יום אחד - לפני כ־14 שנה - קרא לי אליו עורך מעריב דאז, ניר חפץ, ובקשה חריגה בפיו: "אני רוצה שתכין תחקיר על עו"ד אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון". על מה ולמה, תהיתי, וההסבר לא איחר להגיע. התנועה ניהלה אז מאבק נגד הריכוזיות, ואנחנו – כלומר, בעל הבית שלנו, נוחי דנקנר – היינו הפנים של הריכוזיות הזאת. במשך קרוב לשלושה עשורים עבדתי על אינספור תחקירים, ובדבר כזה, כלומר תחקיר בהזמנה נגד גורם שמפריע לעיתון, בלי שמוצג לי חומר בעייתי כלשהו על אודותיו, לא נתקלתי. בעצם, אם לדייק, כמעט לא נתקלתי. למה רק כמעט? כי הייתה עוד פעם אחת, כשניר חפץ ביקש לערוך תחקיר על המכון הישראלי לדמוקרטיה, שתקצב אז את אתר העין השביעית, שנהג לתקוף את העיתון שלנו, ועוד אחת שעליה אספר בהזדמנות אחרת. כך או כך, בניסיון לצאת שלם משדה המוקשים, הסברתי לחפץ שאני מרגיש לא נוח לעסוק בענייני התנועה לאיכות השלטון משום שזו העניקה לי בעבר פרס, ולתחקיר השני מצאתי דרך אחרת לסרב. בסופו של דבר מצא חפץ מי שיטפל במיזם, וזה אכן ראה אור בחתימתו של עיתונאי אחר. ומשום שאני סולד מעיתונות כזו, ומשום ששמעתי אז שעו"ד שרגא שוקל להגיש תביעת דיבה נגד העיתון, נפגשתי איתו במשרדו ביוזמתי, והודעתי לו שלמרות שאני מתפרנס ממעריב, אם יזמן אותי לדוכן העדים אספר בבית המשפט את האמת על כל מה שהוביל לפרסום על אודותיו.
למה ההקדמה הזו? כדי להסביר – על רקע הדברים שאכתוב פה - שאין לי שום דבר אישי נגד התנועה לאיכות השלטון, שכאמור העניקה לי בעבר את פרס "אביר איכות השלטון", וגם לא נגד עו"ד שרגא, שבתקופה שהיינו בקשר כזה או אחר הייתה לי גם חיבה אישית אליו.
במשך שנים שמרה התנועה שהוא ייסד על מכובדות. גם מי שלא הסכים עם עמדה כזו או אחרת שלה או עם עתירה כזו או אחרת שלה, היה יכול לנהל עם אנשיה ויכוח ענייני, ולזהות אצלם תפיסת עולם עקבית וראויה. אלא שמשהו קרה בשנים האחרונות. צעד אחר צעד הפכה התנועה את עצמה לארגון שוליים פוליטי, קיצוני ומתלהם, כזה שהקשר בינו ובין המאבק על איכות השלטון הולך ונמוג, ושאת הקרבות שלו הוא מנהל אגב שפת רחוב פרחחית. מערכת המשפט, התגלה לפתע, היא קודש קודשים רק בתנאי שהיא משרתת את האג'נדה של התנועה נגד נתניהו וממשלתו. משטרת ישראל, התברר, היא שומרת סף חשובה רק כל עוד השורה התחתונה של מעשיה מתיישבת עם האג'נדות של שרגא.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
מופע ההתלהמות האחרון של התנועה הגיע לפני ימים ספורים, כשנשיא המדינה יצחק הרצוג, בצעד נדיר וחריג, נאלץ לשלוח באמצעות עו"ד אמיר טיטונוביץ' מכתב ובו דרישה להתנצלות מאליעד שרגא. זה קרה אחרי שידור כתבה מבולבלת למדי בערוץ 12, שבה דווח על חוות דעת משפטית שהזמינו לכאורה מקורביו של הרצוג לפני שש שנים, שנתיים לפני שהפך לנשיא, באשר לאפשרות להעניק חנינה לבנימין נתניהו. לפנינו דיל של בחירה לנשיאות תמורת חנינה, כיוונו אותנו בערוץ לחשוב. אלא שבפועל לא היה לאנשי ערוץ 12 ולו קצה של נתון, של ראיה או של הוכחה למשהו שמתקרב לזה.
אליעד שרגא לא חיכה לעובדות. הוא לא צריך כאלה. "חוות הדעת היא רעידת אדמה", טען במהדורה. "זו הוכחה קונקלוסיבית שיש לנו נשיא שמעורב בדיל מושחת של חסינות תמורת נשיאות, שיחייב חקירה פלילית". שרגא, בגרסתו הנוכחית, הוא מרואיין שטוב לכל מהדורה להביא. כל מה שהכתב לא יכול להגיד, משום שאין לו ראיות, שרגא יכול להשלים בלי סימני שאלה ועם המון סימני קריאה: "הוכחה קונקלוסיבית שיש לנו נשיא שמעורב בדיל מושחת". לא פחות. וזו, על רגל אחת, נוסחת ההפעלה של התנועה לאיכות השלטון בשנים האחרונות.
בעימות סביב מערכת המשפט, בתנועה בחרו צד. לא שומרים על איכות השלטון, שומרים על השופטים, גם אם ההתנהלות שלהם לא ממש עולה בקנה אחד עם מנהל תקין. קחו לדוגמה שורה של ניגודי עניינים חמורים של שופטי העליון, שנחשפו במהלך השנים בטור הזה. הנשיאה אסתר חיות דנה בעניינן של חברות ביטוח שמפרנסות את בעלה; השופטת ענת ברון עסקה בתיקים של מי שתרמו למוסד שמנציח את בנה; השופט עוזי פוגלמן מחק מרשימת המניעויות שלו פרקליט שהופיע בה, התיישב לדון בתיק שהפרקליט הזה ייצג בו, ומיד אחר כך החזיר אותו שוב לרשימה; השופט אורי שוהם, כנציב תלונות הציבור על השופטים, דן בתלונות שהוגשו נגד הנשיאה חיות, שמינתה אותו לתפקידו. זו רשימה חלקית. מי שחיכה למאבק בלתי מתפשר של התנועה לאיכות השלטון, במטרה לנקות את המקום שבו הצדק צריך גם להיראות, התאכזב.
עוד כתבות בנושא
נו מילא, תגידו, אולי יש כאן תפיסת עולם שרואה בשופטים דרג שכל ביקורת על מי מהם תביא חלילה לחוסר אמון במערכת כולה. אלא מה? שלאחרונה התברר שכאשר השופטים לא משחקים את המשחק הפוליטי שנוח לתנועה לאיכות השלטון, או אז אין לה בעיה להסתער עליהם בשיניים חשופות. מי שחש את זה על בשרו היה נשיא בית משפט השלום במחוז המרכז, השופט מנחם מזרחי, שהחליט להקל בתנאים המגבילים של יונתן אוריך, יועצו של ראש הממשלה, החלטה שהתהפכה בערכאת הערעור. אליעד שרגא לא היסס לרגע. הוא הניח את הצלב על מצחו של השופט מזרחי ופצח בקמפיין אלים נגדו, כשהתנועה בראשותו מפרסמת תמונה שלו ולצידה הכותרת "שופט פוגע בשלטון החוק?"
בתנועה לא הסתפקו בהתקפה הזו על השופט מזרחי והגישו נגדו "תלונה חמורה" לנציב תלונות הציבור על השופטים. הנציב, השופט אשר קולה, גלגל את התלונה מכל המדרגות, והסביר את מה שכל ילד יודע, שהנציב איננו ערכאת ערעור והוא לא מוסמך לברר תלונות שעניינן תוכן של החלטות שיפוטיות. לגבי הטענות החמורות שהטיחה התנועה בשופט הוא הוסיף ש"טוב היה אילו האשמות אלו מפיה של המתלוננת לא נאמרו כלל". ומכיוון ששרגא וחבריו הם משפטנים ותיקים, ומכיוון שיש להניח שהם ידעו היטב שלתלונה שלהם אין סיכוי להתקבל, אני מרשה לעצמי לחשוד שזו באה לעולם במטרה אחת ויחידה: להלך אימים על השופט הזה ועל שופטים אחרים שישקלו בעתיד לפסוק פסיקות שייתפסו על ידי שרגא וחבריו ככאלה שעשויות לסייע לנתניהו או למקורביו. לשרגא היה מה להגיד גם על שופטי נתניהו: "הם מנהלים את המשפט בצורה מביישת, שמבזה את מערכת המשפט... פוגעים בעמוד השדרה ובחוסן של המערכת המשפטית. התנהלות מזעזעת".
ואם אתם חושבים שיד המקרה הייתה כאן, והיא לא מעידה על יחסם ההפכפך של שרגא וחבריו אל מערכת אכיפת החוק, תראו איך מתייחסת התנועה לאיכות השלטון אל משטרת ישראל. איש התקשורת אביעד גליקמן, כתב המשפט של ערוץ 13, זומן לא מכבר לחקירה בטענה שתקף עוזרת של שרה נתניהו. בחלוקה בין הקבוצות הפוליטיות בישראל, בין תומכי הקואליציה למתנגדיה, גליקמן נמצא בקבוצה של אליעד שרגא. שניהם מתנגדים לממשלה. משכך, כשכחולי המדים הזמינו את גליקמן לחקירה בחשד שביצע עבירה, יצאה חיש מהר התנועה לאיכות השלטון במתקפה חריפה נגדם. "משטרת ישראל או משטרה פוליטית?", שאלה התנועה. "אנחנו בתנועה לאיכות השלטון מחזקים את ידיו של העיתונאי אביעד גליקמן ועומדים מאחוריו", נאמר בהודעה מיוחדת שפרסמה. "אסור למשטרה להפוך לכלי בשירות השלטון נגד עיתונאים שחושפים את האמת... המשך בדרכך ללא מורא וללא פחד", איחלה התנועה באופן רשמי לעיתונאי החשוד.
מה אני רוצה לומר? שאליעד שרגא, כלוחם בשחיתות ובעבריינות, לא באמת מתנער מחשודים בפלילים, אלא מחלק בין חשודים טובים לחשודים רעים. בין חשודים שלנו לחשודים שלהם. צחי ברוורמן מלשכת נתניהו אשם עוד בטרם התבררו החשדות נגדו, ואביעד גליקמן מערוץ 13 זכאי עוד בטרם התבררו החשדות נגדו. כשנוח לה, התנועה לאיכות השלטון מגוננת על שומרי הסף. כשלא נוח לה, היא מגוננת על אנשיה מפני שומרי הסף. והכול בהתאם לפוזיציה. וכמו השופט מנחם מזרחי, וכמו משטרת ישראל, כך גם מבקר המדינה הפך למטרה לגיטימית כשלא עשה מה שאליעד שרגא ציפה ממנו לעשות. "מבקר המדינה הפך לכלב התקיפה של השלטון", הכריזה התנועה. "התנהלות המבקר מעלה תהיות חמורות על כשירותו להמשיך בתפקיד".
הכול פוליטי, הכול עקום
תראו, התנועה יכולה לטעון שהיא שוקלת כל עניין לגופו ומחליטה מתי נראה לה ששומרי הסף ראויים לקמפיין חוצות תומך ומתי למודעה משחירה ולקמפיין נושך. אלא שאז, מה בדיוק ההבדל בין אליעד שרגא לטלי גוטליב? הוא מחליט איזה שומר סף לתקוף ואיזה לא, וגם היא. וכשאתה תוקף בגסות שופטים, ותוקף בהתלהמות את המשטרה, ותוקף בבוטות את מבקר המדינה, רק כי חלק מהפעולות שלהם לא נוחות לאופוזיציה, אתה לא תנועה לאיכות השלטון אלא סרח עודף של "אחים לנשק", של מחאת השפחות ושל שקמה ברסלר.
שקמה ברסלר בהפגנה בתל אביב | צילום: AFP
מחאת חברי ארגון "אחים לנשק". | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
טלי גוטליב בבית המשפט, השבוע | צילום: יונתן זינדל – פלאש 90
אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
קחו את הדוגמה הכי בולטת מהתקופה האחרונה. אנחנו מצויים כבר כמה חודשים בעיצומה של פרשה שאי אפשר להפריז בחשיבותה: התברר שהפרקליטה הצבאית הראשית הדליפה חומר חקירה לעיתונאי, שגוף אכיפת החוק בראשו עמדה טייח בדיקה בנושא כדי שלא תגיע לחקר האמת, ושהסאגה נגמרה בערימת שקרים שנמסרו לבג"ץ בשמה של המדינה. תסכימו איתי שיכולנו לצפות שהתנועה לאיכות השלטון תסתער על הנושא, תתקוף בחמת זעם את מי שעשו מעשים מגונים כאלה בשלטון החוק שלנו, ותדרוש לטפל בהם בכל חומר הדין. ובכן, מה קיבלנו במקום זה? בתנועה יצאו ידי חובה בהודעה שלפיה ההדלפה היא "מעשה חמור הפוגע במנהל תקין ובשלטון החוק", ומיד התפנו להחמיא לפצ"רית. כן, כן, ממש כך. "החלטתה של אלופה תומר־ירושלמי לקחת אחריות ציבורית על מעשיה ולהגיש את התפטרותה היא הצעד הראוי והמתבקש היחיד בנסיבות אלה. אנו מכבדים את הפנמת הנורמה הציבורית הזו". אתם בטח זוכרים שעד שנתפסה, הפצ"רית שיקרה, הסתירה ולא הוציאה הגה מפיה, גם כשבגללה נמסרו שקרים לבג"ץ. אתם בטח מבינים שאם הפרשה לא הייתה מתגלה ממש במקרה, יפעת תומר־ירושלמי הייתה פרקליטה צבאית ראשית עד היום. אז על איזו לקיחת אחריות שרגא וחבריו מהללים אותה? מאיפה הם המציאו את "הנורמה הציבורית" שהיא לימדה אותנו?
רגע, וזה לא נגמר פה. כי כדי להבין עד כמה שרגא וחבריו נקלעו לאופסייד, צריך להזכיר שבהמשך הדרך הם התייצבו לצד היועצת המשפטית לממשלה, בתביעה שהיא תהיה זו שתחקור את הפרשה. בג"ץ מסביר במילים פשוטות למה הייעוץ המשפטי, שמעורב עד צוואר באירוע, לא יכול לגעת מקילומטר בחקירה הזו, ושרגא מתייצב לצד גלי בהרב־מיארה ותוקף בכל הכוח את הדרישה של הממשלה שהיא לא תעסוק בחקירה. "כל פעולה נוספת לדריסת סמכויות היועמ"שית צפויה להוביל לנזק מיידי וחמור לעצמאות מוסד הייעוץ המשפטי ולמערכת האיזונים והבלמים במשטר החוקתי של ישראל. אסור לאפשר למהלך הזה להמשיך אף רגע נוסף", קבע.
וכשהכול פוליטי, הכול עקום. כך, כשרונן בר נתפס כאופוזיציה לממשלה, זאת שגם אליעד שרגא הוא אופוזיציה לה, גם הוא קנה בזול את תמיכתה של התנועה לאיכות השלטון. הרי בעולם הגיוני, התנועה הייתה תובעת את התפטרותו של ראש השב"כ בכל שעה עגולה מבוקר 7 באוקטובר. אלא שברגע שבר נעמד מול ראש הממשלה, היה ברור שתמיכת התנועה נתונה לו. וכך, גם כשנאחז בקרנות המזבח, נלחמו אנשיו של שרגא כדי שלא יעזוב. "הצלחנו לעצור את הדחת ראש השב"כ – הישג משמעותי בהגנה על עצמאותן של מערכת הביטחון והדמוקרטיה הישראלית", חגגו.
יכולתי להרחיב פה עוד ולהעלות סימני שאלה על מה שמניע היום את התנועה לאיכות השלטון, אבל אסתפק רק בעניין אחד, שמתחבר למנהג של התנועה להעניק פרסים לשופטי בית המשפט העליון, שחלק גדול מהם עסקו קודם לכן, ביושבם על כס המשפט, בעתירותיה של התנועה. כך השופטת ענת ברון, שחברי אבישי גרינצייג מצא שדנה בתיקיו האישיים של עו"ד אליעד שרגא, שיש לו גם משרד פרטי, וחצי שנה לפני שהוכרזה כאבירת איכות השלטון עוד טיפלה בתיקי התנועה. כך נשיאת העליון מרים נאור, שקיבלה את אחת מעתירות הדגל של התנועה ואחר כך זכתה ממנה לפרס על "שירות מקצועי ומסור במערכת המשפט". כך השופט ניל הנדל, שקיבל עתירה חשובה של התנועה וזו העניקה לו פרס על "פסיקותיו האמיצות". כך השופט חנן מלצר, שחתום גם הוא על אותו פסק דין לטובת התנועה, ובהמשך זכה מטעמה לפרס "בהוקרה על פסיקותיו הרבות". איך אתם הייתם מגדירים את התופעה הזו? איך תנועה הגונה לאיכות השלטון הייתה מגדירה את התופעה הזו?
עוד כתבות בנושא
ואחרי שהכברנו מילים על ה"מה", אי אפשר לסיים בלי כמה מילים על ה"איך". על האגרסיביות, על הוולגריות, על ההתלהמות. הנה כמה דוגמאות קטנות. על מפלגת השלטון אמר אליעד שרגא ש"מה שיש היום בליכוד זו חבורת זבל, תת־רמה של אנשים". על דודי אמסלם אמר שהוא "רפה שכל וזב חוטם". ביום איכות השלטון הוא עמד על הבמה וכינה את ממשלת ישראל "ממשלת הזדון... קוזה נוסטרה... משפחת פשע בראשותו של הקאפו די טוטי קאפי". כשטליק גואילי - אמא של רס"ל רן, החלל האחרון שגופתו עדיין בעזה - התפרצה באמצע דיון בבג"ץ, תקף אותה שרגא: "זה שמישהו מסית אותך ואת עומדת וצועקת, את חושבת שיש לך זכות לצעוק". עזבו את עמדותיה הלגיטימיות של התנועה על הממשלה, על העומד בראשה או על כל דבר אחר בעולם. השאלה היא איך מתנועה מכובדת, שהיה אפשר להתווכח איתה ועדיין לכבד אותה, הידרדרה החבורה הזו להיות ארגון פרחחי כזה.
ומילת סיום. לפני הרבה שנים, כפי שהזכרתי בתחילת הטור, קיבלתי בטקס חגיגי בקיסריה פרס מטעמה של התנועה לאיכות השלטון. מטעמים של הכרת הטוב, אני מודה למי שבחר בי אז. אבל היום, כשנראה שהתנועה ירדה לחלוטין מהפסים, הייתי שמח להחזיר את הפרס ולהסיר מעצמי את הכתם הזה.
עוד טורים של קלמן
