השאלות של שחר גמלא שנפל בלבנון ממשיכות להדהד

"אנו אוהבים אותך מולדת", מכריז המגנט הגדול שמוצמד אל דלת מכונית מאובקת במפרץ החנייה. הרב יעקב פייגנבוים (77) מחכה שם, ממתין להוליך אותנו אל הבית הקטן, כי זה קל יותר מלנסות להסביר איך להגיע אליו בשבילים. וגם שם, בבית בשכונה הוותיקה בקשת, על המקרר, אותו המגנט. עם אותו האיור הפסטורלי של נוף ירוק ודגל ישראל מתנופף, ואותו הכיתוב. אותה אהבה פשוטה ותכליתית לארץ ישראל.

נכדו של הרב פייגנבוים, סרן שחר גמלא מהיישוב נטור, סגן מפקד פלגה ביחידת אגוז, נפצע אנושות בדרום לבנון לפני כשבועיים. כעבור יומיים הכריעו אותו פצעיו. בן 23 היה בנופלו, איש צעיר עמוק מחשבה ובהיר לב. בלוויה קרא הסב, נשיא המכינה הקדם־צבאית קשת יהודה, מכתב ששלח לו שחר. רשימת שאלות קיומיות מנכד לסבא. "אנשים רציניים מבינים שהם צריכים לעשות דברים משמעותיים בחיים. אבל איך אמורים להבין מה הדבר שצריכים לעשות?", כתב. וגם: "ידוע לי שאני צריך להשתפר כל הזמן ולהפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמי, אבל מה הדרך לעשות זאת?"

"הוא שלח את המכתב הזה לפני כשלוש שנים. היה אז בצבא. ממה שאומרים אחרים אני מתרשם שהיה לנו קשר מיוחד. אני לא הרגשתי שזה מיוחד", מספר הרב פייגנבוים כשאנו יושבים בחצר הירוקה המוצלת, שבה נכדים אחרים נכנסים ויוצאים. "בעיניי זה היה קשר טבעי בין סב לנכד. לשחר הייתה קפיצה באישיות כשהוא הגיע למכינה בנופי פרת. יש שם אנשים אידאליסטים גדולים, וזה דיבר אליו מאוד, כי גם הוא טיפוס כזה. הוא התחיל לפרוח, ושם התחילו לעלות אצלו שאלות כאלה".

מה ענית לו?

"שלכל אחד יש ייחוד, שליחות מיוחדת שצריך למלא, וכל אחד צריך להקדיש מחשבה ולהבין מה התפקיד שלו. התשובה צריכה להיות ראשית בתוך המעגל של התורה. זו האמת הגדולה שלנו. כשאתה חושב מה לעשות בחיים, איזה מקצוע לרכוש - תחשוב איך תפעל לעשות הכי טוב. המעגל השני הוא השכל – מה מתאים לך, מה אתה יכול לעשות. מה יכול לפרנס אותך, זה גם חשוב. המעגלים הללו, של התורה והשכל, הם כלליים מאוד, רוב האנשים יגיעו במסגרתם לאותן התשובות. המעגל השלישי הוא הרגש, נטיית הלב. אבל חייבים ללכת בסדר הזה - קודם לבחור לפי התורה והשכל, לא להתחיל מהרגש. התשובות שלי אליו היו ארוכות יותר, כמובן. זה התאים, הוא היה פלספן כזה. הייתה לו השפעה מופלאה על המון אנשים".

לאחר פטירתו של שחר הושתלו אבריו בשישה חולים. "לא היינו מעורבים בכלל בהחלטה, אבל זה מתאים מאוד לשחר. אמא שלו אמרה שהוא דיבר איתה על זה. מתאים מאוד גם למשפחה, שכולם דואגים מאוד לעם ישראל".

שבעה ילדים יש ליעקב ודבורה פייגנבוים, מוותיקי קשת. שישה מהם גרים בגולן, אוחזים כמעט כולם עמדות בכירות בתחום החינוך, הביטחון וההתיישבות באזור, וכך גם בני זוגם. הבת הבכורה לאה הקימה את אולפנת קצרין ואת אולפנת רגבים ברמת־מגשימים. תת־אלוף יאיר פלאי, מפקד אוגדת הבשן, הוא חתנם, נשוי לבתם חוה. השבט שהקימו הפייגנבוימים הוא כמעט אצולה גולנית מקומית. אצולה משרתת. ונדמה כי האובדן שלהם טלטל את יושבי הרמה כולה.

"מה חייל עושה כשיש לו יומיים בבית באמצע המלחמה? נח, בדרך כלל. שחר החליט שהכושר שלו לא מספיק טוב, אז הוא הלך מהחרמון לנטור ברגל. לקח עוד איזה משוגע שהלך איתו, אבל ההוא נשבר באמצע. שחר אמר – 'איזה יופי, עכשיו אני יכול לרוץ'. ורץ כמה עשרות קילומטרים"

אביו של שחר הוא ישי גמלא, בנם השני של יעקב ודבורה. רעייתו לאה'לה מנהלת את מחלקת ילדים ונוער של המרכז הקהילתי גולן. שניהם גדלו בקשת ולפני יותר מעשרים שנה היו ממייסדי נטור, כשהמקום המציא את עצמו מחדש כיישוב מעורב של דתיים וחילונים. שם גדל שחר, אח בכור לרותם וניצן. "ילד של הגולן", הגדירה אותו אמו. ילד שהפך למפקד, לוחם ומנהיג. תמיד ראשון להתנדב, לקחת אחריות.

כשאני שואלת את הרב פייגנבוים איך מחנכים לערכים כאלה, הוא משיב: "אולי זו דוגמה אישית. ההורים שלי עלו לארץ מפולניה עוד לפני מלחמת העולם. הם באו בגלל החלוציות, אבל אף פעם לא דיברו איתי על חלוציות. הדבר הכי קרוב לזה, אולי, הוא מה שאבא שלי אמר לי כאשר התחילו הפגנות נגד מסירת חלקים מארץ ישראל. הוא אמר – 'אני לא מבין איך אתם מעיזים לדבר. כל כך הרבה שנים חלמנו שתהיה מדינה, כל יום צריך לרקוד משמחה על שהיא קיימת, לא משנה אם אתה בעד הממשלה או נגדה'. אנחנו מאושרים כל יום ממה שיש, ואני חושב שזה דבר שעובר לילדים".

במשך כ־25 שנה עמד הרב פייגנבוים בראש המכינה, ולאורך כעשור כיהן גם כרב של קשת. "אני לא יודע לחנך, לא טוב בזה", הוא אומר. "אני פוגש ראשי מכינות חילונים, הם אלופים בחינוך. אנשים רציניים. אבל אני חושב שאם אתה אדם טוב ואוהב את האנשים, ואם יש אהבה ואמון – זה פורח מעצמו. דרשות הן חשובות, אבל הן לא העיקר. כל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול כדי להשפיע טוב".

האופנוע מפחיד מהקרב

פעם בשבוע, בדרך כלל בליל שבת, הוא מעביר כאן שיעור לנכדים. מסורת שהחלה לפני כמה שנים, ביוזמתם של הנכדים הבוגרים. אני שואלת מה יגיד להם בשיעור הקרוב. השיעור הראשון לאחר השבעה על שחר.

"צריך לחשוב. כל המשפחה ביקשה שאענה על השאלות ששחר העלה. במהלך השבעה באה איזו חברה של אחיו רותם, שלמדה גם היא בנופי פרת. היא הבינה מהשאלות האלה שאדם צריך להיות הגרסה הכי טובה של עצמו, אבל עבור עם ישראל, לא למען עצמו. סיפרה שהיא לומדת פיזיקה, ועכשיו היא לא בטוחה שזה הדבר הכי חשוב לעם ישראל. אבא שלה רופא ואמא שלה מורה, והיא מתלבטת גם לגבי המקצועות האלה, מה הכי חשוב. אמרתי לה שמתוך שלוש האפשרויות שהציגה, אומנם בעולם שלנו זה מדורג הפוך, אבל פשוט שמורה הוא הכי חשוב, כי הוא מגדל נפשות של אנשים. רופא זה חשוב מאוד, מטפל בגוף של בני אדם, ופיזיקאי מטפל במכונות או חומרים. כך יש להסתכל על זה.

"באחד הימים היה בחור שעמד לידי. שאלתי אותו איך קוראים לו, אל מי הוא בא. הוא ענה שהוא לא קשור לאף אחד מהמשפחה – אבל גם הוא שמע על השאלות ששחר שאל, ואלו שאלות שהוא שואל את עצמו, אז בא לחפש תשובות. מישהו מקצה העולם שהדמות של שחר תפסה אותו".

אפשר לנחם בן שלך, שמאבד את הבן שלו?

"אולי אני טועה כי זה מוקדם וטרי מדי, אבל נדמה לי שאת ישי ולאה'לה היה קל יחסית לנחם. ישי כבר שלושים שנה לא מספר היכן הוא. לכן אף פעם לא דאגנו לו, כי לא ידענו. מבחינתנו הוא יושב בחוף הים ומשתזף, מה אנחנו יודעים? לא יודעים. אחד הבנים הצעירים יותר שירת בשריון, ופעם כשהיה עמוק בלבנון, החבר הכי טוב שלו בצוות נהרג ממארב של מחבלים. שאלתי אז את אשתי אם היא ישנה טוב בלילה. הצדיקה ענתה לי שהיא ישנה מצוין. אם חס ושלום יקרה לו משהו, אמרה, יהיה לה הרבה מה לנחם את עצמה, כי היא תדע שפעל למען עם ישראל בדברים הכי חשובים. עוד אמרה שדווקא כשהוא חוזר הביתה ונוסע באופנוע, היא משתגעת מדאגה. כי אם יקרה לו משהו על האופנוע - מה תגיד לעצמה?

"ברור שאם עסוקים בדברים חשובים, לאדם המאמין זה מנחם יותר מכל המילים. וכך ההורים של שחר חיים. הם יודעים ששחר היה גיבור. באחד מימי השבעה אמא שלו סיפרה שהיה לה קשה לקום בבוקר, לא רצתה להתחיל עוד יום. ואז אמרה לעצמה שהיא לא קמה אל ימי שבעה, אלא אל ימי גבורה. וקמה".

כשיש כל כך הרבה אנשי ביטחון וצבא במשפחה, אפשר לברוח מהחשש שיום אחד הניסיון הזה של השכול יגיע גם אליכם?

"לא חשבתי על זה אף פעם. אולי הדחקתי, לא יודע. לא חששן".

בשעת בוקר מוקדמת ביום הראשון של השבעה, מספר הרב פייגנבוים, כל המשפחה ישבה יחד. "הקראתי להם פסקה קטנה מ'אורות הקודש', שם הרב קוק כותב שהמוות הוא חזיון שווא, ומה שבני אדם קוראים מוות הוא 'תגבורת החיים ותעצומתם'. אנשים מסתכלים על מוות כעל חידלון, אבדון, זו טעות.

"בביקור עם המכינה בירושלים לפני הרבה שנים, פגשנו את יוסף אתאלי, שבנו אלחנן נרצח בפיגוע. הוא סיפר שבבוקר למחרת הוא לא רצה לקום מהמיטה. אבל יש משפחה ומנחמים ואחריות, אז קם בכל זאת. הרב חנן פורת, שבא אליו בשבעה, אמר לו – 'אני רואה שאתה שבור מאוד'. האב השיב, 'אלחנן איננו ואני אנה אני בא'. הרב פורת אמר לו שהגוף איננו אבל הנשמה נמצאת, וזה עיקר האדם. 'זה הפך אותי', אמר לנו יוסף אתאלי. 'מאז אני מרגיש את הבן שלי, ויש לי יותר כוח לקום בבוקר'. אני מאמין בזה במאה אחוז".

ובאמת האמונה מרפדת עד כדי כך את העצב?

"אני חושב שכן. מי שחי באמונה אמיתית, קל לו יותר. אמונה היא מציאות, לא סיסמאות. אני חושב שחלק גדול מהניצחון במלחמה, מלבד כל הגבורה, הוא גם בזכות אותם גיבורים שנפלו וממשיכים לעזור לנו. האור של שחר צריך להמשיך להשפיע. אנחנו לא צריכים כל כך שישתתפו בצערנו, כי ברוך השם אנחנו חזקים, אבל את האור הגדול שלו צריך להמשיך".

איך עושים את זה?

"קודם כול להיות ענווים וצנועים, ולדרוש מעצמנו".

שחר, מספר הסב, הצטיין בצבא כחייל וכמפקד, אבל רצה להיות מחנך. "הוא סיכם עם ראש המכינה שלו שהוא יחליף אותו יום אחד. היה אמור להתחיל ללמוד במלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי), ושאלו אותו, אם אתה רוצה להיות ראש מכינה, למה אתה הולך לזה? והוא השיב שכך יהיה מחנך טוב יותר. כמה בחורים צעירים היום חולמים לעסוק בחינוך? לא הרבה.

"הוא היה אדם ערכי מאוד, ישר, דורש מעצמו המון. שבועיים לפני שנהרג הם ירדו מלבנון ליום או יומיים. מה חייל עושה כשיש לו יומיים בבית באמצע המלחמה? נח, בדרך כלל. שחר החליט שהכושר שלו לא מספיק טוב, אז הוא הלך מהחרמון לנטור ברגל, תשעים קילומטר ביום אחד. לקח עוד איזה משוגע שהלך איתו, אבל ההוא נשבר באמצע. שחר אמר – 'איזה יופי, עכשיו כשאני לבד, אני יכול לרוץ'. ורץ כמה עשרות קילומטרים".

מדהים.

"כן. היה לו כוח רצון, גם בדברים הכי קטנים. הקַשר שלו סיפר ששחר היה נוזף בו – 'למה אתה אוכל את זה? זה לא בריא'. הקשר היה בוגר עלי, ואם שחר ראה אותו יושב ונח, הוא היה אומר לו – 'למה אתה מבזבז זמן? אתה בחור ישיבה, תלמד משהו'. ישי אומר שכנראה הנשמה הרגישה שהזמן שלה קצר, אז הוא כל הזמן רץ. ניסה להספיק.

"משחר למדתי שאם לאדם יש אמונה יוקדת ורצון חזק ליישם את מה שהוא מאמין בו, השמיים הם הגבול. גם בחור צעיר יכול להגיע להישגים אינסופיים. היו לו מידות נעלות וצניעות בלתי רגילה, וזה גרם לו להגיע למעגלים רחבים מאוד של השפעה. אמרתי למשפחה בימי השבעה ששחר מחייב את כולנו להתאמץ יותר. גם אותי. אחרי היום הראשון של השבעה חזרתי הביתה בלילה, מותש נפשית ופיזית, ואכלתי עוגייה, אולי כמה עוגיות. אחר כך הרגשתי שפגעתי בשחר - הוא לא היה אוכל, כי זה לא בריא. למחרת כבר לא הרשיתי לעצמי. הבוקר קמתי, הלכתי לטייל קצת, ובשלב מסוים התחלתי לרוץ. כמו ששחר רץ. גם אנחנו יכולים, זה מחייב אותנו. וכשכל אחד יעשה מה שהוא יכול, תהיה לזה השפעה. יש בעולם מחלות מידבקות, ואני מאמין שיש במציאות גם הידבקות חיובית, האמת מידבקת ובונה".

למדת משהו חדש על שחר בשבעה?

"למדתי את האישיות שלו. ידעתי שהוא בחור טוב, ששואל שאלות טובות, אבל לא הכרתי את כל העוצמה שלו".

כשהייאוש מוביל להשמצות

לאחרונה נשמעה הטענה שהסיבה האפשרית למספרם הגדול של הנופלים הדתיים במלחמה היא שתלמידי ישיבות ההסדר עושים שירות מקוצר, ולכן הם מקצועיים פחות. מה אומרים מול טענה כזו?

"אני לא הולך לענות על כך, אבל ברור שיש כאן מלחמת תרבות על ההנהגה של מדינת ישראל. כשאני התגייסתי היה מג"ד דתי אחד בצבא. היום המצב שונה מאוד. אחד הבנים שלי, שהיה מג"ד הרבה שנים בגדוד מילואים, אמר לי שכשהוא נכנס לתפקיד היה בקושי מניין בגדוד. עכשיו רוב הגדוד דתיים. כי המלחמה ארוכה, וזה קשה מאוד, והדתיים ממשיכים להגיע למילואים. אז רואים שחובשי כיפות תופסים מקום מרכזי יותר בצבא ובכלל, ויש אנשים קיצוניים שנמצאים בפחד אימים ש'גונבים להם את המדינה'. מבחינתם זה מאבק של חיים, ומי שנאבק על חייו, אומר גם דברים קשים. גם מי שמיואש, כל מה שנותר לו זה להשמיץ וללכלך.

"לפני כמה שנים היינו בטיול של המכינה בנגב ונפגשנו עם מפקד בה"ד 1. הוא סיפר שהוא הולך לתנועה הקיבוצית, נפגש עם שמיניסטים ושואל אותם למה הם לא באים מספיק לקורס קצינים, הרי פעם הקיבוצניקים היו חוד החנית של הקצונה בצה"ל. אחד החבר'ה שלנו שאל אותו 'למה אתה לא בא אלינו למכינה?'. התשובה הייתה – 'אתם כבר עכשיו יותר מ־40 אחוז מהקצינים הקרביים. אם תהיו רוב, זו סכנה קיומית, כי החילונים יחשבו שצבא זה משהו של הדתיים, לא של עם ישראל'. יש בזה משהו".

כשהתחילו הפגנות נגד מסירת חלקים מארץ ישראל, אבא שלי אמר – 'אני לא מבין איך בכלל אתם מעיזים לדבר. כל כך הרבה שנים חלמנו שתהיה מדינה, כל יום צריך לרקוד משמחה על שהיא קיימת'. אנחנו מאושרים ממה שיש, ואני חושב שזה דבר שעובר לילדים"

שחר לא לגמרי הגדיר את עצמו דתי, אומר הרב פייגנבוים. המ"פ שלו בטירונות היה שילה הר־אבן – שלימים נפל בקרב גבורה במוצב נחל־עוז - ושחר התפעל ממנו ורצה ללכת לאורו, להיות מפקד כמוהו. "נהרגים הרבה קצינים, מכל עם ישראל, ולכן זה סתם שטויות, לא צריך להתווכח. צריך להבין שהשמאל הקיצוני הוא מסכן, במובן מסוים. הם בנו והשקיעו פה במשך הרבה שנים, ועכשיו נשמטת להם הקרקע מתחת לרגליים, האופי של המדינה משתנה לנגד עיניהם. הבעיה שלהם היא שהם צריכים להסתגל למציאות, ואני חושב שהבעיה שלנו היא שלפעמים אנחנו מנסים לדחוק את הקץ. לדחוק אותם מהר יותר, לתת להם בעיטה ולומר - עופו כבר. נדרשת סבלנות.

"אני מאמין שעם ישראל זו הברייה העיקרית שהקדוש ברוך הוא ברא בעולם. ועם ישראל זה כל עם ישראל - גם השמאל, גם הימין, גם הדתיים, גם מי שלא. צריך לחיות גם עם החלק האחר של עם ישראל. ההורים של שחר הם אנשים של להיות יחד. הם אלופים בחיבורים. בלוויה עמד לידנו איש דת דרוזי שהבן שלו גם נהרג בצבא, והיה קשור לישי. ומאז שנהרג, כל יום זיכרון לאה'לה נסעה אליהם לחורפיש. מאות דרוזים הגיעו לנחם בשבעה".

ומה לגבי חלקו של המגזר החרדי?

"קודם כול, כואב הלב על שהם לא מתגייסים. אבל הבעיה העיקרית בעיניי היא לא זו, אלא שהם מרגישים שהמדינה לא שלהם. מבחינתם זו מדינה שהחילונים בנו, והמזרוחניקים, אז שאנחנו נשבור עכשיו את הראש. והם עומדים בצד. אנשים טובים, אוהבי תורה ושומרי מצוות, אבל לצערנו לא מבינים מה זה עם ישראל בצורה עמוקה. כל אחד הכי צדיק שהוא יכול, אבל לעצמו. זו תקלה חמורה, חילול השם גדול מאוד. במיוחד אלה שלא לומדים ולא מתגייסים. אם בחורים כאלה היו מתגייסים, עם ישראל היה כועס פחות על החרדים. אני חושב שגם לא עוזרים להם מספיק מבחינת תנאי שירות. כמו הבעיה עם השירות המעורב בשריון, שאני מודה שאני לא בקיא בה".

נציגי הציבור הציוני־דתי צריכים לבא בדרישות בנושא הזה לצבא? לציבור החרדי?

"לשניהם. לחרדים יש לצערנו חיסרון מהותי בהבנה, וצריך לתבוע מהם, אבל לכפות עליהם כנראה אי אפשר. ומצד שני, צריך שהצבא ייתן תנאים אמיתיים וטובים. כרגע כולם מאמצים את השרירים, ונדמה לי שבמלחמות האלה אנחנו רק מפסידים".

השיחה שלנו מתקיימת ביום ראשון בערב, יומיים אחרי שהמשפחה קמה מהשבעה. כולם היו שם, כל הימים, מבוקר עד ערב. "אני חושבת שזה 'הכול כלול'", אומרת טליה פיטוסי, צעירת האחים לבית פייגנבוים, דודה של שחר. "אנחנו מחוברים כל כך, ועוצמת הקרבה משפיעה על עוצמת הכאב, אבל היא גם עוצמת החוסן שלנו".

היא גרה בחספין ומתעתדת לעבור לקשת. שייכת אומנם לדור השני של המשפחה, אבל גדלה יחד עם הגדולים מקרב הנכדים. "תמיד היינו משפחה 'דבק', ועכשיו היחד התחזק מאוד. הכאב מוריד חסמים, כבר ראינו את כולנו בוכים, כבר אמרנו 'אני אוהב אותך', ואמרנו 'אחים שלי, אתם חשובים לי'. התחבקנו השבוע יותר ממה שאני זוכרת שהתחבקנו כל החיים, ואני עוד הקטנה, החבקנית של המשפחה. משהו נפתח, ואני אוהבת את זה. הלוואי שנרגיש את מה שאבא אומר, את הדחיפה הזאת להמשיך את האור של שחר".

"מפקד בה"ד 1 אמר לתלמידי המכינה: 'אתם כבר עכשיו יותר מ־40 אחוז מהקצינים הקרביים. אם תהיו רוב, זו סכנה קיומית, כי החילונים יחשבו שצבא זה משהו של הדתיים, לא של עם ישראל'. הבעיה שלנו היא שלפעמים אנחנו מנסים לדחוק את הקץ. לדחוק את השמאל מהר יותר, לתת להם בעיטה ולומר - עופו כבר"

יש ליישוב קשת איזו תדמית עצורה קצת, מקום שלא מקובל בו להחצין יותר מדי רגשות.

"זו הסטיגמה, ואולי לא במקרה. יש פה משהו מוחזק ויש חוסן. ראינו את זה גם עכשיו. המשפחה לא התפרקה. אבל הכאב עשה משהו שפותח את הלב".

מה חשוב לך שידעו על שחר?

"הרבה דיברו על המפקד שהוא היה, על הדמות המרשימה, על כך שלא עצר לרגע ולא נח. אבל היה בו גם צד חברי, כיפי כזה. עובר בין נושאים בקלילות. לפני שלושה שבועות הוא קפץ אלינו, והמהירות של המעברים בשיחה בין 'טלי, איזו עוגה מטורפת' לדיוני עומק על משמעות החיים ועל לימודים במלט"ק - זה היה משהו שאפיין אותו מאוד. אמרתי לו אז, איזה כיף שאפשר לעבור ככה בשיחה. כי הכול היה בתוכו".

גם לך לא היו חששות לאורך המלחמה?

"אחת הגיסות שלי אמרה שאנחנו משחקים באש כבר שלוש שנים, אבל בתחושה שלי זה לא היה. כשחמישה בני משפחה שלחו סלפי משותף מעזה, אנחנו רק התלהבנו – כמה נחמד שהם נפגשו. אמרתי לחברה שאולי זו הייתה קצת יהירות, לחשוב שבנו זה לא יפגע. היא השיבה שזו לא יהירות, זו אמונה. בעלי חוזר עכשיו לשירות קרבי, לתפקיד בכיר בגולני, אחרי תקופת לימודים. ובאמת אנחנו פועלים מתוך אמונה. גדלנו על כך שצריך להיות אנשים טובים ואוהבי אדם ותורה".

עגלת קפה מהיום למחר

לשיחה מצטרף אדר פלאי (19), בנם של יאיר וחוה, תלמיד ישיבת הר המור. "הייתה לשחר כנות קיצונית, ורק לחיוב", הוא מתאר את בן הדוד שנפל. "הוא לא התבייש מאף אחד".

כולכם שולחים לסבא שאלות על החיים?

"הוא היה אחד שיותר מברר. מאז השמינית התחיל לשאול על הכול, היה שואל עשרות אנשים, מתייעץ. גם עם ההורים שלי".

מה תיקח ממנו?

"הרבה מאוד, אני חושב. הייתה לו ענווה גדולה, שרואים גם בהתייעצות הזאת. הוא לא ראה את עצמו כמשהו, לא היה לו שום אגו, ולכן היה יכול לגדול. לא עניין אותו כלום חוץ מהטוב. הוא לא התעסק בשטויות, רק במה שחשוב".

הנפילה שלו תשנה את השבט המשפחתי שלכם?

"כולם בעיקר רוצים להספיק יותר להיות יחד".

שקד גמלא (16) היא "בת דודה כפולה" של שחר: אביה ידידיה הוא בן למשפחת פייגנבוים, אח של ישי; אמה איילת היא אחות של לאה'לה. "לי ולשחר היה קשר ממש כמו של אחים", היא אומרת והקול שלה רועד מעט. "כשהייתי מדברת איתו הוא היה ממש מקשיב, ואני יודעת שהוא אהב אותי כמו אחות קטנה. כל שבוע, לא משנה אם הוא בלבנון או בעזה, ולא משנה שהוא הכי עמוס בעולם - היה מתקשר לקבל דו"ח מצב. 'שקודי, איך באולפנה, איך בסניף'. פעם שאל אותי מה החלום שלי, ואמרתי שאני רוצה להקים עגלת קפה. מאז הוא התקשר כל יום לשאול איך התקדמתי. אמרתי לו – שחר, אני לא מספיקה, לא התקדמתי מאתמול. הוא היה זריז בהכול, וגם הכי קשוב ואכפתי בעולם".

יש מישהו שיחליף אותו בהקשבה הזאת?

"אני לא חושבת. הייתי מספרת לו דברים שלא סיפרתי לאחים שלי. ברוך השם יש לנו משפחה גדולה ורצינית וחמודה, אבל הוא היה משהו מיוחד".

לאה'לה, אמו של שחר, מספרת לי למחרת בשיחה טלפונית שבנה היה "ילד של הגולן. ילד אהוב, בן בכור, אחראי ומסור".

מה זה אומר, ילד של הגולן?

"הוא אהב מאוד לטייל בגולן. יש לנו ריינג'ר, ושחר היה נוסע עם החברים שלו, עם המשפחה. כל רגע פנאי שהיה לו הוא ניצל לטיול בגולן. בימי שישי, כשהגיע מהמכינה או מהצבא, היה נוסע למעיינות. הסיפור הזה על ההליכה ברגל מהחרמון, זו דוגמה מוחשית לפרידה שלו מהגולן".

שחר למד בבית הספר גולן בחספין, ואז ב"שורשים", בית ספר משלב לחילונים ודתיים, שהוריו הקימו. בהמשך למד בישיבה התיכונית בחספין, "עם הרב אלי, שהיה מסור והבין את גודל הילד שנמצא אצלו ביד". אחרי המכינה התגייס ליחידת אגוז, יצא לקורס מ"כים ולקורס קצינים. ב־7 באוקטובר נכנס ללחימה בעזה עם גדוד גפן של בה"ד 1. "הוא איבד מפקדים וחברים במהלך המלחמה. מילא שלושה תפקידי מ"מ", מספרת אמו.

"רוב המשפחה שלנו גרה בגולן. לי יש שמונה אחים, שישה מהם גרים בגולן. השבט אדיר משני הצדדים, והמעטפת הזאת הייתה התמיכה שלנו לאורך כל השנים. גם התמיכה בי, כנשואה לאיש קבע. בתחילת הנישואין עברנו לגור קרוב לבסיס היחידה שלו, בהמשך חזרנו לגולן".

לפני כעשרים שנה הם חברו לוותיקי קיבוץ נטור, והקימו מושב של חילונים ודתיים. "אתמול חיפשתי משפטים על שחר, וראיתי שהוא ממש דיבר את זה", מספרת לאה'לה. "כתב ש'אחדות ישראל היא הבסיס הקיומי לעם שלנו, היא חשובה יותר מהדעה האישית שלך או של מישהו אחר'. הבחירה שלנו לגדל את הילדים בנטור, מקום שמחבר דתיים וחילונים, היא מהות שלנו. זה מה ששחר גדל עליו.

"בימי השבעה הרגשנו את תעצומות הנפש של העם הזה. מכל הדרג הפיקודי והמדיני באו לחזק אותנו. הגיעו גיבורים שמכאן המשיכו לעזה וללבנון. זה מסר ברור שעם ישראל חי וממשיך בגבורה להילחם על ארץ ישראל".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il