אחרי שנתיים עקובות מדם והודעות "הותר לפרסום" ששברו את ליבנו שוב ושוב, השבוע הן הגיעו מסידני. בפיגוע באוסטרליה נרצחו 15 איש, רובם יהודים וישראלים שבאו לחגוג את מסיבת חנוכה של בית חב"ד על החוף. האירוע התרחש בצד השני של העולם, אבל הוא לגמרי שלנו. נוגע לנו אישית, הן בסיפורי הנרצחים והן בסיפורי הניצולים והגיבורים.

וחשוב שזה כך, כדי שהעולם כולו ידע שיש לעם ישראל, בכל מקום שהם, בית. מקום שבו רואים בהם חלק מהקהילה ומהמשפחה.

בתוך כל העצב והכעס על המחדל האוסטרלי, יש סיפור אחד בפיגוע הזה שתפס אותי באופן אישי ולא נותן לי מנוחה. סיפור הגבורה מעורר ההתפעלות של אחמד אל־אחמד, שנתפס באינספור מצלמות כשהוא אורב לאחד המחבלים ומצליח להשתלט על כלי הנשק שלו. הוא עצמו נפצע תוך כדי המאבק, אבל הצליח לנטרל את המחבל ובכך מנע נפגעים נוספים.

וזה הזכיר לי סיפור אישי מאוד שהתרחש לפני כמעט שמונה שנים, בטבת החורפי ההוא שבו מחבלים ירו ברזיאל כשנסע הביתה.

האדם הראשון שעצר וניגש לעזור לו היה ערבי תושב חווארה שנסע במכונית שמאחוריו, ובמקרה היה חובש. הוא עצר מיד אחרי שהבין שרזיאל במצוקה, מדד לו דופק ולחץ דם, וניסה להציל אותו באמצעות חמצן ושאר אביזרים רפואיים שהיו ברשותו.

במקביל, חברים מהיישוב ששמעו את הדיווח שלי כבר מיהרו לרדת למקום הפיגוע, וראו אותו שם. הוא הסביר להם שהוא בא לעזור ואף מסר את פרטיו לכוחות הצבא כשהגיעו.

האיש הזה, כמו אחמד אל־אחמד, עשה מעשה שחורג לחלוטין ממה שמצופה מאדם כמוהו בסיטואציה הזו. לשניהם, מכל הבחינות שבעולם, יש לכאורה פטור: לא מצופה מהם לנקוף אצבע כביכול נגד מישהו שעקרונית נמצא בקבוצה השייכות הזהותית הפרטית שלהם, או לסייע לאלו שמנגד. הם לא באמת חייבים להיכנס אל הסיטואציה המסוכנת.

ובכל זאת שניהם בחרו לצאת מהתבנית, תוך סיכון חייהם הפרטיים, ולנסות להציל בני אדם מהקבוצה האחרת.

רצו אל הסכנה

האיש שבחר לעזור לרזיאל סיכן את חייו יותר מפעם אחת בבחירה שעשה. כשעצר על הכביש, רגע אחרי שהמחבלים הסתובבו והלכו, הוא ידע שיש סיכוי שהם עצמם יחזרו ויפגעו גם בו. הוא נשאר בזירה גם כשהגיעו אליה יהודים חמושים, שהיו עלולים לירות בו מחשש שהוא מחבל. לבסוף, הוא סיכן את חייו כשהשאיר את פרטיו והסכים לפגוש אותי ולתאר לי את השתלשלות האירועים. זאת בידיעה שעצם המפגש איתי עלול לפגוע בו בביתו לאחר מכן.

גם אחמד אל־אחמד סיכן את חייו כשהתעמת עם המחבל ואף נפצע. לדעתי, גם ההזדהות הישירה עם הקורבנות היא סוג של סיכון לחייו וחיי משפחתו.

בבחירה של שניהם להעמיד את ערך החיים והמוסר מעל פני הערך המחנאי והלאומי, שניהם נהגו באצילות וראויים לתואר חסידי אומות העולם.

אין צדיקים בעזה

שלוש מחשבות יש לי בעקבות הסיפורים האלו.

הראשונה: זה לא הופך אותם לאוהבי יהודים. לא אתפלא לגלות ששני האנשים הללו הם לא מחובבינו הגדולים, אבל למרות זאת הם מבינים שיש ערך שהוא מעל לכל הערכים בעולם: החיים. השמירה על החיים. ולא משנה במי מדובר.

השנייה: אני יודעת שזה מורכב, בוודאי לאחר שנים של קריאות שמחה בכפרים סביב לאחר פיגועים אבל מסתבר שיש מדי פעם כמה ערבים מוסלמים שעדיין זוכרים מה זה להיות בן אדם.

והשלישית: כשדיברו על בלתי מעורבים ועל חפים מפשע בעזה, חיכיתי לשמוע סיפורים כאלה. על עזתים - יחידים או משפחות - שמצאו דרך להציל חטופים או שעזרו ליהודים ביום הטבח. על מחתרת מקומית שניסתה להתקומם נגד חמאס ולמנוע את הטבח, אפילו לקרוא איזה טור פובליציסטי של פלסטיני שיוצא נגד חמאס, אופוזיציה גלויה.

וזה לא קרה.

זה מסביר הרבה דברים על מה שקרה שם לפני המלחמה ואולי על מה שיקרה שם אחריה.

זהו אדם

הפיגוע באוסטרליה היה הדהוד כואב למה שקרה לנו לפני שנתיים וקצת. הרצח שם איום ונורא, והכאב על כל נרצח ונרצח הוא מטלטל, ויש לכך משמעויות לאומיות.

הפיגוע הזה היה יכול להיות רצחני ומטלטל אפילו יותר, אם לא היינו זוכים להצלה מידי מי שעשה את מה שמצופה מכל אחד, אבל לא לכל אחד יש אומץ לעשותו: להתנהג כמו אדם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il