1. אחרי שבמשך שלושים שנה הדביקו למחנה הימין את האחריות לרצח רבין, ביום ראשון בערב, למשך שעתיים - מהרגע שבו גילינו שאלופה יפעת תומר־ירושלמי השאירה מכתב ונעלמה ועד לרגע שבו נמצאה בריאה ושלמה – התברר שהמחנה הזה אשם גם בהתאבדותה של הפרקליטה הצבאית הראשית. שוב מילאו את הרשת טקסטים של עיתונאים ושל פוליטיקאים על "מכונת רעל", על "הסתה", על "מסע ציִד", על "סימון בוגדים" על "חזרה לכיכר ציון" ועל הימין ש"שוב לא למד לקח".
הסיפור הזה מתחיל להימאס, והוא מצליח להתרומם כבר שנים רק בזכות העובדה שהעיתונות המרכזית בישראל שקועה עד צוואר בפוליטיקה, ומשמשת צינור חלוד ועקום להעברת מידע.
אפשר למתוח ביקורת על ניסוחה של תגובה ביקורתית כזו או אחרת בעניינה של אלופה יפעת תומר־ירושלמי. אבל נראה שנוכח מעלליה, לפחות כפי שהתבררו עד כה, צריך להיות יצירתי מאוד כדי להגיד עליה משהו שאפשר יהיה לטעון שהוא מוגזם. הפרשה שהפצ"רית היוצאת חתומה עליה היא אחת החמורות בהיסטוריה שלנו, משתי סיבות עיקריות. האחת, שלא מדובר באירוע שהיא מעורבת בו לבדה, אלא בקנוניה ששותפים לה חבורת קצינים, כולם מתוך היחידה שאמורה להיות הממונה על חותם שמירת הדין. השנייה, שלא מדובר באנשים שמעדו באופן חד־פעמי, אלא בקבוצה ש"מעדה" מבחירה, במשך יותר משנה, בכל בוקר מחדש. יום אחרי יום עמדה לכל אחד מחברי הקבוצה הזו האפשרות להרים דגל ולומר לשותפיו לעבירה: "חבר'ה, הגזמנו, העסק הזה הלך רחוק מדי, בואו נספר את האמת". אף אחד מהם לא עשה את זה.
הכי מעניין
הקבוצה הזו, שאלופה יפעת תומר־ירושלמי בראשה, הדליפה לעיתונות חומרי חקירה בטרם הגיעו להגנה, בשלב שחומרים כאלה לא אמורים לזלוג החוצה. הקבוצה הזו, שחברת המטה הכללי של צה"ל בראשה, סיפקה לעולם הרחב הצצה ויזואלית שחיזקה את מה שרבים בו חושבים ממילא על פרצופם המכוער של חיילי צה"ל. הסיפור על לובשי מדים ישראלים שאונסים עצירים ערבים הוא התגשמות הדמיון האנטישמי, וכשחומר חקירה כזה מופץ לכל עבר, קשה מאוד להסביר ליוהאן מאמסטרדם, לפייר מפריז ואפילו לג'ו ביידן מוושינגטון שללוחמים יש טענות הגנה, שהם מכחישים את ההאשמות נגדם, שהם ראויים להליך משפטי הוגן, ושיכול להיות שבעוד כמה ימים ה"אינוס" ייעלם מכתב האישום וזה ירד בחומרתו, כפי שאכן קרה.
אבל זה לא נגמר כאן. כי החבורה הזו, מי במעשה ומי בשתיקה, אִפשרה בדיקה פיקטיבית של מקור ההדלפה, והניחה ליועצת המשפטית לממשלה לספר לבג"ץ שאין דרך לאתר את המדליפים, כשכל שותפי הסוד בחבורה יודעים שמדובר בשקר גס. בהינתן כל אלה, האם אפשר בכלל להפריז בתיאור המעשים? שלא לדבר על השאלה הגדולה שטרם קיבלה מענה: האם כל סיפור ההתאבדות לא היה אלא מצג שווא מצידה של מי שכל מה שעניין אותה היה לגרום לטלפון שלה להתאבד?
מלכי ההסתה
כאמור, רגע אחרי שעלה החשש שתומר-ירושלמי שמה קץ לחייה, החלה מכונת הרעל האמיתית, זו שעיקר עיסוקה באיתור מכונות רעל של אחרים, לומר את דברה. אבהיר: אני מתחבר לגמרי לרצון להנמיך להבות, לא להתלהם, להעניק לחשודים את חזקת החפות בלי לחרוץ גורלות בטרם עת, ובכלל, מעבר לפרשה הספציפית הזו, לנהל את הדיון הפנים־ישראלי על בסיס נימוקים וטיעונים ולא על בסיס גידופים והקנטות.
עוד כתבות בנושא
אלא מה? שהמשחק הזה לא יכול להיות חד־צדדי. בשעתיים של החשש לחייה של הפצ"רית שמעתי עיתונאים שמסבירים שיש דרך למתוח ביקורת, ושחייבים לדעת לטפל גם באירועים כאלה בלי קצף על השפתיים. תגידו, אתם רציניים? הסתכלתם פעם בראי? איך אפשר להסביר שצריך לטפל ביפעת תומר־ירושלמי בצורה מכבדת כי יש לה משפחה ויש לה חזקת חפות – הערות נכונות כשלעצמן – וממש במקביל לשכוח את כל הדברים החשובים האלה כשלחשוד קוראים יונתן אוריך או מומו פילבר או בנימין נתניהו? רוצים לנסח כללים חדשים לשיח הישראלי? אני הראשון שאתמוך בזה. אבל לא יכולים להיות פה כללים שונים לאנשים שונים.
וזה מתחבר ישירות ליום השנה השלושים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. שוב הדיבורים על ההסתה של הימין, והאזהרות על מילים שעלולות להרוג, וההאשמות על כיכר ציון ועל צומת רעננה ועל ארון המתים.
חבורה של גמלים דו־דבשתיים לא רואה את מה שיש לה על הגב ומנסה להדביק ליריביה הפוליטיים את מה שהיא עושה על בסיס יומיומי. במוצאי השבת שעברה נערכה עצרת הזיכרון ליצחק רבין בכיכר הנושאת את שמו. יאיר גולן דיבר שם על הממשלה ש"מסיתה נגד אזרחיה". גדי איזנקוט על "השיח המפלג". יאיר לפיד על "פוליטיקה של שנאה". ואתה שומע את הדברים ותוהה האם החברים הנכבדים הללו מעמידים פנים, או שבאמת אין להם מושג מה מתרחש כאן.
ראש האופוזיציה יאיר לפיד | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
לפני שבע שנים התרגש נחמיה שטרסלר בהארץ כשהציג בעיתונו חשיפה מרעישה: "מי יצר, הדפיס ושכפל את תמונתו של יצחק רבין, לבוש מדי אס־אס, בהפגנה הבזויה ההיא בכיכר ציון". הפרשן הוותיק של הארץ גילה, בחלוף 23 שנה מההפגנה, שמאחורי ייצור הכרזה ההיא עמד נער בן 16 שעשה זאת "ביוזמה עצמית. הנער הרכיב את תצלום פניו של רבין על גבי תמונה של ראש האס־אס... צילם מספר עותקים של הכרזה במשרד שבו עבד אביו... הלך להפגנה בכיכר ציון והפיץ שם את הכרזות".
הסיפור הזה היה במשך שנים רבות הדוגמה המייצגת לימין חסר הגבולות. האמת? אכן מזעזע. האם אפשר להעלות על הדעת תמונה קשה יותר מזו המשווה את ראש ממשלת ישראל לקצין נאצי? קראתי השבוע שוב את הטקסט ההוא של שטרסלר ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. למה? כי היום, כשפרופסורים מכובדים מפרסמים בהארץ השוואה בין בנימין נתניהו לאדולף היטלר, וכשבהפגנות אופוזיציה מרובות משתתפים עומדים על הבמה מי שמסבירים לקול מחיאות כפיים המוניות שאין שום הבדל בין ראש ממשלת ישראל ובין הצורר, העיסוק ההוא בחתיכת נייר שמשווה את רבין לנאצי מלמד הרבה על הפער בין אז להיום.
עוד כתבות בנושא
אתם מאשימים את הימין בהסתה? אני מזכיר לכם שעל במת הפגנה מאורגנת היטב, ולא על ידי נער בן 16 שאיש לא מכיר, יצאה הקריאה להכין לבנימין ולשרה נתניהו חבל תלייה. עוד אני מזכיר שרק ערוץ 14 חשב שהדבר הזה ראוי לאזכור. שלט גדול, מודפס, הנושא את הכתובת "ביבי בוגד", נתלה מול משרד ראש הממשלה, במקום שעוברים בו מאות עיתונאים מדי יום, ולא זכה לאזכור במהדורת חדשות. אז אתם מסבירים שהסתה מסוכנת? הסתה הרי לא מעניינת אתכם אם היא לא משמשת כקרדום פוליטי לחפור בו.
אם בתקופת המחאה נגד רבין היה ברור לכל מגיש ברדיו שיש אמירות והתבטאויות שראויות לביקורת, היום כלי התקשורת בוחרים לא לסקר אותן. צופי מהדורות החדשות המרכזיות בטלוויזיה לא יודעים שהן קיימות. כשסופר כמו איל מגד מכריז ש"בנימין נתניהו הוא האויב הגדול ביותר שלנו, וחובתנו הקדושה לסלק אותו", נראה לכם הגיוני שלא יהיה עיסוק עיתונאי ביקורתי בזה? וכשהוא עומד על במה וקובע שנתניהו הוא "הצורר הגדול ביותר שקם לנו, צורר שאפשר להשוותו לכל צורר שעולה על הדעת, ללא יוצא מן הכלל", זה יכול לעבור בשתיקה? אז על כרזה מ־1995 בכיכר ציון אתם מדברים איתי? איל מגד מכריז והקהל מריע ומשיב לו ב"בוגד, בוגד, בוגד". פעם זה קורה בהפגנה הזו, ופעם באחרת. על במה אחת קובע אחד ממנהיגי המחאה שנתניהו "שטן", ומבטיח "נמחה את זכר נתניהו". על במה אחרת עומד פעיל "אחים לנשק" ומתלבט בנאומו מי האויב האמיתי שלנו, נסראללה או נתניהו, ומכריע: נתניהו. על במה שלישית צועק אלוף במילואים "נתניהו בוגד". ובכיכר רבין מתאספים אנשי אופוזיציה ומזהירים מפני הסתה של הימין. תגידו, אתם רציניים?
שלושים שנה אחרי, צריך להגיד בכאב: הלקח שלמדנו מרצח רבין, כך נראה, איננו שצריך להנמיך את הטון, להתווכח בכבוד או להפסיק להסית. הלקח שלמדנו הוא שיש מי שמותר לו להסית ויש מי שאסור לו להסית, וכל מה שנדרש מהמסיתים הוא רק עניין אחד קטן: להקפיד להיות בקבוצה הנכונה.
בובה של נתניהו בהפגנה נגד הממשלה | צילום: AFP
2. מי שרוצה לחזור אל שורש הבעיה בפרשת הפצ"רית, מומלץ לו ללכת אל ישיבת ועדת החוקה של הכנסת שהתכנסה ב־29 בינואר 2025, ועסקה בצורך לחקור את הדלפת הסרטון משדה־תימן. למה הישיבה הזו חשובה? כי בשיח הציבורי התקשורתי יש נטייה לזלזל בחברי הכנסת, ודאי אלה הבאים מאזור חיוג מסוים מאוד, כשאלה מבקרים בחריפות את "המערכת" ודורשים ממנה תשובות. במקרה הזה, חברי כנסת הללו – שמתויגים דרך קבע כמתלהמים, כצעקנים, כלא ענייניים – היו היחידים שעשו את מלאכתם נאמנה. קריאה של דבריהם בדיעבד מביאה רצון עז למרוט את השערות.
אל הישיבה הזו, שהתכנסה חודשים ספורים אחרי שפרצה לחיינו פרשת שדה־תימן, הגיעו איתמר גלבפיש, סגן מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, ואלוף־משנה גל עשהאל, סגנה של הפרקליטה הצבאית הראשית, שמונה להיות אחראי על הבדיקה שתאתר את מקור הדלפת הסרטון - בדיקה שהיום אנחנו יודעים שהייתה פיקציה אחת גדולה. ח"כ לימור סון־הר־מלך ביקשה להבין כיצד יכול סגנה של הפצ"רית לבדוק אותה. "אם היא ממנה את המשנה שלה לבדוק ולחקור כשהיא חשודה פוטנציאלית, זה לא יכול להיות", העירה. "גל, אתה סגן הפצ"רית, נכון?", המשיך ח"כ משה סעדה. "אתה אמור לבדוק את המנהלת שלך? תגיד לי, זה נראה לך הגיוני?... אתה בניגוד עניינים... איך יכול להיות שאתה לא אומר 'אני לא יכול לחקור, אני בניגוד עניינים הכי מובהק שיש'?".
הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי | צילום: אורן בן חקון
עו"ד גלבפיש, נציג הפרקליטות, ניסה להגן על החלטת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה להותיר את חקירת ההדלפה מהפרקליטות הצבאית בידיה של הפרקליטות הצבאית. "כל אירוע צבאי בבסיס, כאשר מתרחשת עבירה במסגרת הצבא, הגוף שאמור לחקור אותו היא המערכת הצבאית... מכאן גם התפיסה שלנו, שעמדה בבסיס החלטת היועצת וכלל המערכת שמתחתיה, שגם באירוע הזה, שהוא אירוע של הדלפת חומרי חקירה, מי שצריכה לחקור היא המערכת הצבאית". ח"כ סעדה קטע אותו: "כל הפצ"רייה חשודה פה". גלבפיש לא השתכנע: "בתפיסתנו זה אירוע של הדלפת חומר חקירה שצריך להיבדק על ידי הרשויות הרלוונטיות בצבא".
"איך החשוד יכול לחקור את עצמו?", שאלה שוב ח"כ סון־הר־מלך. ח"כ עמית הלוי, שניהל את הישיבה, הצטרף אל חבריו: "מה קורה במצב שהחייל החשוד הוא בעצמו מהפצ"ר או ממצ"ח?". גלבפיש היה נחרץ: "זה עניין של רשויות הצבא ויש לנו אמון מלא בכך שהן יכולות לחקור ולטפל בסוגיה הזאת, עם מערכת אכיפת החוק הצבאית, הפרקליטות הצבאית ומצ"ח". ח"כ הלוי ניסה לקבל תשובות מאל"מ עשהאל, סגנה של הפצ"רית: "לכאורה אתה חלק מאותה היחידה, כפופים אליך אנשי מצ"ח, אתה כפוף לפצ"רית".
לעשהאל היה חשוב להסביר עד כמה רצינית הבדיקה שלו, הסבר שמביך לקרוא אותו היום אחרי שהתברר מה שהתברר: "במסגרת הבדיקה שמצ"ח מבצעים מתבצעות פעולות משמעותיות מאוד. חלקן גלויות, חלקן סמויות. את הבדיקה מבצעת מערכת אכיפה מיומנת, מקצועית, בלתי תלויה, עניינית. אלה הערכים שמנחים אותנו בביצוע כל בדיקה, ובטח בבדיקה הזאת... אני גם לא נמצא בניגוד עניינים, לא ניגוד עניינים אישי ולא ניגוד עניינים מוסדי".
ח"כ משה סעדה | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
חברי הכנסת לא ויתרו. "תגיד, מה זה 'אין פה ניגוד עניינים'?", שאל שוב סעדה. "זה ניגוד עניינים הכי מובהק. זאת עבירה פלילית מה שאתם עושים פה. לא יכול להיות שיש גוף שחוקר את עצמו". ח"כ הלוי חידד: "לכאורה, באופן טבעי, אם אדם עבד עם חבר שלו הרבה שנים והוא קולגה שלו... על פניו יקשה עליו להיות בשאיפה לאובייקטיביות".
היה בחדר הוועדה חבר כנסת אחד שהגן על הפרקליטות הצבאית בנסיבות הללו. זה היה גלעד קריב שדיבר על "מתקפת הרעל המופרעת, ההזויה והמסוכנת... של חברי כנסת בכירים בקואליציה נגד הפצ"רית... לשיטתי, יש במתקפה הזאת הרבה מאוד פייק ניוז", קבע. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
3. כמה הערות בעניינו של גיא פלג, עיתונאי חדשות 12 שאחראי לפרסום הסרטון המודלף משדה־תימן העומד במרכז הפרשה:
ראיתי את הטענות שמאשימות את פלג בכך שלמרות מחול השדים שנוצר אחרי הפרסום שלו, ולמרות מסע הכזב של הפרקליטות הצבאית בסוגיה, לא טרח לעצור הכול ולהודיע בריש גלי: הפצ"רית משקרת, היא זו שנתנה לי את החומר. ובכן, בסוגיה הזו אני איתו. גיא פלג ויפעת תומר־ירושלמי אינם עוסקים באותו המקצוע. היא, לפחות על הנייר, אמונה על שמירת החוק. הוא אמון על שמירת מקורותיו.
גיא פלג | צילום: הדס פרוש, פלאש 90
איפה אני רואה את הדברים אחרת ממנו? בסוגיית פרסום הסרטון. משום שלפני שאני עיתונאי, אני פטריוט ישראלי. כפטריוט ישראלי, חשוב לי מאוד שהחשדות נגד הסוהרים בשדה-תימן ייחקרו עד תום. כפטריוט ישראלי, אין לי שום סיבה להפיץ בעולם את התמונות הללו.
ומכיוון שפלג הוצג כמודל לעיתונות לוחמת הרואה לנגד עיניה את תיקון העולם, חשוב לעשות סדר בדברים. הפרסום של פלג לא קידם שום אינטרס ציבורי ולא תרם דבר לחשיפת האמת. החשדות נגד אנשי כוח 100 ששמרו על המחבלים נולדו טרם הפרסום שלו, וחקירתם התנהלה כסדרה גם לפניו. עם גיא פלג ובלעדיו ההליך הפלילי היה מצוי בדיוק באותו המקום, כשבית המשפט נדרש להכריע אם הנאשמים עברו את העבירות אם לאו.
מה כן עשה פלג, באותו סרטון שממילא לא ראו בו יותר מדי, ואלמלא הקריינות שלו שהזכירה "אינוס" לא ממש היינו מבינים מה רואים שם? הודיע לכל העולם: "תראו, כך מתנהגים חיילי צה"ל". זהו. מה הייתי עושה לו הייתי במקומו? הייתי משיב לאלופה יפעת תומר־ירושלמי: "אני מבין שאת רוצה לצאת טוב ולהסביר למה את צריכה לחקור כך, אבל יש לי בן בחזית וחתנים בחזית ושכנים בחזית ו־400 חברים שהילדים שלהם בחזית, וכשעם ישראל נלחם מול מסע דה־לגיטימציה עולמי שמציג את החיילים שלנו כולם כבריונים ורוצחים, לא אפרסם ברבים את התמונות האלה".
מצד שני, וגם את זה צריך לומר, כשלאלופה בצה"ל לא אכפת שחיילי צה"ל יוצגו בעולם כאנסים, עם הסרטון והקובץ, מה לנו כי נלין על גיא פלג שלא התעקש להיות המבוגר האחראי?