ב-4 ביולי 1926 חגגה ארצות הברית את יום העצמאות ה-150 שלה. נשיאהּ, קלווין קולידג', ציין באותו תאריך גם את יום הולדתו שלו. כל נשיא אחר היה מנצל את ההזדמנות הכפולה הזו כדי לחגוג את יום העצמאות בנאום ראוותני והמוני, בתערוכה הלאומית שהוקמה בפילדלפיה לכבוד חג היובל. קולידג' נהג אחרת: הוא בילה את יום העצמאות בתפילה בכנסייה ובארוחת ערב שמחה ושקטה עם בני משפחתו. רק למחרת נסע לפילדלפיה.
ואיך אנחנו עומדים לחגוג את יום העצמאות שלנו? רשויות מקומיות רבות החליטו לצמצם השנה את חגיגות יום העצמאות בגלל "המצב". תושבי הצפון עדיין תחת סיכון של מתקפות האויב, ותושבי שאר הארץ מזדהים איתם - וגם לא ידעו עד לימים האחרונים מה יהיו הוראות פיקוד העורף. התוצאה היא חגיגות פומביות מצומצמות, עם הרבה פחות מופעי ענק ראוותניים ויקרים על במות מרכזיות. ואני אומר: מצוין; כך ראוי לחגוג את יום העצמאות בכל שנה - בלי קשר למלחמה.
כיהודים יש לנו זיכרון ארוך וניסיון רב בנוגע לחגים ולמועדים; אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל. איך חוגגים יהודים ניצחונות לאומיים? שני מועדים ראויים להיזכר בהקשר זה: פסח וחנוכה. פסח הוא יום ההולדת הלאומי של עם ישראל - היום שבו יצאנו מעבדות לחירות. היינו מצפים שהתורה תורה לנו לחגוג אותו בכינוס לאומי גדול וחגיגי. אך במקום זה התורה מורה לבני ישראל לחגוג בכל שנה את ליל פסח בקורבן משפחתי - "שה לבית אבות, שה לבית".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
מודל דומה אנחנו מוצאים גם בחנוכה. המועד הזה מציין את הניצחון הגדול על הצבא הסלווקי, את היום שבו "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה", כדברי הרמב"ם; למעשה, מדובר ביום העצמאות של הבית השני. וגם אותו מציינים באירוע ביתי: בהדלקת נרות משפחתית, "נר איש וביתו". אנחנו לפעמים מתלהבים כיום מסרטונים של הדלקת נרות חנוכה באירועים המוניים, בכיכרות או במשחקי כדורסל. אבל הפוסקים מעקמים את האף לנוכח האירועים הללו, ומתלבטים האם בכלל ראוי לברך על הדלקה כזו. המצווה אינה להדליק נרות בהמון ענקי, אלא להדליק נרות בבית.
פסח וחנוכה מסמנים את הדנ"א הלאומי שלנו: אנחנו עם שבנוי ממשפחות, ולכן את ימי העצמאות שלנו אנחנו חוגגים באופן משפחתי. זו קביעה שאינה טריוויאלית. העידן המודרני ריסק את מעגלי הזהות שמתווכים בין היחיד לבין הלאום. למדינה המודרנית נוח לעבוד מול יחידים אנונימיים, ולא מול משפחות וקהילות. היהדות מתעקשת לעבוד בדפוס אחר: אנחנו לא עומדים מול העם לבדנו, אלא באמצעות משפחותינו. אין זה מקרה שמדינת ישראל היא המדינה הכי משפחתית בעולם המערבי. ועד היום, ליל הסדר והדלקת נרות חנוכה הם האירועים הכי משפחתיים בלוח השנה של העם הכי משפחתי. הם מבטאים את האופי הביתי שלנו, וגם מחזקים אותו.
המשפחתיות הזו אינה באה על חשבון השמחה הלאומית. להפך: אנחנו מאמינים שהזיכרון הלאומי אינו מתוּוַך לנו באמצעות מסרים אנונימיים, כלי תקשורת המוניים או נאומים נמלצים, אלא באמצעות סבא וסבתא. ואותם אנחנו פוגשים בבית, ולא בכיכר.
עוד כתבות בנושא
נדמה לי שהאינטואיציה הקולקטיבית של הישראלים הרגישה את כל זה באופן עמום, כאשר המציאה את המנהג העממי הבולט ביותר של תקופתנו: המנגל המשפחתי ביום העצמאות. אחרי שהמתפללים חוזרים מתפילת שחרית עם הלל בבתי הכנסת, נאספים הישראלים עם המשפחה המורחבת וידידיה וחוגגים את עצמאות ישראל בסעודה משמחת. כשהייתי ילד זה עדיין לא היה מנהג. היו אנשים שעשו על האש, אך היו אחרים שהסתפקו בנסיעה לים או בטיול, ואחרים - כנראה הרוב - שהתרכזו בצפייה בטלוויזיה. גם אלו שבחרו בברביקיו בסך הכול נענו לאיזו העדפה קולינרית פרטית. עם השנים הפך האירוע הזה להיות "המנגל של יום העצמאות", ובשלב הבא קיבל שם תואר נוסף, והפך להיות "המנגל המסורתי של יום העצמאות".
יכול להיות שבעוד מאה שנה יאמצו חכמי ההלכה את המנהג הזה ויתנו לו גושפנקא הלכתית; ואז יהיו לנו גם הלכות מדוקדקות על כמה בשר צריך לאכול מי שרוצה לצאת ידי חובתו, ודיונים האם סטייק רייר בכלל נחשב מבחינה הלכתית צלוי, והאם מי שאכל טורטייה יצא ידי חובת פיתה. הצמחונים אולי יקבלו היתר מיוחד לאכול בשיעורים. בינתיים נותרנו עם מנהג עממי יפה, שמבטא באופן אינטואיטיבי את ההתכנסות סביב משפחה וחברים ביום המועד הלאומי הזה.
מן הסתם אפשר למצוא דרך לחגוג בליל יום העצמאות גם בקהל גדול יותר, ורבים שמחים לנהוג כך. אך אולי מהאילוצים של השנה הזו נלמד שאפשר לעשות זאת באופן פחות יקר, פחות בומבסטי ופחות המוני. החגיגות ההמוניות והראוותניות בכיכרות הערים טובות לזמרים ולפמלייתם; ימי העצמאות הצנועים בחיק המשפחה טובים לכולנו. ומה שטוב בשבילנו - טוב בשביל המדינה.
עוד כתבות בנושא
