הטוקבקיסטית: קיצור תולדות חיי הרוח של NRG ניו אייג'
הו, הטוקבקיסטים. יצריהם הכבושים מתרוצצים באישון ליל על פני המקשים, מקלידים בחשאי את חופש הביטוי המנוקנק. כמה מענג! למשל רוזנברג, לשעבר א', רוח'נית עם אג'נדה וכמה דברים מנוקנקים להגיד עלינו (כולל: טובלי, פרסיקו והומאז' לעורכת המיתולוגית)
אריאלה רוזנברג. אישיות מטקבקת מגובשת רמי מימון
אנשי התרבות הגבוהה מוקיעים אותנו, הטוקבקיסטים, על שום היותנו שדופים למראה ונטולי זהות: קהילה שלמה שמסתתרת בארונות הניקים ונושאת בעליבותה את נגיף הפוסט-מודרניזם המתפשט על עולמנו להכחידו.
לדעתי, מגביהי הגבות הם כולם מתחסדים: מתגנבים באישון לילה על אישוניהם הטרוטים, ובשקט בשקט, בחדרי חדרים, יצריהם הכבושים מתרוצצים על המקשים. אולי אני טועה, אך אם אכן טעות בידיי - הם שיוצאים מכך נפסדים: מי שלא ידע את הילולת חופש הביטוי המנוקנק - לא ידע הילולה מימיו.
אני, כשלעצמי, לאחר שהתגבשה עלי זהותי המטקבקת, החלטתי לצאת אל העולם תחת שמי האמיתי. זה מאלץ את הילד הרע שיושב שם בפנים לקחת אחריות על התפרצויות הזעם הקטנות שלו ולמתן את הדברים - פחות להשתלח, פחות לפגוע באנשים, או בקיצור: לגדול.
אם כן (ואיך לא) נפתח בתחום התפרצויות הזעם, דהיינו אותה התכתשות מילולית שנצפתה החודש בזירת הפרסיקו-טובלי. בי נשבעתי שלא לשפוך משמניי הטהורים לאש המתלקחת ודועכת לסירוגין של מדורת הטובלי, אך ביקור קצר בביתם שטוף השמש של האיש וידידיו העלה בי מספר שאלות מטרידות, והחזיר אותי בכל זאת משבועתי.
טובלי. נרקיסיזם מוחלט ופוסט מודרניזם של הרוחניות ליאור מן
במאמרו,"מות הרוחניות" (שנכתב, כנראה, הרבה לפני הסיבוב המדובר בזירה) אומר טובלי, בין השאר: "קחו, לדוגמא, את מדור הניו אייג' ב – :nrg תמצית הטומאה הרוחנית... מדור זה הינו חממה לציניות ישראלית בוטה, גאה וטיפוסית... ומבטא נרקיסיזם מוחלט ופוסט מודרניזם של הרוחניות". בהמשך הוא אף מאשים את המדור בתלישות ובחוסר רלוונטיות חברתית ומדמה אותו ל"ספר ניו אייג'י מעלה אבק".
אז מה מביא את טובלי להתארח על דרך קבע בטומאת שדותינו הבוערים והנבערים? הייתכן כי על ראש הזרתוסטרא בוער הנרקיס? ומי הוא בכלל פרסיקו מאובק זה שמצליח לחלץ ממנו, איש המעלה, תגובה אימפולסיבית של להיטות הדעת?
פרסיקו. מי הוא בכלל?
"ג'ודי, את גדולה!"
אותו פרסיקו, במדורו הרענן ניוז-אייג', מספר לנו על שובו של מרדכי גפני אל פנתיאון ההוראה הרוחנית. קשה לי לומר שהופתעתי מהידיעה הזאת - תמיד יימצאו להם, לצערי, עוד תלמידים (ותלמידות) שבתמימותם ישתו לשוכרה מיין הפיגולים של גפן כזו או אחרת. אלא שהגפן
הספציפית הזאת, כך נאמר, זוכה למקום של כבוד ביקב האנינים של קן וילבר, וזה כבר באמת מפתיע. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני נוטה להעריך מאוד את פועלו של וילבר, וידיעה כזאת – איך לומר, עושה לי טרן אוף רציני מהאיש.
גפני. טרן אוף רציני אריק סולטן
ועכשיו, אם תסלחו לי, אני מוכרחה לעשות פאוזה קטנה ולהזין את רוחי בתדרים מעודנים יותר: אמירה ארליך – לשם אני הולכת. ואם נפשכם חפצה בצלילים של השראה ויופי, אני ממליצה לכם בכל לבי להצטרף אלי. ארליך פורטת על המילים מתוך עולמה המוזיקלי, וקולה הייחודי כל כך מתלכד לכדי הרמוניות מופלאות. את המאמר האחרון שלה שלחתי לחברים שלי, שידעו – ש"אנשים שנוטים להדהד על אותם התדרים יכולים 'להזיז' אחד לשני גם מרחוק. ולא רק כמטאפורה, אלא באמת".
אני ממשיכה מכאן לדמות נוספת שהאירה את ימיי בחודש האחרון - ג'ודי ליטני. אחח... הסבל הקיומי הבלתי נסבל הזה... לפעמים בא מישהו ומעניק כאלו מילים מדויקות לתופעה, עד שאני נשטפת בשמחה עולצת - נדמה לי שקוראים לזה התמרה. פעם אפילו שיגרתי לה טוקבק – "ג'ודי, את גדולה!"
בנקודה הזאת, אני חייבת לתת מענה לנפשי הדורשת שלום ולהתעכב מעט על המאמר הזה. מה היא בסה"כ אומרת שם, רקפת סנדיה בר קמה, שקומם עליה ככה את פלפוליהם של הטוקבקיסטים? אולי זאת אני שפספסה שם משהו, אך לעניות דעתי מתרגלת המדיטציות, היא ביקשה בעיקר לקרוא לנו - החבר'ה הרוחניים שכל כך אוהבים להעצים את עולמנו הפנימי – לתרגם את עבודתנו זו לאקטים רחבים יותר שיאיצו, למשל, את תהליך השלום המיוחל עם אלו שמתגוררים בחדר ממול.
ליטני. הסבל הקיומי הבלתי נסבל הזה צילום: עודד אילן
וכן, ודאי שלתהליך הזה יש פנים רבות ואינסוף מהמורות שמקורן לא רק בנו, אלא גם "בהם". אבל איך זה קורה שכל אימת שמישהו שפוי מציע תפיסה קצת יותר רחבה שדנה ביחסינו עם שותפינו לבית, הוא מיד מואשם, כפי שמשקפים לנו מרבית הטוקבקים, בניתוק חריף מהמציאות ובקריאה שגויה של המפה הפוליטית? מהי בדיוק "המציאות" הזאת שכולכם מדברים עליה? מה, לא סיפרו לכם מספיק פעמים שהמציאות – כל מציאות – היא תולדה ישירה של המחשבות, האמונות והפעולות שלנו?
"אוי. התגובות פה זה ממש פארסה"
אומרם מיכאל איבנהוב. פארסה
ואם בטוקבקיסטים עסקינן: מישהו יכול להסביר לי מה עומד בגרעין המהומה המטוקבקת שמשתוללת שם על מאמרו של איבנהוב? לא, באמת, אני מתקשה להבין - על מה בדיוק נסב הדיון ובמה אמורים הדברים? מי שם נגד מי, בעד רעהו ומי הוא מי? האם כולם הם אכן אותו ישראל, שתחת משקלו הקארמתי של שמו התפלג לנו ל – 71 (!) חתיכות? ואולי זאת ענת, השתולה שלנו מאנרג'י, שלקחה את עבודתה ברצינות יתרה? אינני יודעת, ממש תעלומה. כך או כך, אם יורשה לי, אחד הקולות סיכם שם הכל באופן נפלא: "אוי. התגובות פה זה ממש פארסה".
נעבור לפרשת השבוע של דנה פולבר. תחילה, גילוי נאות: כמו רבים אחרים, גם אני לא צלחתי מעולם את "הטרילוגיה" של סמואל בקט - ספר מופת לכל הדעות. אבל אני, אינני מוותרת. ובכל פעם שאני מזהה שבינתי מתגמשת, אני קופצת ראש (ולב) אל תוך הספר וצועדת איתו עוד מספר עמודים.
בהתחלה חשדתי בעצמי שההתעקשות הזאת מגיעה מהצורך שלי להתחנף לאינטלקט שהתאכזב ממני, אך עם הזמן הבנתי שהעניין הוא אחר: משהו שם באווירה של הטקסט מפלרטט איתי, מפתה אותי, ולפני שאני מבחינה בכך - הוא מכניס אותי תחת כנפו. לא תמיד אני "מבינה" את המתרחש, אבל גם אם זה מערים קושי על חוויית הקריאה – הרי שזה לא פוגם לרגע באיכותה. אז כן, אני מודה שפרשת השבוע איננה פשוטה לי. אבל אני, אינני מוותרת...
פולבר. מפתה אותי
ומה עוד היה לנו החודש? חן גרשוני, הרגיש עד כאב, ביומנו של אוטיסט. בעקבות הטוקבקים שמטילים ספק באמינותו של זה המחשיב עצמו כאוטיסט, הלכתי ובדקתי את הסוגיה הזאת אצל פסיכולוגית קלינית אמינה למהדרין. אז אחת ולתמיד: יש דרגות שונות של אוטיזם, שמכילות מבנים שונים ומגוונים של תפקודים, ואם הבחור המקסים הזה אומר שהוא אוטיסט, אז הוא כנראה דובר אמת. די, הניחו לזה ותתחילו להקשיב לו, הוא אומר דברים יפים.
תודה!
ולסיום, הנה סיכום של טוקבקים שתמיד רציתי לשלוח לכמה משוכני המדור הזה, ומסיבות שאינן מובנות לי, נמנעתי:
גליה עזרן. החיים על ענן צילום: אביגיל שפרבר
לגליה עזרן, העורכת המיתולוגית של ערוץ הניו אייג' (שעזבה לאחרונה): בזיעת עינייך המיטיבות להתבונן הצלחת ליצור כאן מעין קהילה. אני, שמעולם לא השתייכתי לקהילה רוחנית כזו או אחרת, מצאתי כאן מקום לשיח רענן – כזה שהבהיר לי בדרכו המתבגרת שלא כל הרוח'נים חיים על ענן.
אמרו לי שעשית את זה כמעט חמש שנים, שהרמת את הדבר הזה מכלום, שיילדת במו ידייך, ומאהבה, כמה מהקולות הכי חדשניים והכי נוגעים ללב שמדברים את הרוחניות המקומית. תודה! ותודה גם ליונתן לוי, שבשנתיים האחרונות ערך לצד גליה את המדור, וגם תרם שניים מהפרויקטים היותר מרשימים שהיו כאן: שבוע האנתרופוסופיה ושבוע ניסרגדתה מהארג'.
וכמובן, לכרמל וייסמן היקרה: אם רק היית יודעת איך מתרחבים עלי ליבי ותודעתי עם כל פיסת הגיג שאת משגרת אל עולמנו, אולי היית שוקלת איזה קאמבק מינורי למדור.
נא להמתין לטעינת התגובות
