בחול המועד פסח, בין אזעקה להתרעה, בבית מדרש תת־קרקעי בירושלים, הוכנס קרוב משפחה צעיר שלי בבריתו של אברהם אבינו. אדיר ציון, קראו לרך הנימול. אביו המאושר הסביר באנגלית שזה לכבוד מטוס הקרב האמריקני המפורסם, החמקן, שצה"ל הפליא לעשות בו במלחמה באיראנים. גם המוהל הכריזמטי דיבר באנגלית, בין הברכות והשירים בעברית.

אנגלית היא שפה בעלת נוכחות קולית רבה בחוצותינו. כשהייתי ילד, איש לא דיבר אנגלית ברחוב או במכולת. לאמי המנוחה, ילידת לונדון, לא היו שכנות שאפשר לפטפט איתן בלשונם של שייקספיר וצ'רצ'יל. המרוקאית, הפולנית, הרומנית, ההונגרית, הצרפתית והיידיש – שלטו בשיח של האוכלוסייה הבוגרת סביב. עם תחילת שנות השבעים חלחלו אליו הרוסית והגרוזינית, ומשנות השמונים והתשעים גם האמהרית, אך הן כבר נמוגות בהדרגה. רק האנגלית עולה ופורחת כשפה שנייה.

ייתכן שיוצאי ארצות אחרות מתאמצים יותר לעבור לעברית כשאינם בדל"ת אמותיהם, עקב הניחוח הגלותי של שפתם המקורית והדעות הקדומות של ילידי הארץ. לעולים מצפון אמריקה ומבריטניה אין תסביך דומה. אנגלית היא אמצעי התקשורת המוביל בעולם, שפת הדיפלומטיה וההייטק, ודאי השפה הזרה הכי שגורה באוזניהם של ילידי הארץ. לכן, מרוב צלילי אנגלית, נוצרת פה לפעמים תחושה שחצי מיהודי ארצות הברית כבר עלו ארצה בדור האחרון, כמו אמו של אדיר ציון הקטן (אביו עלה מבריטניה). למרבה הצער זו תחושה מוטעית מאוד.

הגולה היהודית הגדולה בעולם, שארית התקווה הדמוגרפית של מדינת ישראל, עולה הנה טיפין טיפין, באופן קמצני להחריד, זעום עד כדי עלבון לחזון שיבת ציון. מעולם היא לא נהרה אלינו בהמוניה כמו גלויות אחרות: מרוקו, תימן, עיראק ועוד. גלות רוסיה הצטמקה דרמטית בדורות האחרונים, מכ־800 אלף ב־1970 לכ־120 אלף בלבד היום, ואילו גלות אמריקה רק גדלה. גם כשאנחנו מתבשרים חגיגית על "שיא בעלייה מארצות הברית", מדובר בשמחת עניים מרודים שקיבלו דולר מבן דוד מיליונר, אפילו לא פרומיל מיכולותיו התקציביות.  

מאז הקמת המדינה עלו מארצות הברית כ־180 אלף יהודים בסך הכול. לפי נתוני משרד העלייה והקליטה, ב־2025 עלו 3,773 נפשות. הם רק שש מאיות האחוז מאומדן האוכלוסייה היהודית בארצות הברית על פי הדמוגרף החרוץ פרופ' סרג'ו דלה פרגולה – 6.3 מיליון. זהו אומדן נדיב משהו בהגדרת יהדותו של אדם ביחס להלכה החז"לית המחמירה, אך גם חוק השבות שלנו נדיב למדי, ומתחשב רבות באילוצי החיתון בגולה. על כל עשרת אלפים יהודים אמריקנים, רק כחמישה עלו בשנה האזרחית שעברה. ב־1971, שנת השיא האמיתית של כל הזמנים, עלו קצת יותר משמונת אלפים, אלפית גרידא ממספר היהודים הכולל אז בתפוצה העצומה הזו. כלומר, גם בשנת שיא השיאים רק עשרה יהודים אמריקנים מכל עשרת אלפים הטריחו עצמם לארץ אבות אבותיהם, ואין ספק שאכן מדובר בטרחה גדולה ובמאמץ נפשי מפרך. צבר לא יבין זאת. 

מלחמות אחרות הניבו תפוקות עלייה דלות עוד יותר. בארבע השנים הראשונות אחרי הקמת המדינה הגיעו כאלפיים יהודים אמריקנים בלבד, לעומת כ־700 אלף עולים משאר הגלויות. לא עזרו כל תחנוני בן־גוריון, כעסיו ואיומיו. הוא היה ראש הממשלה התובעני ביותר בתחום העלייה, ולא היסס לעלוב קשות במנהיגי היהודים שמעבר לאוקיינוס. אמר במפורש שהציונות שלהם היא צביעות, ושאם הם ציונים אז הוא כבר לא ציוני. כתבתי על כך פרק שלם בספרי "משיח בשדה בוקר", ובסוף נאלצתי להעיר שזה לא עזר לו. הם לא באו. שערי רוסיה נפתחו בערוב ימיו של בן־גוריון, כשהסובייטים עוד שלטו בקרמלין; שערי אמריקה נותרו נעולים מבחירה.

גם נתן אלתרמן הפציר בהם לבוא. באוגוסט 1967, אחרי שמאה אלף פליטי מלחמה פלסטינים נרשמו ביום אחד למבצע חזרה הביתה ליו"ש, והימין נתקף דאגה ביטחונית, אלתרמן כתב בעיתון שהוא מודאג יותר מכך שאפילו מאה יהודים לא נרשמו לעלייה ארצה באותו יום. "עובדה זו היא ברק המאיר את צמיחתו של אבסורד, אשר לא רק שלטונות הביטחון צריכים ליתן דעתם עליו", כתב המשורר והסביר ש"העלייה נחוצה לנו כדי שמאמצי תחייתו של עם ישראל, ודין ודברים שהיו לו עם אומות העולם על פתיחת השערים, לא יעמדו בסופו של דבר אל מול שערים פתוחים אך ריקים מאין בא, ולא יהפכו לבדיחה עולמית אשר לעומתה תעמוד רק השאלה מי יתחיל לצחוק ראשון, אנחנו או העולם מסביב. אם כך יתגלגלו הדברים, ברור שלא עם ישראל יהיה צוחק אחרון".

עם ישראל צחק מאז באושר פעמים רבות, בין השאר בימי מבצע שלמה או העלייה העצומה ממדינות חבר העמים, אבל סרבנות הגאולה המתמשכת של יהודי אמריקה היא אכן סיבה לצחוק עולמי על חשבוננו. בגללה, בגללם, טרם הצלחנו להכריע את הבעיה הדמוגרפית. עלייה המונית שלהם אחרי מלחמת ששת הימים יכלה לאפשר התיישבות של מיליון יהודים ביהודה ובשומרון, להציל את גוש קטיף ואת חבל ימית ז"ל, וכמובן את הגליל ואת הנגב. בעיות המחסור בכוח אדם של צה"ל היו נפתרות למרות השתמטות החרדים, שלפחות חיים בארץ ומסייעים כמיטב יכולתם בפתרון הבעיה הדמוגרפית. אלא שאחינו בתפוצה האמריקנית בחרו להמשיך לשבת על גדות ההדסון, ואנחנו בחרנו להשלים בשתיקה עם הישארותם שם.

איש אינו מטיח בהם מילים קשות בסגנון התוכחה של האמורא ריש לקיש לקהילת יהודי בבל, אמריקה של זמנו, שנותרה אדישה למפעל הציוני בימי עזרא: "אלהא סנינא לכו (א־לוהים שונא אתכם). אם עשיתם עצמכם כחומה, ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו. עכשיו, שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו" (בבלי יומא ט, ב).

יהודי ארצות הברית לא עולים כחומה ולא כדלתות. אנחנו משגרים להם שליחים, מתמוגגים נוכח מיזמי ארגון "נפש בנפש", מעת לעת אוזרים עוז לרמוז להם שצריך לעלות, אולם כבר מזמן לא כופרים מוסרית בהחלטת רובם המכריע לדבוק בגלות. לפי הערכים הדמוקרטיים שלנו ושלהם זו החלטה לגיטימית, כמובן, גם לפי העיקרון היהודי של בחירה חופשית, אך לפי אותם ערכים ועקרון זכותנו וחובתנו לומר להם בבהירות מה דעתנו עליהם. די לחנופה. 

אחים יקרים, אתם בוגדים. בוגדים בנו ובוגדים בעצמכם. כשאתם מתפללים שלוש פעמים ביום "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו", אתם לא באמת מתכוונים, מפני שהשופר כבר הריע, ואין עוד מניעה טכנית או מדינית לקיבוץ גלויותינו, רק מניעה אנוכית מצידכם. אומנם נותרו עוד הרבה יהודים גם באירופה, אוסטרליה, קנדה או דרום אמריקה, אבל אתם גדולים מהם סטטיסטית עשרת מונים, חסרונכם מורגש פי כמה, ושום תועלת שולית, כספית או פוליטית, לא תוכל לחפות עליו. לכן אין עוד מנוס מהסקת מסקנות.

הרי אוטוטו ישראל בת שמונים. שבעים שנה כבר עברו מאז נאום יום העצמאות המפעים של הרב סולובייצ'יק – "קול דודי דופק" – שבו ביכה את המשך תרדמתם של   "נאמני היהדות" באמריקה למרות קריאות ההשכמה מארץ ישראל. כמה אפשר לחכות? מה עוד צריך לקרות לכם או לנו לפני שתארזו מזוודות ותעלו למטוס?    

אולי הגיע הזמן להגשת אולטימטום: אחים יקרים, אם לא תעלו הנה בהמוניכם בתוך חמש שנים, עד יום העצמאות תשצ"א, 2031, נפסיק לשלוח אליכם שליחים ונפרק את הסוכנות. ממילא לא נשאר עוד הרבה טעם בשליחותם ובקיומה. מי שרצה לעלות, עלה כבר. מי שעדיין מתלבט, שיחליט מהר. הרבנות הראשית תכריז במקביל שבתשצ"א היא תפסיק להכליל את יהודי חו"ל בחישובים ההלכתיים של "רוב יושביה עליה", אשר נוגעים למצוות תורניות מסוימות הקשורות לארץ. הכרזה שכזו תטלטל יהודים אמוניים בעיקר, אך הם גם אלה שמתפללים שלוש פעמים ביום, או לפחות פעם בשבוע, ועשויים לחזור בתשובה.

שאר היהודים שם ממילא מתנתקים מאיתנו נפשית במהירות גדלה והולכת, בין השאר כדי לתרץ את חרפת גלותם מרצון. רבים מדי מתמסרים בחפץ לב לתעמולה האנטישמית. אחדים אפילו הגיעו עד כדי שפל של תמיכה בפלישת חמאס לשטח ישראל ב־7 באוקטובר. מי שלא מאמין שיקרא באתר הארץ את הריאיון המקיף עם אריאל אנג'ל, עורכת המגזין האנטי־ציוני המצליח ג'ואיש קרנטס. מה להם ולנו? מה לנו ולהם? היהדות אינה גנטיקה, היא קודם כול רעיון, וארץ ישראל היא אחד מעמודי התווך שלו, לא פיגום שאפשר להסיר ולקוות שתמשיך לשרוד. עלייה המונית ארצה בהקדם תהיה עליית הצלה ליהודי אמריקה. איכשהו הם ישרדו את גל האנטישמיות הגואה, אבל יהדותם לא תשרוד בלי ארץ ישראל.