אני רואה אותם בכל מקום. בפארקים, בבתי קפה, במרפסות של דירות שכורות בתל־אביב, בחצרות של בתים פרטיים במושבים. מתיישבים ברגליים למעלה, נשענים לאחור, מגלגלים באיטיות טקסית, לוקחים שאכטה יפה ונכנסים לזון. ככה נראים החיים של חלק הולך וגדל מהמבוגרים בישראל. לפני עשרים שנה קנאביס היה משהו שמסתירים, ואילו היום הוא חלק מהנוף. כבר מזמן איבד את דימוי הסם ורכש לעצמו חליפה חדשה: צמח טבעי, מרפא, כמעט בריאות.
הפעם הראשונה שבה הבנתי שיש כאן סיפור אחר הייתה כשביקרתי באתר היכרויות. שוב ושוב נתקלתי בפרופילים של גברים שבתיאור בפרופיל שלהם נכתבו משפטים כמו "לא חבר של וויד", או "בלי ג'וינטים בבקשה". לא הבנתי מה הסיפור, ממתי שאלת השימוש בקנאביס הפכה לתנאי סף בהיכרויות? ואז יצא לי להיות בקשר קצר עם אדם שעישן וויד בתדירות גבוהה. הוא היה גבר חיובי, רגיש ומצחיק. לא אלים, לא עבריין ועם עבודה מסודרת. אבל הוויד תפס חלק נכבד מהחיים שלו. ובמשך היום היו פרקי זמן שלמים שבהם אי אפשר היה לדבר איתו כי הוא פשוט היה מסטול מכדי לתקשר. הרגשתי שאני במערכת יחסים עם גבר שנמצא במערכת יחסים עם פרח.
הקנאביס של 2026 לא מגיע בצורה של התרסקות דרמטית. החיים ממשיכים לנוע, העבודה קיימת, החשבונות משולמים והילדים הולכים לבית הספר. רק אחרי חודשים או שנים מתחילה להופיע התחושה שמשהו נשחק. קצת פחות חדות, קצת פחות נוכחות, קצת פחות סבלנות למציאות כשהיא לא מסתדרת לפי הרצונות. קשה להצביע על הרגע שבו זה מתחיל, בדיוק כפי שקשה להבחין ביום שבו אבן מתחילה להישחק ממים.
הכי מעניין
ככל שהעמקתי בנושא החלה להתגנב אליי מחשבה שאולי אנחנו מנהלים את הוויכוח הלא נכון. השאלה היא לא אם קנאביס הוא טוב או רע, השאלה היא מה קורה לחברה שמתחילה להאמין שהדרך להתמודד עם כאב עוברת דרך טשטושו.
| צילום: איור: מורן ברק
הקנאביס מציג את עצמו כמושיע. הוא מגיח לחייו של האדם הפגוע ואומר לו בוא, אני אמסך לך את הכאב. איתי לא תצטרך להתמודד עם החרדה, עם הבדידות, עם הטראומה או התסכול.
וכמו בכל מערכת יחסים רעילה, נוצרת שם תלות הדדית. האדם ממשיך לצרוך את החומר, והחומר ממשיך לשכנע את האדם שהוא זקוק לו. זו גם הסיבה שכל כך קשה לאנשים שצורכים קנאביס להודות שהם בכלל מכורים. אחת הקלישאות הנפוצות ביותר של משתמשי הוויד היא שהחומר בכלל לא ממכר, רק הטבק ממכר. מי שמאמין בזה מוזמן לבלות שעה בקבוצות הפייסבוק שעוסקות בגמילה מקנאביס. אני ביליתי שם הרבה יותר משעה. ראיתי מורים, מהנדסים, אנשי הייטק, אבות לילדים ונשים באמצע החיים. אנשים נורמטיביים לחלוטין שמתארים בפוסטים קורעי לב את הניסיונות להפסיק, ההחלטה שהפעם זה סופי, היום השלישי שבו כבר אי אפשר לשאת את השעמום, הלילות שבהם הסיוטים חוזרים, התחושה המוזרה שהחיים איבדו טעם וצבע, ואז הכניעה. עוד ג'וינט אחד, רק כדי להירגע ולהצליח לישון. המשתמש ממשיך לשכנע את עצמו שהוא יכול לעזוב בכל רגע שירצה, ואז מגלה כמה קשה לו לעשות את זה. זו המלכודת הקשה של הקנאביס.
את התופעות הקשות של הקנאביס פוגשים לרוב במשתמשים היום־יומיים, לא באלו שלוקחים אותו פעם בשבועיים באיזה אירוע חברתי. בין תשעה לעשרה אחוזים מהישראלים הבוגרים צורכים קנאביס מדי יום באופן שהפך להרגל חברתי רחב היקף. יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך ששימוש קבוע בצמח הזה פוגע במערכות שאחראיות על ויסות רגשי, מוטיבציה, זיכרון ויכולת התמודדות עם לחץ. יש גם סימני שאלה מדעיים סביב השפעתו על פוריות. ההקלה המיידית שהחומר מספק גובה מחיר סמוי מהמנגנונים שאמורים לעזור לנו להתמודד בכוחות עצמנו. בהרצאה ששמעתי לא מזמן, הציג הפסיכולוג ד"ר איתמר כהן נתון שקשה היה להתעלם ממנו. בשנות התשעים ריכוז ה־THC, שהוא החומר הפסיכואקטיבי המרכזי בקנאביס, נע סביב 4-7 אחוזים. כיום נפוצים זנים שמגיעים ל־25 ואף 30 אחוזים. במילים אחרות - רבים מאיתנו מנהלים ויכוח על חומר שכבר כמעט אינו קיים. הקנאביס של היום אינו הקנאביס של פעם - הוא חזק יותר, ממכר יותר, כורך את המשמשים אליו באופן שקשה לצאת ממנו.
כשיצאתי לעולם הגרושים והגרושות הופתעתי לגלות כמה בתים התפרקו בגלל הצמח הזה, כמה נשים מתמודדות עם בני זוג שנעלמו לתוך מסך העשן. והמצב הזה רק ילך ויחמיר, כי ישראל אינה עוד מדינה מערבית שמתמודדת עם חרדה ודיכאון ברמה הרגילה. היא מדינה רוויית מתחים שמחזירה הביתה דור שלם של חיילים ומשרתי מילואים שעברו חודשים ארוכים בעזה ובלבנון. מקצתם ראו מראות שאדם לא אמור לראות. יש מהם שחיים מאז במצב מתמשך של דריכות, אשמה, סיוטים וחרדות. ובאותו זמן בדיוק, מספר המטופלים שמקבלים קנאביס לפוסט־טראומה ממשיך לטפס. בדיון שנערך השנה בכנסת דווח על עלייה של 140 אחוז במספר נכי צה"ל המטופלים בקנאביס בשל PTSD מאז פרוץ המלחמה.
די להתבונן בהחלטות שר האוצר כדי להבין מה המדיניות של הממשלה. באפריל אשתקד בחר סמוטריץ' שלא להטיל מכס על קנאביס מיובא, ובסרטון שפרסם הסביר: "יש הרבה מאוד אנשים חולים, מתמודדים עם כאב, אנשים במצבים נפשיים מורכבים שהקנאביס הוא בשבילם ישועה גדולה. הם צריכים לקבל אותו זמין". זו המדיניות, ולא בטוח ששר האוצר טרח לבחון אם הקנאביס שהוא מחלק יסייע למצוקות הנפש של דור המלחמה או יחמיר אותן. האם יש אלטרנטיבות אמיתיות כמו תהליכי שיקום וליווי שהוא פחות מממן, כאלו שלא דוחפים למשרתי המילואים פייסל ואומרים להם "תסתדרו".
לטענתו של ד"ר כהן, כלל לא בטוח שהקאנביס הוא פתרון מוצלח למקרים של פוסט־טראומה. להפך, ההקלה שקנאביס מספק היא אמיתית, אבל היא אינה ריפוי. בשימוש קבוע נוצר פער מתעתע שבו בזמן ההשפעה האדם מרגיש רגוע יותר, אבל לאורך זמן נחלשת יכולתו להתמודד עם חרדה ודיכאון בלי החומר, ואז הוא זקוק לעוד ועוד ממנו. אותו אדם חווה תחושות קיצוניות כשהחומר אינו בגופו, והן דוחפות אותו אליו בחזרה. השאלה שכהן מציב היא אם אנחנו מזהים כאן החלמה, או שאנחנו מתבלבלים בין שיפור רגעי לבין הקלה שמרחיקה את האדם משורש הפציעה.
עוד כתבות בנושא
הטענות של כהן, שחקר את הנושא ביסודיות ומקצועיות, צריכות להדליק אצלנו נורה אדומה. משום שאם האסטרטגיה של מדינת ישראל היא "נדחוף לכל פצועי הנפש של חרבות ברזל רישיון לקנאביס", אנחנו עומדים להיות עדים בשנים הקרובות לגל של מקרי התמכרויות בתוך הבתים שלנו. בתוך המשפחות שלנו. מול הילדים שלנו. ומה בעצם אנחנו אומרים לאנשים האלה, איזה חזון של החלמה אנחנו מציעים להם? האם אנחנו מאמינים ביכולת שלהם לעבד את הטראומה ולבנות מחדש את הקשר שלהם לחיים או שאנחנו מגישים להם דרך נוחה לשרוד את היום בלי להרגיש אותו במלואו? ריפוי דורש מאדם לפגוש את הכאב שלו. אלחוש מאפשר לו להתרחק ממנו לזמן מה, ובסוף להתרחק מהחיים עצמם.
אלו שחיים ליד אנשים שנשאבו למעגל הוויד כבר יודעים על מה אני מדברת. אלו שלא - עשויים לגלות בקרוב את התוצאות של המגפה הזאת באמצעות האהובים עליהם ביותר. שמספרים לעצמם שבלי הפרח הזה הם לא היו שורדים. שבטוחים שהוא מרפא אותם ומלמד אותם דברים נהדרים על החיים. זו הברית שהוויד כורת עם המשתמשים בו - אני אמסך לכם את החיים, ואז אנתק אתכם מהם לאט ובהדרגה בזמן שאתם תמשיכו לצרוך אותי.
ולכן קשה כל כך לפתח מערכות יחסים עם אנשים שצורכים וויד יום־יום. כי הם תמיד יעדיפו את הפרח - לפני הילדים, לפני בן הזוג, לפני שחווים, לפני שמרגישים, לפני הכול. וניהול שיחה איתם זה כמו לנהל שיחה עם מישהו שפעם הייתה לו קוגניציה. הם יספרו לעצמם שהם יכולים בלעדיו - אף שהם לא. ואת כל זה הם יאמרו בזמן שהם מסטולים מעוד ערב שנמחק להם.
כמובן, אני לא רוצה להשמיץ את הקנאביס באופן גורף. יש לו שימושים רפואיים אמיתיים ובמקרים מסוימים הוא אכן מציל נפשות. יש חולים שהוא מקל מאוד על סבלם. יש מצבים שבהם הוא כלי טיפולי חשוב. אבל מה שהיה אמור להיות פתרון לאנשים בקצה הפך לתרופה לכל דורש שמוגשת כמוצר יסוד לכל מי שחווה קשיים נפשיים, ועוד נהנית מתדמית של מגניבות.
חברה שמתחילה לראות בוויד פתרון המוני למצוקות נפשיות מהמרת הימור מסוכן, וייתכן שאנחנו משתתפים בניסוי חברתי רחב היקף שמעט מאוד אנשים טורחים לשאול מה יהיו תוצאותיו. רוב הניסויים הגדולים בהיסטוריה נראו מבטיחים מאוד בהתחלה. רק אחר כך הגיע החשבון.