השיחה האישית והבלתי מתוכננת שניהלנו השבוע עם המדריכה הנפלאה שלקחה אותנו לסיור ברובע היהודי של פראג הטיחה אותנו בחוזקה בחזרה הביתה, אל הסוגיות שחשבנו שהשארנו מאחור כשעלינו על המטוס. היא נולדה בתקופה הקומוניסטית בבירת צ'כיה, שבה היא מתגוררת עם משפחתה גם היום, ועד שהגיעה לגיל 14 לא ידעה כלל שהיא בת לעם היהודי. בשנתיים האחרונות, כשאנחנו לא ישנו בלילה, גם היא לא ישנה, כך נדהמנו לגלות, ומאותן הסיבות בדיוק. בן אחד שלה התנדב להתגייס לשריון ואיבד במלחמה חברים רבים, אחד מהם מהטנק שלו ממש. בן שני, שצבא ההגנה לישראל לא היה כלל בתכנון שלו, הודיע לה אחרי 7 באוקטובר שהוא מרגיש שהוא לא יכול להישאר בבית, וכשהוא מצויד בעברית דלה עלה על מטוס, נחת בנתב"ג, והצטרף לגבעתי.
הסתכלתי על האישה המרשימה הזו, שגידלה את ילדיה בבירה אירופית מרהיבה ונוחה, וחינכה אותם, באשר הם, להיות חלק בלתי נפרד מהעם היהודי, בעיניים זולגות דמעות. כשאנחנו התווכחנו כאן על סבסוד מעונות למי שבוחרים שלא להיכנס מתחת לאלונקה, היא התהפכה על מיטתה בפראג הרחוקה, אכולת דאגות, מדלגת בין קבוצת הוואטסאפ הרחבה של הורי הפלוגה לזו המצומצמת של אימהות הטנק. אני לא יודע אם הילדים שלה דתיים או חילונים, אני לא יודע מה הם חושבים על הרפורמה המשפטית, ואם הם בכלל מבינים על מה אנחנו מתקוטטים פה. אני כן יודע שהם אחים שלנו על מלא. הם והיידישע מאמע שלהם. אחים שעוזבים את אזור הנוחות שלהם כשיהודי אחר בצרה. אחים שמרגישים חלק בלתי נפרד מהקבוצה ומהחובות המוטלות עליה, גם אם הם גרים במרחק ארבע שעות טיסה מכאן ואיש לא יבוא אליהם בטענות אם יישארו שם.
עוד כתבות בנושא
יש משהו מקומם באופן שבו מתבטאים כמה מנבחרי הציבור שלנו, אגב העיסוק בחוק הגיוס, בדבר חשיבות לימוד התורה. כאילו הלימוד הזה עומד בסתירה לשירות בצה"ל, כאילו כל אחד מאיתנו צריך לבחור בזה או בזה, כאילו ברור ששניהם לא יכולים לדור בכפיפה אחת. לאופן שבו החרדים מעלים את הטענה הזו כבר התרגלנו, אבל כשהיא באה מכיוונם של אנשים בליכוד (לציונות הדתית נגיע בהמשך) היא נשמעת תמוהה.
הכי מעניין
כך, לדוגמה, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ בועז ביסמוט, שפתח השבוע את דיוני הוועדה שלו בציון הצורך לשמור על עולם התורה שהוא "חלק מרכזי בזהות שלנו", כאילו מישהו העמיד את העניין הזה בספק וכאילו שירות בצה"ל מנוגד לתפיסה הזו, ושבמסמך שהפיץ בימים האחרונים הסביר ש"המתווה מאזן בין צורכי צה"ל ובין שמירת עולם התורה". כך, לדוגמה, חברו השר דודי אמסלם, שהסביר יותר מפעם אחת שמי שלומד תורה לא צריך להתגייס. כך גם ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן, שבנאום בכנסת סיפרה על "התלמיד החכם שקם בחמש לפנות בוקר, חי בהפסקות מצומצמות של רבע שעה, אוכל מעט כדי שיהיה לו הכוח להמשיך וללמוד, ויושב וצולל בתורה הקדושה בכל יום עד 12 בלילה, ומעלה ניצוצות של קדושה למעלה כדי שהשמיים יגנו עלינו למטה", ומחתה על כך ש"לתלמיד החכם הזה אנחנו קוראים משתמט".
אלה רק דוגמאות, וכשאני שומע אותן אני שואל את עצמי מה ההבדל בין החברים הללו ובין משה גפני, ותוהה מה חושבים הדוברים הללו על אנשי הציונות הדתית, שמחנכת את בניה לספרא וסיפא, לתורה ועבודה, לגמרא ביד אחת ומקלע באחרת. מילא שהחרדים לא רואים במודל הציוני־דתי עניין ראוי, אבל אתם? גם אתם חושבים שמי שלומד תורה צריך לשבת בישיבה ולהיות פטור מהמלחמה? גם בעיניכם החינוך של בני־עקיבא הוא חינוך לתורה פגומה? גם אתם סבורים שתלמידי החכמים שיוצאים ממנו - דפוקים? שמי שבחר לצאת מהישיבה כדי להילחם, ולא נשאר מאחורי הסטנדר, הוא תלמיד חכם עם כוכבית?
עוד כתבות בנושא
לפני שבועיים, בריאיון למקור ראשון, הסביר ח"כ ביסמוט לעקיבא ווייס שבלי הסכמת החרדים אי אפשר להתקדם בחקיקה. "תחשוב על מטוס", הדגים למה הוא מתכוון. "יש לך קפטן, קברניט, דיילים, האוכל גלאט־כשר כבר נמצא במטוס, ואני לא ממריא, כי אני לא אטוס בלי נוסעים. ומה לעשות שהנוסעים החרדים עדיין לא נתנו את התשובה? מה לעשות שזה קשור אליהם?".
ואני מבקש לחלוק על העמדה הזו. הדיון בסוגיית הגיוס ראוי שיתקיים ללא שיתוף החרדים. לא בדיעבד, לכתחילה. למה? אסביר. משא ומתן מהסוג הזה נכון שיתקיים בין שני צדדים שמעוניינים באותה מטרה, אבל יש ביניהם חילוקי דעות בכל מה שקשור לדרך להגיע אליה. כשאני רוצה למכור דירה במיליון דולר ואתה מוכן לקנות אותה בחצי מיליון דולר, יש מקום למו"מ, כי שנינו רוצים את העסקה וחלוקים על המחיר. אבל אם אתה רוצה לקנות את הדירה ואני כלל לא מעוניין למכור אותה, אין טעם לשיח בינינו. בסוגיית הגיוס יש לנו עניין עם הנהגת המגזר החרדי, שלא רוצה שבניה ישרתו בצה"ל. נקודה. היא לא מבקשת שהם יקבלו תנאים שיאפשרו להם לקיים מצוות. היא גם לא מתעקשת שייתנו להם מספיק זמן לתפילת שחרית או די זמן ללימוד תורה. היא מצהירה על רצונה שהם לא יתגייסו, גם אם הם כלל אינם לומדים.
לכן, לנהל איתם מו"מ כדי למצוא נקודת מפגש זה כמו לנהל מו"מ בין מי שמבקש למנוע גנבות ובין מי שמבקש לגנוב כמה שיותר, במטרה למצוא את נקודת האמצע שבה יתאפשר לגנבים לגנוב אבל פחות. במציאות שבה החרדים לא רוצים להתגייס לצה"ל - חרף הצורך הגדול בהם, חרף המצב הביטחוני, חרף משפחות שקורסות מעומס המילואים - המו"מ איתם הוא עניין משפיל, מבזה ומיותר. תתכבד הכנסת ותנסח חוק גיוס פשוט וברור שמחייב את כל האזרחים להשתתף בנטל – יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, שמנים ורזים, גבוהים ונמוכים. מי שישתף איתו פעולה ייהנה מגזרים, מי שלא - ייפגש עם המקלות.
הסכמות בחיים בכלל ובחיים הפוליטיים בפרט הן עניין ראוי וחשוב. אבל במקום שאין בו אחדות מטרה, במקום שבו הצדדים לא רואים עין בעין את שאלות היסוד הנוגעות בביטחון של כולנו, המשא ומתן עם החרדים כמוהו כיריקה בפניהם של מי שנושאים את עול הבטחון על כתפיהם.
עוד כתבות בנושא
ראיתי השבוע, ולא בפעם הראשונה, טענות של דוברים חרדים נוכח העובדה שיש ספורטאים מצטיינים או מוזיקאים מצטיינים שפטורים משירות משמעותי בצה"ל. למה מוזיקאי מצטיין יכול לקבל פטור ותלמיד תורה מצטיין לא? וזה נכון. אומנם מספרם קטנטן ביחס לזה של החרדים, ובכל זאת יש צעירים שמקבלים פטורים והקלות על רקע הצטיינותם בתחומים שונים. אלא מה? שכדאי ללכת עם הדוגמה הזאת עד הסוף. תארו לעצמכם שמתברר שהמוזיקאי המצטיין שבו אנחנו עוסקים, כלל אינו עוסק במוזיקה. כלומר, הוא אכן ניגן בצעירותו, אבל בשלב כלשהו זרק את הכינור, החליט שמוזיקה היא מקצוע שקשה להתמיד בו, וביקש לקבל בכל זאת את הפטור, בטענה שהוא בן למשפחת מוזיקאים ובין האחים שלו יש כמה כנרים מצטיינים. עכשיו תכפילו את הסיפור הזה באלפים, וקיבלתם את המציאות שמדינת ישראל ניצבת בה היום מול הבעיה החרדית.
שימו רגע בצד, רק לצורך הדיון הזה, את הדרישה הצודקת בדבר גיוס של כולם, גם של לומדי התורה. מסתובבים בינינו המוני צעירים חרדים שאינם לומדים כלל, והם משתמטים מגיוס לצה"ל רק משום שהם רואים בעצמם חלק מהמשפחה הלומדת. והשאלה הגדולה בעניינם כלל אינה עוסקת בהם עצמם. השאלה הגדולה היא איך רבנים שמחנכים את תלמידיהם על עשרת הדיברות ועל חיי קדושה וטהרה מגינים בגופם על השקרנים האלה. איך הם לא אוחזים אותם בדש חליפתם, גוררים אותם לבקו"ם, ונוזפים בהם: "פרחחים, מחללי השם, בגללכם יוצא שם רע לכל לומדי התורה"?
סהדי במרומים, אם הרבנים שלי היו מגוננים כך על תלמידים תחמנים שבורחים מחובותיהם למדינה ועושים את התורה קרדום לחפור בה כדי להימלט מהשלטון, הייתי בז להם ולא הייתי לומד משנה ממשנתם. ונוכח מה שמתרחש בחצריו, ראוי לשאול איך העולם החרדי, שמתהדר בתורה ובמצוות, גידל בתוכו את הרקב המוסרי הזה.
עוד כתבות בנושא
הגיוס לצה"ל איננו הסיפור. הוא רק חלק קטן ממנו. הסיפור האמיתי הוא שהחברה הישראלית לא תוכל לאורך זמן לעמוס על גבה השחוח - הצבאי, הכלכלי, החברתי - קבוצה הולכת וגדלה שבכל מעשיה צועקת "אני לא רוצה להיות חלק". בכל חברה יש קבוצות שבמהותן הן "אחרות". כאלה שיש להן מנהגים אחרים, כאלה שיש להן רצונות אחרים, כאלה שיש להן תפיסות שונות מאלו של הרוב. חברה חייבת להיות סובלנית לקבוצות כאלה, כמו שמשפחה חייבת להיות סובלנית לילד שצומח בכיוון שונה מזה של שאר הילדים. אבל זה לא העניין כאן. העניין כאן הוא עם נתח גדול מהאוכלוסייה הישראלית שלא משתתף בכלכלה שמחזיקה את כולנו, שלא תורם להגנת המדינה שמאפשרת את חיי כולנו, ושבאופן כללי דוחה בבוז את האפשרות לשרת את המדינה שלו ושלנו.
לפני כמה שבועות יצאו מאות אלפי בני הקבוצה הזו להפגין נגד הדרישה לגייס גם אותם. שנתיים של מלחמה לא גרמו להם להוציא רבע מהציבור הזה כדי להתפלל – לא להתגייס, להתפלל – לשלומם של החיילים שנלחמים למענם. אבל להפגנה נגד הגיוס? לשם כך כולם קיבלו אישור לסגור את החומש ואת הגמרא ולצאת החוצה. החברה הישראלית תוכל לסחוב אותם על כתפיה עוד מעט, ולגרור את המצב הנוכחי עוד קדנציה או שתיים. יותר מזה, זה לא יוכל להימשך.
הפגנה נגד גיוס חרדים לצה"ל, בשכונת מאה שערים, ירושלים | צילום: נועם רבקין פנטון - פלאש 90
פירטתי בטור הזה בעבר את ביקורתי על עמדתה של מפלגת הציונות הדתית ועל ההתנהלות שלה, שסייעה לחרדים להתמודד עם "בעיית" הגיוס. לא נחזור על הדברים שוב, רק נאמר שעד לאחרונה היו לאנשי המפלגה נימוקים שגם מי שלא הסכים איתם, כמוני, היה צריך להתמודד איתם. הניצחון במלחמה הוא המשימה החשובה ביותר כרגע, זאת הייתה אחת הטענות, ומכיוון שהרכב הממשלה הוא שמחזיק את המערכה מול הלחצים לעצור אותה לפני הזמן, נכון לבלוע לטובת העניין החשוב הזה גם את הצפרדע החרדית. כאמור, אפשר להסכים ואפשר לחלוק, אבל זה היה טיעון שצריך להתייחס אליו. אלא מה? שהטיעון הזה איננו רלוונטי עוד. גם משום שמצבנו מול רצועת עזה השתנה בחודשים האחרונים, וגם משום שממילא נכנסנו לשנת בחירות. במילים אחרות, גם אם מישהו חשב שיש אלף סיבות לוותר לחרדים עד היום, הסיבות הללו נגמרו.
מילה אחת על האופוזיציה. השבוע, כשח"כ ביסמוט הפיץ טבלה המראה שהחוק שלו יגייס הרבה יותר חרדים מהחוק שהספיקה להעביר בקריאה ראשונה ממשלת בנט־לפיד, היו שלעגו לו, שהרי ברור שהמציאות היום שונה מזו שהייתה לפני 7 באוקטובר. ובכן, גם בזה צריך לעשות סדר. לסוגיית הגיוס יש שני היבטים: האחד מעשי, האחר ערכי. מעשית, ודאי שהמציאות היום איננה המציאות של לפני ארבע שנים, כש"ממשלת השינוי" החלה בחקיקת חוק הגיוס שלה, ושצה"ל צריך עכשיו הרבה יותר חיילים. ערכית, כלום לא השתנה. כשם שנכון היום לדרוש מכולם שותפות בנטל, כך היה נכון גם בעבר.
יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ בועז ביסמוט | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
לכן, אילו נפתלי בנט ויאיר לפיד ובני גנץ ואביגדור ליברמן היו מסתפקים עכשיו בדרישה לגייס יותר חרדים, ותולים את הדבר באירועי השנתיים האחרונות, הצדק היה איתם. אבל כשבנט מדבר על "חוק ההשתמטות" ועל "החוק הכי אנטי־ציוני בתולדות המדינה", ראוי להזכיר לו שהחוק שלו עצמו אִפשר השתמטות גדולה עוד יותר והיה חוק אנטי־ציוני עוד יותר. ובעוד נתניהו יכול לספר לעצמו שהוא נזקק לחרדים כדי להחזיק את הקואליציה שלו, ולכן נהג עמם בכפפות של משי, לבנט־לפיד ושות' לא היה התירוץ הזה. להם הייתה ממשלה בלי חרדים. הם, לו רק רצו, יכלו להחליט שמחר בבוקר כל החרדים יילקחו אל הבקו"ם, והממשלה שלהם לא הייתה נשרטת.
ולא רק שהם לא עשו את זה, הם אפילו התגאו בחוק שלהם, שהיה פוטר את החרדים יותר משהיה מגייס אותם. נפתלי בנט צהל אז. יאיר לפיד קבע: "הבטחנו וקיימנו - שוויון בנטל". אלון שוסטר, סגן שר הביטחון שהציג את החוק במליאה, הצהיר: "מדובר בצעד משמעותי ואסטרטגי לביטחון ישראל ולחוסנה של החברה הישראלית בשמירה על צה"ל כצבא העם ובקידום ערך השוויון". כאמור, זה לא פוטר את הממשלה הנוכחית ולא מוריד גרם אחד מהאחריות שלה לגיוס החרדים, אבל זה בהחלט צובע בצבעים של פוליטיקה קטנה רבות מהאמירות של ראשי "ממשלת השינוי" בימים האחרונים.
עוד כתבות בנושא
ועוד נקודה אחת אחרונה. הבעיה הגדולה של החברה הישראלית בשנים האחרונות, ושאלת הגיוס היא רק מופע אחד שלה, נעוצה במציאות שבה אנחנו מתנהלים כמו במשחק דרבי. כפי שבין קבוצות כדורגל אי אפשר לדמיין מצב שבו אוהדי הפועל יסכימו שבסוגיה כזו או אחרת יש טעם בדבריהם של אוהדי מכבי, שכן מכבי זה מכבי והפועל זה הפועל, והיריבות ביניהן חשובה מכול, כך בדיוק נראה השיח בינינו בשנים האחרונות.
ומכיוון שהרגע היחיד שבו אוהדי הפועל ואוהדי מכבי שוכחים את השנאה ביניהם ומאחדים כוחות הוא הרגע שבו השחקנים של אלה והשחקנים של אלה לובשים את מדי הכחול־לבן ומשחקים יחד בנבחרת ישראל, זהו הפתרון האחד והיחיד שיכול להתאים לכביש ללא מוצא שכלאנו את עצמנו בו: לכנס אחרי הבחירות קואליציה רחבה ככל האפשר תחת קורת גג אחת. כך נוכל לקדם אלף סוגיות שיש הסכמה רחבה בעניינן, וסוגיית הגיוס היא רק אחת מהן. זה יהיה קשה, זה לא תמיד יהיה נעים, זה ידרוש מכולנו לזנוח חרמות ישנים וברוגזים עמוסי רגש, אבל אם רק כשאנחנו יחד באותה הקבוצה אנחנו לא יורקים זה על זה, ואם רק כשאנחנו יחד באותה הקבוצה אנחנו יכולים לשתף פעולה זה עם זה, אזי זאת הדרך, אין אחרת.
kalmanl@makorrishon.co.il