דבר העם: הטוקבקיסטית סוגרת חודש בערוץ הניו-אייג'
בת 15 היתה א' צמחונית דיכאונית שסגדה לניק קייב. אך היה זה דוקא תקליטו האחרון, "חפור, אלעזר, חפור!!!" שטמן בה את זרעי הפורענות וכעת, כאישה בשלה, חופרת רוזנברג בנבכי ערוץ הניו אייג'. החודש ניכר עיסוק מעט אובססיבי בפרות, ומנגד - בצמחוניים שמתחרים עמן על המזון ועל שטחי המחייה
ניק קייב צילום: איי.אף.פי
ביום העצמאות האחרון, שנייה לפני שיצאתי את ביתי להתקרחן בטראנס האומצה - אומצה השנתי שלי, נפל מצפוני על מאמר העצבנות של שחר שילוח, בו היא מגוללת בפנינו את ההיסטוריה הפרטית שלנו כעם, שהובילה אותנו להיות בהמות שאוכלים בהמות.
יקירתי, הסירי עצבים מלבך. אנחנו בסך הכול מנסים לחזק פה את מערכת העצבים שלנו, היא זקוקה בדחיפות לברזל. ולא, אל תגידי לנו שברזל ניתן למצוא גם בעלים ירוקים - הברזל מן הצומח לא נספג בגוף כמו הברזל מן החי. ואגב, מרוב הזדהות עם הפרות אתם גומרים להן את כל האוכל.
רוזנברג חוזרת אל הרפת
ניק קייב והזרעים הרעים: חפור!!! לזארוס חפור!!! צילום: עטיפת האלבום
בגיל העשרה, עוד לפני שנעשיתי לרוח'נית מן המניין, כבר הייתי צמחונית. כגרופית מושבעת של ניק קייב, מוסיקאי בחסד, רציתי להיות הוא, והוא היה צמחוני אדוק. כמעט בכל ראיון שהעניק הוא דיבר בשבח הצמחונות ואפילו העז לקרוא לכל מעריציו לנהוג כמותו. בשלב הראשון אמרתי לעצמי: "עד כאן, אריאלה, את נצר לשושלת ארגנטינאים! עם כל הכבוד, את לא יכולה להטיל את צלה של החסה על המשפחה שלך".
החזקתי מעמד עם זה שני אלבומים, מסתפקת בעובדה שכמו ניק קייב גם אני בדיכאון, ואז התרחשה התפנית: הלכתי לראות אותו בהופעה. אלוהים, הבנאדם יודע לתת שואו שמתמיר לך את התודעה בשעתיים. נכנסתי קרניבורית - יצאתי צמחונית.
התחביב הזה נמשך כשנתיים, במהלכן נאלצתי שוב ושוב לעמוד זקופה נוכח מבטי העגל ברוזמרין והקדרות שכרסמה בפניהם של הוריי, שלא חדלו לשאול "איפה טעינו?" כדי להתחזק, נהגתי להסתגר שעות במערת חדרי ולהאזין לתקליטיו של הצמחוני האהוב עליי. הדיכאון שלי הלך והעמיק ולא הייתה מאושרת ממני: הנה, מהר מהר ובהתמדה אני נעשית הוא, גם דיכאונית וגם צמחונית!
הסיפור נגמר כשאבי, שהיה רופא, שלח אותי לבדיקת
דם והבהיר לי שהעניין הזה לא יכול להימשך עוד. "לידיעתך, גברתי הצעירה, בדיקת הדם שלך מצביעה על מחסור חמור בברזל. את חייבת לאכול בשר, ועכשיו!" אחר כך הוא גם הסביר לי שהיעדר ברזל בדם גורם באופן ישיר לדיכאון. נו, עכשיו כשהכול ברור, איך ממשיכים מכאן?
כדרכן של התמרות תודעתיות בנות שעתיים, עניין פעוט כמו "יש לי אישור מהרופא" סתם את הגולל על נתיב הצמיחה המהירה והצמחונית שלי. ככול הנראה, אם הכול היה נעשה מתוך בשלות אמיתית המלווה בתהליך הדרגתי ומודע לעצמו, הייתי מוצאת פתרונות יצירתיים שיתמכו בהחלטות שלקחתי על עצמי.
אבל מה ידעתי אז? וגם היום, מה אני יודעת? וגם כשאני כבר יודעת משהו, דוגמת הידיעה שאכילת בשר היא אקט שהוא בלתי מוסרי בעליל, איך אני מתרגמת את זה למעשים? אז ככה: לאט לאט ובהתמדה. מניסיון, רק ככה זה עובד לי. אין פטנט אחר. למשל: אני אוכלת בשר לעתים רחוקות בלבד, ואם מדובר בעוף – אז רק תרנגולות שגדלו בתנאים הגיוניים ולא ספגו התעללויות. נכון, זה לא "מספיק", ובקרב צמחוניים אדוקים ההתנהלות הזאת מעוררת גיחוך, אבל היי – תנו לגדול בשקט! פרה פרה.
הירקן השכונתי שלי
צחור ביוגה דליה גל
אם דיברנו על התמרת התודעה, ואמרנו שמומלץ פרה פרה, הרי ההמשך הטבעי הוא הנושא שהפציע בשמי השאלון החדש שהופיע בערוץ ומסתמן בשאלה: "כולם מדברים על הארה ועל מוארים. האם בכלל ניתן להגיע למצב תמידי של הארה בתוך גוף אנושי?" האחת, ענת צחור, השיבה במילים סתומות, לא הבנתי דבר (אבל זה בסדר, לעיתים נדירות אני מבינה משהו מהמלל שמתייחס למונח הזה), והשנייה, מתי ליבליך, אמרה שזאת מילה באמת טעונה ושהיא לא יודעת.
נו באמת, מתי. אם יש מישהו שהפיח בי תקווה לגבי נעיצת הסיכה הקטנה וההכרחית בבלון המעופף הזה, הרי זו את. מובן שאת "לא יודעת", אבל יכולת לשלות איזו פנינה או שתיים מתוך קרקעית השפיות והחוכמה שלך. למה להשאיר לי לעשות את העבודה השחורה?
אז בואו נדון בזה קצת. כן, שוב. נתחיל במוארים עצמם – אותם יחידי סגולה שהצליחו, כך מספרים, להטמיע בגופם את תדרי הקיום המעודנים והנאצלים ביותר מבלי שתישרף עליהם דעתם: אני, כשלעצמי, לא פגשתי מעולם אחד כזה, ועל אף היותי אדם מאמין ביסודו שאינו נזקק ל"הוכחות" בדבר קיומם של עניינים כאלו ואחרים, במקרה שלפנינו אני בוחרת לצטט דווקא את הירקן השכונתי (גורו בפני עצמו) שפעם אמר לי: "אני, עד שאני לא רואה את זה בעיניים – לא קונה".
שלא תהיינה אי הבנות, אינני פוסלת על הסף את רעיון ההארה, אלא שלדעתי אף אחד לא מתקרב אפילו למשמעות הדבר, למעט כמובן המוארים עצמם, אבל הם, כידוע, נחבאים אל ההרים, המערות או השד יודע איפה. והאמת, זה לא כזה מרשים אותי: נראה אותם ואת האלוהים בבשר שהם בתור למס הכנסה בחודש יולי, כשבדיוק המחשבים קרסו והמיזוג התקלקל (ולא, אל תגידו לי שהם "מיצו את הדרמה הקיומית הזאת". מתי בכלל חיו אותה?). בכל מקרה, עד שלא איווכח בכך במו עיניי, אני נוטה לצדד בדבריו של מורה הזן שונריו סוזוקי. "אין אנשים מוארים, יש רק מעשים (רגעים) מוארים".
לעוף על כנפי העורב
קן ווילבר מתוך אתר הבית
מפאת הכבוד שאני רוחשת לנושאים שאין ביכולתי לדעת באמת אם הם אכן מתקיימים הלכה למעשה, אעזוב לעת עתה את המוארים ואניח לגלימתם להתבדר על שלוותה בפסגות ההימלאיה. לכן, נתמקד עכשיו בתופעה שמתקיימת לה תחת עינינו הרואות היטב: המחפש הכפייתי אחר ההארה, האינדיאנה ג'ונס הרוחני במסעו אחר הגביע הקדוש. ב"בודהיסטווה מקומי" מספר לנו ערן אורזל כיצד התהלך אנה ואנה בחיפושיו אחר המורה המואר, משום ש"על אף מיומנותי ביוגה... וגמישותי הרבה לא הגעתי לגבהים הרוחניים עליהם קראתי בספרים".
בספרים, בסרטים, איפה לא? בסופו של דבר מצא אורזל את המואר הנכסף, "ועוד כאן, בישראל", והוא מביע לאורך מאמר שלם את תמיהתו על כך שהמואר שלו נותר אדיש נוכח מנעד יכולותיו המוארות, שאינן כלל וכלל נחלתו של האדם מן היישוב. הטוקבקיסטים, מצדם, שתפו פעולה עם תמיהתו של אורזל, ואף הפצירו בו בכל דרך אפשרית שיחשוף את פרטיו של מורהו, שיגלה להם, שגם להם תהיה אפשרות ללגום מן הגביע הקדוש, ואולי אפילו להיות הגביע הקדוש עצמו.
קן וילבר, בספרו "קיצור תולדות הכל", אומר: "אם לא תתיידד עם פרויד, יהיה לך קשה יותר להגיע לבודהא", ומתכוון לכך שעל מנת להגיע לדרגות גבוהות יותר של התפתחות ולהשתכשך על בסיס יומיומי בתדרים המעודנים של הקיום, עלינו לעבור דרך שלבים של עבודה פנימית מאומצת ולעקור מן המרתפים את ה"ברברים הקטנים הללו" - אותם דפוסים רגשיים שהתיישבו לנו עמוק במערכת ודורשים התייחסות וטיפול. אני ממליצה להקשיב לדבריו של האיש החכם הזה ולהתהלך על אדמת ההתפתחות הרוחנית שלנו בכפות רגלינו האנושיות והחשופות, עקב בצד אגודל.
כולם רוצים להיות דון חואן ולעוף על כנפי העורב. כולם רוצים להיות הבודהא, שלא באשמתו נעשה לסופר-הירו של הרוחניים, שבשוגג הלבישו עליו את גלימתו האדומה של גיבור הילדות שלהם. מדוע הרדיפה הזאת אחר ההארה? מה רע בלהיות אנושי, פשוט אנושי? הלא לשם כך נתכנסנו כאן כולנו על פני הכדור הזה.
יונה וולך צילום: רובי קסטרו
אני לא אומרת שלא צריך לחיות מתוך מקום של התפתחות תמידית, אבל באמת, לפני שמסתערים על הבודהא בכל הכוח (או לפחות במקביל) אולי כדאי להתיידד עם איזה פסיכולוג טוב, ועם המערכת הרגשית שלנו שכל הזמן מספרת לנו סיפורים על עצמנו וצועקת שנקשיב לה.
נסיים בקישור לאחד הטקסטים הכי יפים ומדויקים שנוגעים בפן הבעייתי של ההארה, כשהיא תופסת אותנו לא מוכנים, מתוך טור פרשת השבוע (ההיסטורי) של כרמל וייסמן. כנסו כנסו!
ואחרון חביב: זכרו את מה שכתבה יונה וולך: "אנושי זה סקסי".
נא להמתין לטעינת התגובות
