הנתונים הדרמטיים שייחשפו כאן מראים שמערכת החינוך הדתית־לאומית משנה את פניה בקצב מהיר. משנה לשנה, המורים שמגדלים את הדור הצעיר של הציונות הדתית במוסדות השונים הם פחות ופחות דתיים־לאומיים ויותר ויותר חרדים, וכבר היום, בלא מעט בתי ספר וגני ילדים ציוניים־דתיים, רוב הצוות שייך לעולם החרדי.
לפני שנגיע אל המספרים, שייחשפו כאן לפרטיהם, צריך להקדים דבר מה חשוב. אנשים חרדים, ולענייננו אנשי חינוך חרדים, אינם אנשים פחות טובים. אלא מה? שאם אנחנו לא רואים בבית הספר שמרטף שתפקידו להעביר את הזמן עם הילדים כשאבא ואמא בעבודה, אלא מקום שאמור לגדל אותם, להצמיח אותם, ולהקנות להם תפיסות עולם וערכים שאנחנו מאמינים בהם, הרי שהמציאות שבה רוב אנשי החינוך שלנו צמחו בערוגות אחרות, ובעולם ערכים אחר שבחלקו סותר לגמרי את זה שלנו - היא מציאות בעייתית מאוד.
נתוני החינוך הממ"ד | צילום: סטודיו מקור ראשון
הנתונים שיוצגו כאן מחולקים לשלוש קבוצות גיל: גננות בגני הילדים, מורים בבתי הספר היסודיים, ומורים בחטיבות הביניים. ככל שמדובר בגני הילדים, נכון לשנת תשפ"ה, לפחות 40.4 אחוז מהגננות בחינוך הממלכתי־דתי ברחבי הארץ באות מהמגזר החרדי. למה "לפחות"? כי המספר הזה לא כולל 14 אחוז מהגננות שבית הגידול שלהן מוגדר "לא ידוע". כדי להבין עד כמה מדובר במגמה הולכת ומתגברת, ולא בנתון מקרי, נציין שבשנתיים האחרונות נרשמה עלייה של 12 אחוזים במספר הגננות החרדיות בגני הילדים הממלכתיים־דתיים.
הכי מעניין
הלאה. אם נעבור לבתי הספר היסודיים, אל תלמידי כיתות א'־ו', נגלה ש־31 אחוז מהמורים הם חרדים, 50 אחוז דתיים־לאומיים, ועוד 19 אחוז "לא ידועים", קבוצה שכמעט כולה ככל הנראה לא מהציונות הדתית. ומה אומרת המגמה? ובכן, המספר העדכני של המורים החרדים בבתי הספר היסודיים של החמ"ד גבוה ב־22 אחוזים ממספרם לפני שנתיים.
עוד כתבות בנושא
נמשיך. בחטיבות הביניים אומנם "רק" כ־11 אחוז מהמורים חרדים, מול 60 אחוז מורים ציונים־דתיים, אבל גם כאן המגמה לא משאירה ספק לאן אנחנו הולכים. שימו לב: בשנתיים האחרונות נרשמת עלייה תלולה של 56 אחוזים במספר המורים החרדים בקטגוריית הגיל הזו.
בהינתן סבך המספרים, ננסה לעשות את זה קל יותר להבנה: רק 45.6 אחוז מהגננות בחמ"ד באות מהחינוך הממלכתי־דתי, ובשנים האחרונות גם האחוז הבעייתי הזה במגמת ירידה ברורה. רק 50 אחוז ממורי היסודי בחמ"ד באים מהחמ"ד, ורק 60 אחוז מהמורים בחטיבות הביניים.
כדי לנבא מה צופן העתיד, נבחן את הגננות והמורים הצעירים, עד גיל 30. מדובר באנשים שנכנסו למערכת בחמש השנים האחרונות, ושיש להם אופק תעסוקתי ארוך שנים בתחום. ובכן, בגני הילדים, 46 אחוז מהגננות התחנכו בציונות הדתית מול 45 אחוז שהתחנכו במגזר החרדי. בבתי הספר היסודיים, 44 אחוז באים מהחמ"ד ו־46 אחוז מהמגזר החרדי. במילים אחרות, מספר המורים החרדים גדול ממספר המורים הציונים. כשמוסיפים את העובדה שיש עוד 10 אחוזים שמגזרם "לא ידוע", כאלה שהם ככל הנראה אינם בני הציונות הדתית, אפשר להכריז באופן רשמי: המהפך הושלם.
כיתת לימוד ברשת החינוך הממלכתי דתי. אילוסטרציה. | צילום: מרים צחי
והנה עוד נתון מדהים אחד. שמא תחשבו שמדובר במורים לספורט או למתמטיקה, ותתהו עד כמה משפיעים מורים כאלה על תפיסת עולמו של הילד, הוצאנו החוצה מנתוני המורים את המורים המקצועיים והשארנו רק את מחנכי הכיתות בבתי הספר היסודיים. תמונת המצב: פחות ממחצית ממחנכי הכיתות בבתי הספר היסודיים בציונות הדתית באים מהמגזר הציוני־דתי.
וכדי להבין את הכיוון שהמערכת הולכת אליו, הנה עוד נתון אחד אחרון. בשנה שעברה פנו 5,549 מורים כדי לקבל אישור עבודה בחמ"ד, ורק 2,280 מהם – 41 אחוז – הגיעו מהחינוך הממלכתי־דתי. בשנת תשפ"ו, השנה הנוכחית, פנו 5,884 מורים כדי לקבל אישור ללמד בחמ"ד, ופחות מ־40 אחוז מהם התחנכו בציונות הדתית.
חינוך הוא לא שיר
מטבעו של הממוצע שכל בית ספר פוגש אותו מצד אחר שלו. מה שברור הוא שיש בתי ספר בחברה הדתית־לאומית שבהם חדר המורים משקף מיעוט של מורים ציונים, לצד רוב של מורים חרדים. ישנם מצבים שבהם קל לדמיין את הבעייתיות במציאות כזו. לדוגמה, כשמנסים לחשוב כיצד נראה חדר מורים כזה בימי המלחמה, כשהמורים הדתיים־לאומיים מגויסים, כשהמורות מתחזקות בקושי בית רועד וחסר יציבות, כשהתלמידים מרגישים שהם במשפחה חד־הורית משום שאבותיהם מבלים חודשים בחאן־יונס או בהר דב, וכשאת שגרת היומיום שלהם בכיתה מנהלים מורים שכל החוויות הללו זרות להם.
זה, כאמור, המצב ה"קל" ללכת אליו, ולשמחתנו מלחמה איננה שגרת החיים הקבועה שלנו. אלא מה? שגם בימות שלום יש להניח שהורים מעוניינים לחנך את ילדיהם על תפיסת העולם הערכית של הבית שהם באים ממנו. כך ביחס למדינה, כך ביחס לחברה הישראלית, כך ביחס למוסדות הממלכה. האם סביר שמי שיתווך לתלמידים את כל זה, ומי שיצייד אותם בכלים לחיים הישראליים, יהיה מישהו שתופס אותם באופן שונה כל כך מהורי הילדים עצמם?
עוד כתבות בנושא
חוק החינוך הממלכתי קובע כי "'חינוך ממלכתי דתי' פירושו – חינוך ממלכתי, אלא שמוסדותיו הם דתיים לפי אורח חייהם, תוכנית לימודיהם, מוריהם ומפקחיהם ובהם מחנכים לחיי תורה ומצוות על פי המסורת הדתית וברוח הציונות הדתית". בהמשך לכך, כל עובד הוראה המבקש ללמד בבתי החינוך של החמ"ד נדרש לקבל אישור זכאות להוראה במוסדות הציונות הדתית. אישור כזה דורש היכרות עם "משנתו הייחודית של החמ"ד", ולצורך זה נבנה קורס מזורז, מקוון בחלקו, שבסופו, אחרי כמה שעות, אמור גם המורה החרדי להרגיש חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך של הציונות הדתית.
מה כולל הקורס הזה? יש כמה גרסאות שלו, ואני עברתי השבוע על אחת מהן. "חובת המורה היא להכיר את האווירה התרבותית־חינוכית־תורנית שבה גדלים התלמידים", מוסבר בה, "החל מגן הילדים הממלכתי־דתי, בבית הספר היסודי והעל־יסודי, בישיבה, באולפנה ובקהילה ולהבין את השפה הדתית והחינוכית של מערכת החמ"ד". במהלך הקורס המורים נדרשים ללמוד על "ציונות דתית – השיבה לארץ ותחיית העם", "ממלכתיות דתית - היחס למדינת ישראל", "חינוך ממלכתי־דתי – הגדרות", "היבט היסטורי - מאבקים, עשייה והישגים", "משנת החמ"ד - במה מדובר?" ו"החזון החינוכי – לתקן עולם".
מה יש לומר על הרשימה הזו? שחשוב מאוד ללמד אותה את המורים החרדים, כדי שאלה ידעו לאיזה עולם הם נכנסים, ויבואו על הברכה מי שהשקיעו בעריכתה. אבל זו בדיוק הנקודה שבה ראוי לדון איזה מקום תופסים ערכיו של אדם בחייו. כי אנחנו יכולים לבקש מזמר לשיר שיר שהוא לא בהכרח מזדהה עם המילים שלו, אבל האם אפשר לדרוש ממורה לחנך לעולם ערכים שאיננו עולם הערכים שלו?
עוד כתבות בנושא
לא בוחרים אלונקה
כדי להבין כמה עמוקה משמעותם של המספרים שנחשפו כאן, פניתי אל הרב עמיחי גורדין. גורדין הוא איש חינוך ותיק ומוערך, המשמש כחבר במועצת החמ"ד. הוא עומד בראש ישיבה תיכונית, וזה 20 שנה הוא מרכז תוכניות להכשרת מורים.
הרב גורדין מודאג מאוד. "הנתונים מלמדים שבתוך עשר עד חמש־עשרה שנים, מערכת החינוך של הציונות הדתית תהיה חרדית", הוא קובע. "תחילה ייפלו בתי הספר היסודיים, אחר כך יגיעו התיכונים. מערכת החינוך שבנתה את הציונות הדתית תיעלם". "לבני הציונות הדתית", הוא מסביר, "יש מניות זהב בקיומה של מדינת ישראל. הנוכחות של בני המגזר בצמתים משמעותיים בעשייה הציבורית היא עובדה מוצקה. זה לא היה כך תמיד. למעשה, זה לא היה כך מעולם. בעבר המגזר הציוני־דתי היה לא יותר מהערת שוליים בספר היסוד של תקומת מדינת ישראל. לפריצה המאוחרת של הציונות הדתית יש אימהות רבות, החשובה שבהן היא מערכת החינוך המפוארת של הציונות הדתית. מערכת חינוך שהוקמה במסירות נפש של אנשים רבים. אנשים שהבינו שמערכת חינוך היא מנוע הצמיחה של חברה חפצת עתיד.
הרב עמיחי גורדין | צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90
"אבל גם מנוע הצמיחה המופלא הזה צריך דלק. והדלק נגמר. אנחנו נוסעים במכונית על בסיס אדי דלק של הדור הקודם, מתוך תקוות שווא שהמכונית תמשיך לנסוע לנצח בלי דלק. זה לא יקרה. בעוד זמן קצר מאוד המכונית תתחיל לקרטע, ואז בלי אזהרה מוקדמת היא פשוט תיעצר, והמפעל המופלא של הציונות הדתית יהפוך חלילה להיסטוריה רחוקה. זה לא איום ולא חשש רחוק, זאת עובדה מציאותית. כבר תקופה ארוכה שאין מספיק מורים מבני הציונות הדתית כדי למלא את הכיתות. בכל שנה נכנסים יותר ויותר מורים חרדים למערכת החינוך הממלכתית־דתית. בבתי הספר היסודיים רוב המורים החדשים הם חרדים. חלקם מורים מעולים, חלקם פחות, אבל רובם המכריע לא מאמינים בתפיסת העולם הציונית־דתית, ולא מחנכים את הילדים שלהם על הערכים שהם אמורים להנחיל לילדים שלנו. אנחנו צריכים להסיר את הכובע בפני המורים החרדים שמלמדים את הילדים שלנו. הם מצילים את בתי הספר מקריסה מוחלטת. הם התגייסו במקום שבו אנחנו השתמטנו. ועדיין יש להם השקפת עולם משלהם, ואין זה נכון לצפות מהם שיחנכו את בנינו על ברכי השקפת עולם שאינם מאמינים בה".
איך הגענו למצב הזה?
"עלייתו של ההייטק, מנוע הצמיחה הכלכלי של המדינה, היא גם אחד הגורמים המרכזיים לשקיעתה של מערכת החינוך. אנחנו מעודדים את הילדים שלנו להצטיין במקצועות המדעיים ומשאירים את העולם הערכי בדרג נמוך יותר. אנחנו משקיעים הרבה אנרגיות במקצועות ה־STEM המדעיים, ובהצטיינות בהם. ובצדק גמור. מספר התלמידים שנבחנים כיום ב־5 יחידות במתמטיקה, באנגלית ובפיזיקה הוכפל בעשר השנים האחרונות. זה חשוב מאוד ומרשים, אבל לצד כל זאת לא רשמנו תנופה משמעותית בתחומי הלימוד התורניים והערכיים. מבחינת סדרי העדיפויות - המסר ברור. פסגת ההצלחות שלנו היא הצלחה מדעית, הייטק. הצלחה ערכית ומימוש ערכי - זה נחמד, אבל לא לשם אנחנו דוחפים".
כשאני שואל את הרב גורדין אם הוא רואה דרך להחזיר עטרה ליושנה, הוא משיב במילה אחת. "שליחות". "אנחנו נכנסים מתחת לאלונקה בכל מה שקשור לביטחון המדינה", הוא ממשיך, "לצערנו הרב המגזר הוכיח את מסירותו בכל דרך שהיא. אבל צריך לדעת שיש עוד אלונקה חשובה מאוד - חינוך. בלי תעשיות ביטחוניות לא יהיה צבא, ובלי תעשיות חינוכיות לא יהיו חיילים, ולא תהיה אומה. פשוט וברור. אני לא תמים, אני יודע שעולם החינוך הרבה פחות מדליק מאשר העולם הצבאי, אבל ממתי בוחרים את האלונקה שסוחבים לפי כמה שהיא מדליקה אותנו? אלפי בוגרי המכינות הם דוגמה מצוינת לנוער אידיאליסטי שמבין את הצורך בתרומה לצה"ל ומוכן להקדיש לכך שנים לא מעטות, אבל אל דגל החינוך הוא לא נקרא ולא נרתם. אחוז בוגרי המכינות שהולכים לחינוך שואף לאפס. זה לא כי הם לא אידיאליסטים אלא כי אנחנו לא מספיק הסברנו את זה.
עוד כתבות בנושא
"הדרישות הללו צריכות להיות מופנות לכולם. לבני ישיבות ההסדר, לבנות השירות ולבוגרות המסלול הצבאי. אם הנוער שלנו ייתן למערכת החינוך רק 10 אחוזים מהמסירות שהוא נותן לצה"ל, התמונה תשתנה מקצה לקצה. חשוב להדגיש, כמו שבצה"ל בני הנוער לא מתחייבים לשרת כל ימי חייהם, גם בחינוך אין חובה בשירות קבע. אפשר ללכת לחינוך גם לתקופת זמן של כמה שנים, או להיקף של משרה חלקית. ראשי החמ"ד, ובראשם הרב יוני סמואל והרב רוני קליינולד, עמלים רבות כדי לייצר תוכניות שכאלו. אפשר לתרום בהרבה דרכים, העיקר הוא להפנים שזה העתיד של העם שלנו ושזאת החובה הבסיסית שלנו למען הילדים שלנו. אנחנו חייבים להבטיח שהילדים שלנו יקבלו לפחות את מה שאנחנו קיבלנו.
"ברמה האישית אוסיף שהדברים תובעניים, אבל באותה מידה גם מספקים. לפני ארבע שנים ניצבתי בפני המבחן הזה, ולשמחתי ברוך ה' עמדתי בו. הייתי ר"מ בישיבה גבוהה במשך שנים רבות והתבקשתי לעזוב את החיים הטובים והרגועים כדי לחנך כיתה ט', ולנהל מוסד חינוכי. הפער בין הוראה בישיבה גבוהה נחשבת ובין חינוך כיתה ט' הוא עצום, אבל הסיפוק מגיע באותו הפער לפחות. אי אפשר להגזים בעוצמת ההנאה שיש לי בכל בוקר כשאני פוגש את הנוער הכי מתוק שיש. אין דבר מספק יותר מאשר לעצב ולטפח שתילים צעירים של נשמות נפלאות. יש טובים כמו בני הנוער שלנו, אבל אין טובים מהם. אין משימה שהופנתה אליהם ולא זכתה לגיוס מלא שלהם. אם רק נאמין שהעתיד שייך לחינוך, יירתמו גם הם למשימת הקודש הזאת".
עוד כתבות בנושא
