שמה של השופטת מיכל אגמון גונן מוכר ודאי לקוראי מקור ראשון, אף שמדובר באחת ממאות שופטים ושופטות המכהנים בבתי המשפט המחוזיים במדינת ישראל.
אגמון-גונן "זכתה" לכבוד בזה לא בגלל כישורים בולטים ויוצאי דופן, אף שללא ספק מדובר בשופטת מוכשרת, אלא להיפך. דווקא בגלל נטייתה לערב שיקולים לא משפטיים בפסקי הדין שלה, ולהעדיף את נטיות ליבה האידיאולוגיות על פני פסיקה בהתאם לחוק ולדין הנוהגים במדינת ישראל.
השפעה גדולה יותר משר הפנים
תאמרו ודאי, מה כל כך נורא? שופטת מחוזית אחת בסך הכל. אלא שאגמון-גונן איננה סתם שופטת של בית המשפט המחוזי בתל אביב. היא זו שאליה מגיעים כמעט כל התיקים העוסקים בהגירה במחוז תל אביב, ולמעשה, מתוקף כך, היא השופטת המטפלת במרבית התיקים הנוגעים להגירה לא חוקית למדינת ישראל.
הכי מעניין
לאגמון-גונן השפעה דרמטית על מדיניות ההגירה לישראל, לעיתים דרמטית יותר מזו של שר הפנים, מי שאחראי על קביעת המדיניות מתוקף התפקיד אליו נבחר. בהקשר זה קשה לשכוח כמה מהחלטותיה הבולטות, כמו זו שעסקה במתן מעמד לאזרחי אוקראינה, והתבססה על שיר של המשוררת ויסלבה שימבורסקה. פסקי דין נוספים שלה העניקו מעמד אוטומטי בישראל למסתננים שלא התקבלה החלטה בבקשת מקלט אותה הגישו - וגם לבני זוגם, חייבו את המדינה לדון בבקשות מקלט של פלסטינים כאילו היו אזרחים זרים רגילים ועוד ועוד.
עוד כתבות בנושא
אתמול נדרשו שופטי בג"ץ לפסק דין נוסף שלה, שניתן למעשה בחריגה כפולה מסמכות. למעשה מדובר בהחלטת ביניים ובפסק דין שניתנו בהליך אחד, והקנו מעמד לילדיה של אזרחית נפאל ששהתה בישראל 8 שנים בלי רשיון, בניגוד לחוק. רשות האוכלוסין דחתה את בקשת המעמד של אותה נפאלית שציפצפה צפצוף ארוך ומתמשך על החוק בישראל, והורתה להרחיק אותה ואת ילדיה מהארץ. עד להרחקה אמורים היו לשהות האם ושני הילדים במשמורת, כלומר במעצר. על החלטת ההרחקה והמשמורת ערערה האם לבית הדין לעררים שדחה את ערעורה, אלא שאז הגיע התיק לשולחנה של השופטת מיכל אגמון-גונן במחוזי בת"א.
אגמון-גונן לא הסתפקה בביטול צו ההרחקה והמשמורת, אלא החליטה להעניק לאם ולילדיה אשרת שהייה בישראל. בנוסף, בהליך ביניים, הכתיבה למעשה כבודה לרשות האוכלוסין נוהל לשמיעת ילדים שעניינם נדון בפני הרשות. למרבה השמחה, ברשות האוכלוסין לא הסכימו לקבל את רוע הגזירה וערערו לעליון, שהפך את שתי ההחלטות.
מיכל אגמון־גונן | צילום: אתר הרשות השופטת
כדי להבין עד כמה מדובר בהחלטות מופרכות, שניתנו תוך חריגה מסמכות, נביא פה שני ציטוטים בסך הכל מפסק הדין של השופטת יעל וילנר:
"קיים שוני מהותי בין הליך בעניין צווי הרחקה ומשמורת, לבין הליך של בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים. הליכים אלו נבדלים זה מזה, בין היתר, בנוהל המסדיר אותם ובזהות הגורם המוסמך לקבל החלטה מכוחם. כך, הסמכות להורות כי מי ששוהה בישראל שלא כדין יושם במשמורת לצורך הרחקתו, נתונה בידי הממונה על ביקורת הגבולות; והסמכות להוציא צו הרחקה נתונה בידי שר הפנים או מי שהוסמך לכך על ידו... לעומת זאת, הסמכות לאשר בקשה למתן רישיון ישיבה בישראל מטעמים הומניטריים מיוחדים, נתונה למנכ"ל הרשות, הפועל מכוח נוהל 5.2.0022 - 'נוהל טיפול בבקשות לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים' (4.12.2023). לנוכח שוני מהותי זה, הרי שלא ניתן לעתור, במסגרת הליך בעניין צווי הרחקה ומשמורת, לסעד הנוגע לבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים".
"אשר להחלטת הביניים של בית המשפט המחוזי – שכזכור, במסגרתה קבע בית המשפט המחוזי, הלכה למעשה, נוהל המסדיר את האופן לשמיעת קטינים בהליכים המתנהלים בפני רשות האוכלוסין – הרי שדינה להתבטל. לא היה כל מקום לקביעת נוהל כללי על ידי בית המשפט ביחס לאופן שמיעת קטינים בהליכים המתנהלים לפני הרשות – עניין שמצוי בגדר סמכויותיה של הרשות המקצועית. מושכלות יסוד הן, כי בית המשפט אינו מתיימר להיכנס בנעלי הרשות המינהלית ולקבל תחתיה החלטות הנמצאות בתחום מומחיותה, לא כל שכן, לקבוע נהלים בעלי תחולה כללית. תפקידו של בית המשפט בהקשר זה הוא לבחון אם נפל פגם בפעולה מינהלית מסוימת, המצדיק התערבות שיפוטית על פי כללי המשפט המינהלי".
מערכת המשפט נוהגת להתהדר במקצעיות השפיטה במדינת ישראל ולהדגיש את הצורך לשמור עליה ככזו. אך דומה שהמקצועיות הזו היא לא יותר מהצגה, פאסדה לא מרשימה בעליל. האם במערכת "מקצועית" הגיוני להפקיד את שער הכניסה למדינה בידי שופטת שאיננה מבדילה בין סוגי הליכים, או שאינה מכירה ב"מושכלות ראשונים" של המשפט המנהלי? דומה שהגיעה העת לדרוש מענה לתהייה.
עוד כתבות בנושא
