מנגנים ביחד: האופציה המוסיקלית של המפגש הבינאישי
יש אנשים שעשויים מאותם מיתרים. חוקי הפיזיקה קובעים שאנשים כאלו יכולים להדהד ביחד גם כאשר הם נפרדים. אמירה ארליך עם וריאציות מוסיקליות על גלגולי נשמות ודז'ה-וו
מוסיקה. גם אנשים עשויים מתדירויות SXC
כל אחד מאיתנו ודאי חווה לפחות פעם בחייו איזה מפגש שבו הרגיש שהאדם הניצב מולו מוכר לו לא רק מהעכשיו. תחושה שלוחשת (לאלו מאיתנו המקשיבים לקולות הפנימיים שלנו) שאיפשהו, מתישהו, בסיטואציה אחרת, ביקום אחר או בגלגול אחר, כבר נפגשנו עם האדם העומד מולנו כעת.
הכרה כזאת יכולה להוליד הארה רגעית או ממושכת של תובנה בדבר המפגש הקודם או הנוכחי. ולעיתים יכולה ההכרה לעורר בנו געגוע עמוק למפגש האחר – געגוע חזק לזיכרון חמקמק. געגוע, שעומקו ועוצמתו יכולים להותיר אותנו לפעמים בתחושה שאולי מוטב היה בלי ההכרה: לצעוד עיוורים בתוך העכשיו ולהשאיר את הנסתר מן העין חבוי גם מן הלב.
הפסיכולוג האמריקאי בריאן וייס היה מהראשונים שהתחילו להציע טיפולים פסיכותרפיים להסתבכויות מגלגולים קודמים. הוא כתב על כך לא מעט ספרים הכוללים תיעודים ולדבריו אף הוכחות, לתופעת ההכרה, הגעגוע, וקשירתן האיתנה של נשמות מסוימות בנשמות אחרות. בספריו הדגיש את נטייתן של נשמות 'כרוכות' אלו להיתקל זו בזו שוב ושוב בגלגולים חוזרים. בטיפוליו המתועדים הוא גם מציע דרכים להתגבר על תופעת הגעגוע באמצעות השלמה וסגירת מעגלים שנשארו פתוחים מגלגול לגלגול.
כל נושא החיים שאחרי המוות הוא עניין של אמונה ולא של מדע. ועל אמונה, כמו על טעם ועל ריח, פשוט אין להתווכח. או שמרגישים שזה נכון או שלא. בגדול, הדת היהודית היא מהמאמינות החזקות בחיים שאחרי – כפי שמעידים האזכורים השכיחים בתפילה ובמקורות למושג המעורפל 'תחיית המתים'. מעניין לציין שבספר אמונה העוסק בשאלת הימצאות הרע בעולם, שכתב הרב האורתודוכסי בנג'מין בלך, מופיעה בפרק המתייחס להתמודדות עם שכול הערת שוליים המפנה את הקורא לספריו של בריאן וייס.
דמיון רוחני בין בני אדם
אכן, יש משהו מרפא ואף משחרר באמונה של ההמשכיות. ובכלל, אמונה – כל אמונה – היא בעיניי דבר משחרר ומרפא שלי, כאדם מאמין, קשה לדמיין את החיים בלעדיו. עד כדי כך שאני מוצאת את עצמי לפעמים מנסחת אמונות פנימיות אישיות שלי לכדי אקסיומות, שלאחר הניסוח נדמות לי כאמיתות נושנות ומוצקות. ולפעמים מסתבר שצדקתי.
אני מאמינה, למשל, שיש אנשים שפשוט עשויים מאותם מיתרים. כשמדברים על דמיון רוחני בין שניים, על מה שנהוג לקרוא לו 'נשמות תאומות', אני מסוגלת לומר "אני מאמינה שיש אנשים שעשויים מאותם חומרים". אבל מי שמכיר בקשר ההדוק שיש בין החומר לרוח יבין שאם אני מתעקשת על 'חומר' מסוים – על מיתרים – יש לכך סיבה. והסיבה היא פיזיקלית ממש.
ככה זה כשחיים את החיים דרך המוסיקה – אותה אמנות קסומה המשלבת את הפיזיקה במטאפיזיקה ומפעילה את הלב האנושי בשני מובניו: השעון המדקדק והמתקתק, ומוקד העולם הרגשי. מוסיקה היא אמנות שנעה על גבי ציר הזמן, וכל מהותה למלא את הזמן, ומכאן חשיבות הפעימה והתקתוק היוצרים סדר ביצירה והופכת אותה בת קליטה למוח האנושי.
ועם זאת, מוסיקה טובה היא מוסיקה שמזיזה ושמרטיטה
– כלומר פועלת על נימי הרגש של הלב האנושי. או במילים אחרות: פורטת על מיתרי ליבנו. (האוזניים, אגב, קצת שוליות בהקשר הזה – מעין כלי תיווך לשני המוקדים האחרים שציינתי). המתעמקים במוסיקה אינם משתוממים על יכולתן של פרופורציות מספריות מדויקות לגרום לנו להתרגש, כי הם כבר יודעים שהדיוק המדעי הפיזיקלי הוא שמרים אותנו לפעמים לעולמות העליונים.
אחד החוקים המוסיקליים המרתקים אותי ביותר הוא חוק התהודה – Resonance. זהו כלל פיזיקלי פשוט, המורה על כך שמיתר שמהדהד בתדירות מסוימת מסוגל לגרום למיתרים אחרים, הנוטים להדהד באותה תדירות – לרטוט. המשמעות המעשית היא שאפשר לפרוט על מיתר אחד, ובכך לגרום למיתרים אחרים לרטוט מבלי לגעת בהם כלל. מעבר להיותו משחק נפלא לנגנים (אני אישית נהנית לעמוד דקות ארוכות בפריטה בצליל רה של מיתר סול ולהסתכל איך מיתר רה שלידו רוטט בלי מגע), יש בחוק הזה משמעות פילוסופית עמוקה. ומי שמוכן לקחת סיכון ולהאמין לרגע שגם אנשים עשויים מתדירויות יכול מיד להסיק מכך שגם אנשים שנוטים להדהד על אותם התדרים יכולים 'להזיז' אחד לשני גם מרחוק. לא רק כמטאפורה, אלא באמת.
יש אנשים שעשויים מאותם מיתרים
אמירה ארליך. גבר ואישה, כלי מקלדת וכלי מיתר
הצייר ורמר מדלפט, שחי במאה ה-17 רוויית התגליות הפיזיקליות, הנציח משהו מהאמונה בחוק התהודה בציור בשם 'שיעור המוסיקה'. בציור זה שתי דמויות אנושיות ושני כלי נגינה: גבר ואישה, כלי מקלדת וכלי מיתר. ארבע הדמויות מקובצות במרחב פינתי בעומק הציור, כאשר כל זוג שומר על נפרדות : הגבר מרוחק מהאישה – שגבה פונה לצופה ופניה בקושי ניכרים בהשתקפות המראה שממול – וכלי המיתר רחוק מכלי המקלדת. מבחינה פיזיקלית המרחק אינו משנה. כאשר תלחץ העלמה הצנועה על הקליד המקביל בתדירותו לאחד ממיתרי הכלי השני, ירטוט המיתר גם מהמיקום הלכאורה זרוק ומרוחק שלו על הרצפה.
תעלול אמנותי ידוע היה בתקופה זו לשלב בציורים כלי נגינה (בעיקר כלי מיתר) במיקום ובהקשר בלתי מוצדק. נוכחותם של כלים אלו מתפרשת תמיד כסמל להרמוניה, ולעיתים קרובות לרמז על הרמוניה אנושית המתקיימת בין דמויות אנושיות נראות ובלתי נראות בתמונה. בתקופה זו הפער בין מדע לאמנות ולאמונה היה הרבה פחות מאשר היום. ולך תדע עד כמה הציירים ובני תקופתם התייחסו לעניין כסמל ומטאפורה בלבד.
באמונה הפנימית שלי אנשים, כמו כלי נגינה, מתנהגים בהתאם לחוק התהודה. חוק שמתכחש לריק של החלל הפנוי הפיזי בין עצמים ובין אנשים. ר' נחמן מברסלב מלמד אותנו שהחלל הפנוי הוא יסוד חשוב בעבודת הבורא, ומרמז על סוד מילויו של אותו חלל בדברים הנעלים ביותר. באוקסימורון אופייני, תורתו של ר' נחמן גורסת כי לפעמים החלל – הריק, החסר – הוא מקור השלמות, ולכן מעודד אותנו לחפש את החללים שבתוכנו. אם נהיה פתוחים לשמוע את החללים שבתוכנו ושבינינו, אני אכן מאמינה שנגלה עולמות שלמים של הדים ותדירויות.
יש אנשים שעשויים מאותם מיתרים. חוקי הפיזיקה קובעים שאנשים כאלו יכולים להדהד ביחד גם כאשר הם נפרדים. בחוק כזה אופטימי, למה לא להאמין?
אמירה ארליך, מחנכת במוסיקה. מאזינה ומתבוננת. על מוסיקה, על החיים ובעיקר על מה שביניהם.לבלוג
נא להמתין לטעינת התגובות
