לפני שבעים שנה, ביום העצמאות תשט"ז (1956), נשא הרב יוסף דוב סולוביצ'יק בניו־יורק את נאום חייו. הנאום הזה התפרסם לאחר מכן כמאמר, תחת הכותרת "קול דודי דופק", והוא הטקסט הציוני־דתי החשוב ביותר שנוסח מאז ועד היום.

ממרחק השנים בולטת בדרשה הזו החרדה הנוראה שמבטא הרב סולוביצ'יק. "עכשיו אנו עומדים בימים טרופים, ימי זעם ומצוקה", אמר הרב והתכוון לשואה, אבל לא רק אליה: "פרשת הסבל לא נחתמה בייסודה של מדינת ישראל. כיום עוד שרויה מדינה זו במשבר ובסכנה, וכולנו מלאי פחד וחרדה לגורלו של היישוב". כאשר קוראים את המילים מרגישים שהרב לא נרדם בלילות מרוב אימה שמא תל־אביב תהפוך חלילה לאושוויץ שנייה.

כדי להבין את החרדה הזו צריך לזכור מה היה מצבנו בימים ההם, בין מלחמת השחרור למבצע סיני. צה"ל ניצח בתש"ח, אבל במחיר דמים נורא של 6,000 הרוגים – אחוז שלם מהאוכלוסייה היהודית. האם יהיה הצבא מסוגל להדוף התקפה ערבית נוספת? אף אחד לא היה בטוח בזה. צה"ל היה צבא בינוני בתחילת דרכו. מחבלי הפדאיון הכו באזרחי ישראל, פצעו ורצחו, וצה"ל התקשה למנוע את הרציחות, ולא תמיד הצליח אפילו לגמול עליהן. באחת מפעולות התגמול של 1952 נשלחה מחלקת חרמ"ש לפוצץ בארות בעזה. מפקד המחלקה טעה בניווט, ומצא עצמו לפנות בוקר בקיבוץ מפלסים. הוא התאבד מרוב בושה. הקמת יחידה 101 שיפרה את הרמה המקצועית של הצבא, אך איש לא ידע האם צה"ל מוכן למלחמה של ממש. הצבאות הערביים היו גדולים יותר, מאומנים יותר, עשירים יותר ומתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית.

ב־1955 חתמה מצרים על עסקת נשק ענקית עם צ'כוסלובקיה, ובאותה שנה סגרה את מצרי טיראן, והטילה למעשה מצור ימי על ישראל. בשנה שלאחריה הלאים נאצר מנהיג מצרים את תעלת סואץ, והקים פיקוד צבאי משותף למצרים, ירדן וסוריה. נאצר הכריז: "ישראל היא מדינה מלאכותית שחייבת להיעלם" – ורבים האמינו שהוא רוצה וגם יכול לעשות זאת.

בימים הקשים ההם כתב הרב סולוביצ'יק את המאמר המבריק הזה, שסירב להיכנע לדכדוך, והמריץ את קוראיו לפעולה. יש בו שלושה מוקדים שרלוונטיים עד היום: ראשית, ניתוח פילוסופי יוצא דופן של שאלת הרע בעולם, ובניסוחה העכשווי: איפה היה א־לוהים בשמיני עצרת תשפ"ד. שנית, ניסוח מקורי ושיטתי של ציונות דתית ריאליסטית, שאינה קבלית ואינה גאולית. שלישית, הגדרת מושגי היסוד של הזהות היהודית בתקופתנו, ומתוכם גם עיון בשאלה איך עלינו להתייחס לציונות החילונית.

בדיונו במוקד האחרון טבע הרב סולוביצ'יק שני מושגים שמצוטטים מאז בכל רב־שיח בנושא הזה: ברית גורל וברית ייעוד, שהם שני מעגלי הזהות של העם היהודי. הראשון שואל מאין באנו, והשני – לאן אנחנו הולכים; הראשון שואל האם אנחנו של ישראל, והשני – האם אנחנו של ה' א־לוהינו; הראשון מתמקד בזהות הלאומית שלנו, והשני – בערכינו ובחלומותינו.

מה נשתנה מאז? דווקא משום שהמאמר הזה נותר כל כך חד ורלוונטי, מתבקש לבדוק גם מה עברנו בשבעים השנים הללו. קודם כול, מבחינת החרדה הקיומית אנחנו במקום אחר. ישראל של תשפ"ו אינה מיליון וחצי יהודים החיים במדינת עולם שלישי ומגדלים תפוזים, אלא שבעה וחצי מיליון יהודים החיים במעצמה טכנולוגית ומייצרים סייבר. אך יש גם הבדל משמעותי עוד יותר. הרב סולוביצ'יק כתב בכאב שחלקים מהציונות החילונית מתכחשים לא רק לברית הייעוד, אלא גם לברית הגורל. באותם ימים צברו פופולריות בישראל "הכנענים", שראו בישראלים עם חדש וטענו שאין להם שום קשר לעם היהודי הנושן. העמדה הזו נמחקה מאז מהשיח הישראלי. אין כמעט יהודים בישראל שמתנכרים לעם היהודי. ברית הגורל קמה לתחייה.

ומה באשר לברית הייעוד? זו נקודה כאובה, כי במישור הזה קשה לעשות פשרות. את הזהות המוּלדת אפשר להגדיר באופן רחב ורופף, אבל אי אפשר להתפשר על החלומות ועל האהבות. במילים פשוטות: אני כורת ברית גורל עם כל יהודי הנאמן לעמו, אבל אין לי שום עניין בברית ייעוד שימחקו ממנה את הקדוש ברוך הוא. אין ספק שיש תזוזה בציבור הישראלי הרחב בכיוון האמוני. אבל האם נוכל לדבר על שותפות של כל היהודים בישראל בברית הייעוד של "נעשה ונשמע"? על זה יצטרכו לענות נכדינו, בעוד שבעים שנים נוספות.