, ואפילו בגדיה הופכים למדים אחידים.
עוד כתבות בנושא
יש מגמה רווחת לתאר את כוח השימור של החברה החרדית במונחים כלכליים. הרבה סוציולוגים נוטים באופן כללי להדגיש את השפעת הכלכלה על כל ממדי החיים. חשיבה כזו הולמת תפישה חומרנית של האדם וקהילתו, והיא גם נוחה לחוקרים שאוהבים מספרים. אני חושב שזו תפישה דלה ומצומצמת, הרחוקה מלהסביר את המניעים האמיתיים של אנשים ונשים. מסבירים לנו שהחרדים לא נוטשים בהמוניהם את החברה שלהם רק משום שאין להם כישורי חיים ופרנסה, ושהם תלויים לפרנסתם בעסקנים החרדים ובקצבאות שהם מחלקים. מן הסתם יש גם חרדים כאלו, "אנוסים" שממשיכים להתחפש לחרדים רק בשביל הכסף. אבל נדמה לי שאנחנו מקילים מדי על עצמנו כשאנחנו מסתפקים בתובנה הזו. גם בחור חרדי שלא למד מתמטיקה ואנגלית יכול היום לעזוב את הכולל ולעבוד אחרי שנים בודדות כטכנאי מזגנים, במשכורת שגדולה פי שלושה מהקצבה שקיבל. למה הוא לא עושה זאת? מן הסתם גם מסיבות חברתיות למיניהן, אבל בעיקר משום שהוא באמת מאמין ברמה מסוימת באתוס של החברה החרדית. ככל שאני חולק על אמונות היסוד של החרדים, שהן בעיניי מסולפות, אני לא יכול ולא רוצה להתכחש לעוצמה שהן משדרות למאמיניהן.
קראתי לא מזמן אוטוביוגרפיה שכתב שר החינוך הראשון של ישראל, פרופ' בן ציון דינור, על ילדותו ונעוריו במזרח אירופה בתחילת המאה העשרים. הוא מתאר שם מעגל חברתי גדול של אלפי בחורי ישיבה שעזבו את לימודיהם התורניים והתמסרו לשני חלומות: חלום המהפכה (הציונית או להבדיל הקומוניסטית) וחלום ההשכלה הכללית. התיכונים ברוסיה סירבו לקבל אותם, ולכן הם השקיעו שנים בלימוד עצמי לבחינות הבגרות האקסטרניות הקשות שנהגו אז ברוסיה. הם קיוו שאם יצליחו לעבור את הבוחנים האנטישמים אולי יזכו לאחד המקומות הבודדים שנשמרו לסטודנטים יהודים באוניברסיטאות של האימפריה הרוסית. ה"אקסטרנים" הללו, כפי שכונו, ויתרו על תמיכה קהילתית ועל פרנסה, וסבלו שנים ארוכות של חרפת רעב. מדי פעם מספר דינור, כמשיח לפי תומו, שבמשך 36 שעות לא בא אוכל לפיו, עד שמצא איזו פרוסת לחם. למען חזון ובשביל חלום – אמיתי או מדומה – היו מוכנים הצעירים המוכשרים ביותר של עם ישראל לוותר גם על פת לחם; כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם.
עוד כתבות בנושא
למה אז עזבו צעירים בהמוניהם את הישיבות הפרוטו-חרדיות, והיום הם נשארים בהן בהמוניהם? נדמה לי שזה לא משום שהישיבות הפכו יותר טובות, אלא משום שהחלופות בחוץ הפכו פחות מפתות. לא מבחינה כלכלית – מבחינה זו הפיתויים גדולים הרבה יותר – אלא מבחינה רוחנית. החברה הישראלית – כולל הציבור הדתי-לאומי, שאני חלק ממנו – אינה מציבה בפני הצעירים החרדים חלופה רוחנית מספיק חזקה ומספיק מפתה. החלופות הרוחניות שהם רואים סביבם אינן ממריצות את רובם לעזוב את החברה החרדית, וגם לא להתאמץ לשנות אותה מבפנים. נכון הוא שמסדרים דתיים נוקשים יכולים להתקיים רק כמיעוט זעיר, ויקרסו אם יתנפחו מעבר לגודל מסוים. אך לעת עתה אמונות רוחניות הן המעכבות את הקריסה הזו.
ד"ר קרן-קרץ מתאר בספרו את הנסיבות החברתיות והכלכליות שאפשרו את יצירת החברה החרדית החדשה. אך הוא אינו מתיימר לטעון שהנסיבות הללו חייבו את הופעתה של "חברת הלומדים"; הן רק אפשרו אותה. אוסיף על דבריו את ההשערה שברקע המפנה החרדי עמד המשבר הערכי שהתחולל בחברה הישראלית אחרי מלחמת יום הכיפורים. עד למלחמה הזו היה דומיננטי בישראל האתוס הערכי של מפא"י: חלוציות ציונית בניחוח סוציאליסטי. מלחמת יום הכיפורים חוללה אצל רבים אכזבה עמוקה מהאתוס הזה. אין זה מקרה שבשנים המעצבות שאחרי המלחמה נוצקו בחברה הישראלית ארבעה כוחות ערכיים אחרים, שמובילים אותה עד היום: האתוס הליברלי-פרוגרסיבי של השמאל; האתוס הגאולי של גוש אמונים בציונות הדתית; אתוס המהפכה המזרחית, שלימים התגבש סביב ש"ס; וגם האתוס החרדי של "חברת הלומדים". אף אחד מהם לא זכה לדומיננטיות בחברה הישראלית כולה, אך כל אחד מהם זכה לדומיננטיות במגזר מסוים בתוכה.
עוד כתבות בנושא
אם יש מידה של אמת בניתוח הזה, נגזרים ממנו כמה הרהורים אקטואליים. ראשית, אני תוהה שמא טבח שמיני עצרת תשפ"ד והמלחמה שבאה בעקבותיו יתבררו בעתיד כנקודת מפנה רוחנית שאינה קטנה ממלחמת יום הכיפורים. אם זה נכון, ייתכן שהטלטלה שאוחזת בחברה הישראלית היום היא רק ההתחלה. שנית, הרבה תלוי בשאלה לאן ניקח את האנרגיה הרוחנית הזו, שיכולה להתנקז לכיוונים שונים ומגוונים – לטוב ולרע. שלישית, בנוגע לחברה החרדית באופן ספציפי: המודל החברתי והרוחני שמקדמים החרדים היום אינו בר-קיימא; אך ייתכן שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתו תהיה להציע לו חלופה רוחנית עמוקה. אין לי עניין שהחרדים יעזבו את החרדיוּת; יש לי עניין רב שהם ישדרגו אותה. ייתכן מאוד שהם יעשו זאת רק לנוכח אלטרנטיבה רוחנית חזקה.
כל זה אינו סותר את הצורך להפעיל מיד לחץ כלכלי ואחֵר על המשתמטים, כדי שימלאו את חובתם האזרחית, הלאומית והדתית. אך צריך להודות שלחץ ישיר כזה ישפיע רק בשוליים. אם נצליח במקביל להעצים קהילות שעובדות את ה' בכל ליבן ובכל נפשן, ומתוך כך גם ממלאות את חובתן לא-לוהים ולאנשים בצבא ובעבודה – אולי נשפיע בזה על החרדים הרבה יותר מאשר בכל דרך אחרת.