אנושיות
שני הערבים שלימדו אותי על אנושיות ועל המצב בעזה
אחמד אל־אחמד מסידני הזכיר לי את תושב חווארה שעצר לנסות לסייע לרזיאל, בניגוד מוחלט למצופה
יש עכשיו כל כך הרבה שנאה וזעם ברשת, אבל יש גם יוזמות מרגשות
יש אנשים בימין ובשמאל, ששופכים נפט על המציאות. ויש אנשים שמסתובבים בה עם מטף
מצבם של העו"סים כיום טוב מאי פעם, אך הדרך אל היעד עוד ארוכה
כולם חשבו שהוא יהיה רב גדול, גם אני, אבל אז ראיתי את השד של הטירוף בין עיניו
הר"מים בישיבה שלי היו ככה־ככה, התלמידים גם. בני היה עילוי של ממש, יהלום נוצץ בישיבה הבינונית שלנו
היא פתחה חלון, אני פתחתי חלון, אבל במקום להתחיל איתה סגרתי אותו
פרשת הרב טאו: עלינו לנהוג כבוד גדול בתלמידי חכמים, רק בלי המבט המצועף וההתמסרות המוחלטת
יש אנשים שהם כמו תנור סלילים כתום ואפשר להתחמם מהם
פעם, מזמן, בכיתה החשוכה, הוא היה מורה כזה, שאפשר להתחמם בחוכמה שלו. היום הוא פשוט איש כזה
פעם אחת, בבניין בת"א הייתה בעיה שנפתרה ברגישות, בעדינות ובאהבה
התחושה היא שאם את לא "על זה" כל הזמן - תפסידי
הכול כאילו יותר יעיל, אבל בפועל גוזל הרבה יותר זמן, ובמקום להירגע הלחץ רק גובר
למה כל כך אכפת לנו שישמעו עלינו?
המזוודה שלנו: כולנו זקוקים לקצת חמלה
אל תבוזו לצערו של איש, לא לצער המזוודה המלאה ולא לצער העגלה הריקה
מה נברך ובמה נבורך? שנדע למצוא את האיזון
האתוס הישראלי של "עדין כתולעת וקשה כעץ" נשחק עם השנים. בשמאל מאבדים את הלאומיות ובימין את האנושיות