הייתי אמור להיות עמיד לבגידות פוליטיות אחרי מה שקרה עם בנט. חשבתי שזה היה החיסון החי־מוחלש שיגרום לי להתרגש פחות מזה שדונלד טראמפ עבר לצד האפל והנשיא הטוב ביותר שהיה לנו הפך בן שאגת ארי למשרת של קטאר והאיראנים. אבל מתברר שהחסינות של נפתלי לא הצליחה לרכך אצלי את האכזבה מכך שטראמפ אשכרה החליט בסופו של דבר להיכנע כאילו היה ערד ניר.

היו לו כל הנתונים לעמוד בזה: הלב שלו נראה כאילו הוא במקום הנכון, הוא לא דואג מבחירות נוספות, הוא עשיר מאוד, לא אכפת לו מתקינות פוליטית, ובאופן כללי הוא עושה הכול כדי לא להיות עוד רכיכה אמריקנית כמו מי שקדמו לו בבית הלבן. יש לו יתרון נוסף שהיה אמור לגרום לו לעמוד לצד ישראל: הוא לא יהודי.

אבל כגודל הרעמה גודל האכזבה. הטור הזה יוצא ביום שישי, כשאמור להיחתם ההסכם, ובתוך ליבי אני עוד מתפלל שבחתימת ההסכם יחוגו מעל החותמים להקת מטוסי בי־2 אמריקניים שמתוכם ינופף לשלום או למלחמה איש מבוגר כתום שיער שיצעק מלמעלה "נראה לכם שאני חותם על השטות הזאת", ימשיך משם להפצצת מתקני האנרגיה הפרסיים ויכריז לאחר מכן על שמם החדש של מיצרי הורמוז, "מיצר אל תתעסקו איתי" (באנגלית זה גס יותר מבעברית, אל תתרגמו).

מלבד הפנטזיות האלה, מעודדת אותי מעת לעת העובדה שההסכם כפי שהוא מוצג הוא בפשטות גרוע מכדי להיות אמיתי. לפי מה שמפורסם כרגע, נדמה שהסעיף היחיד שלא פורסם עדיין הוא שטראמפ מתחייב לחתום על ההסכם ללא מכנסיים ותחתונים, כי גם אותם הוא התחייב להעניק לאיראנים. ההסכם גרוע עד כדי כך שהמוח המביך שלי מתעקש שאין מצב. איך האיש שרק לפני רגע איים למחוק את הציוויליזציה האיראנית חותם על הסכם כניעה של הציוויליזציה המערבית בפני הרדיקליות האסלאמית?

אתם יודעים מה, אם היה מתפרסם הסכם שהוא 70־30 לרעתנו, אפילו 80־20, הייתי מאמין לגמרי שהוא נכון, אבל המצב כרגע נדמה כגרוע עד כדי כך שאין שום ברירה אלא להאמין שיש כאן מלכודת, וכדי שהאיראנים ייקנו אותה טראמפ היה חייב להתחזות לכזה שמוותר על הכול.

תבוסה ולא אחרת

אבל תקוות שווא הן לא תוכנית עבודה. למרות הפרשנות הלא מלומדת שלי, ייתכן שהמצב לאשורו הוא אכן המצב לאשורו. וזה מדאיג, מאוד מדאיג. אולי זה יישמע לכם מוזר, אבל תוצאות המלחמה של ישראל וארה"ב מול איראן הן כאלה: ישראל ניצחה, ארה"ב הובסה. ישראל, בית השחי של המזרח התיכון, מדינה קטנטנה נטולת עומק אסטרטגי, עשתה לאיראן בית ספר. היא חיסלה לה מדענים, הפציצה לה את הצורה, חיסלה את כל ההנהגה ונתנה פה קרב של דוד מול גוליית. עם אף־35 במקום רוגטקה היא פגעה לאיראנים בול בפוני. ישראל שברה את מחסום הפחד, וממדינה שמסרבת לשלוח את הצבא להזיז אוהל של חיזבאללה היא הפכה למדינה שלא מתביישת לשלוח טייסים לפנות כור גרעיני של האיראנים.

האמריקנים, לעומת זאת, הובסו. אין מילה אחרת, אם זה אכן ההסכם. ארצות הברית לא יכולה להוציא תיקו במלחמה, היא גם לא יכולה לנצח בנקודות. אצל ארצות הברית המשוואה ברורה: אם היא לא מביסה את האויב במלחמה, היא הפסידה.

טראמפ מצמץ ראשון או נרדם בשמירה. זה קורה לו לא מעט בזמן האחרון, והבעיה היא לא רק של ישראל. כי כשישראל תפסיד פעם במלחמה היא לא תתקיים יותר, אבל כשארה"ב מפסידה במלחמה העולם החופשי נמצא בסכנה קיומית.

עכשיו תגידו לי: בחירות האמצע, ומחירי הנפט, והבטיחו לו שהמשטר ייפול. זה לא משנה. כמו בכל מאבק בין המערב לאסלאם, גם כאן הוכיח המערב שיש לו חומרי נפץ וטכנולוגיה, ודמוקרטיה ובלה בלה בלה, אבל דבר אחד אין לו ולאסלאם יש בשפע: סבלנות. כשאתה קצר רוח, קוצרים לך את ההישגים.

עד כה פרגנתי לטראמפ שהוא לא קפריזי כמו שאומרים, ושהלב שלו במקום הנכון. סביר שטעיתי. אולי הלב שלו במקום הנכון, אבל הכיס לא. בסוף, הכסף הערבי ניצח את המוח היהודי. אני לא מאמין שזה יעזור לו בבחירות האמצע, אבל גם אם כן, בסופו של דבר במקום להיזכר כצ'רצ'יל מודרני, הוא ייזכר כאובמה ג'ינג'י.

גם ייאוש הוא לא תוכנית עבודה. ונסתרות דרכי הא־ל. ועוד משפטים שמעודדים אותי כשאני בוכה על הספה בבית. ישראל יצאה כבר ממצבים קשים ומורכבים מאלה. את תבוסת 7 באוקטובר הפכנו לניצחון גדול, והאזור מבין שישראל החלשה והאימפוטנטית כבר לא כאן: ישראל של היום תזרבב את עזה, תפרק את דרום לבנון, תשלח ערימות של מטוסים לאיראן ותעשה כל מה שצריך כדי להגן על אזרחיה מפני הברברים שמקיפים אותה.

עכשיו, בין שטראמפ איתנו ובין שהוא באמת שפוט של הקטארים וחבריהם, ברור שישראל תצא לעימות גם מול הממשל האמריקני, ותילחם נגדו בידיים ובציפורניים כדי להבטיח שמה שהיה לא יהיה עוד. וטראמפ, נזכור לו את הטוב, השגרירות, הגולן, הצחוקים ברשתות, אבל נזכור לו גם את הכניעה. וכניעה של טראמפ חמורה מכניעה של אובמה. רבאק, מכרת אותנו.

בכל אופן, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. טראמפ, ויטקוף, קושניר וחבריהם - כל זה יעבור.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il