המורה למדיטציה
ילדות בלי אופניים, התבגרות בלי שדיים. קוראים לי ג'ודי ליטני, אני בת 55, גרושה פלוס שניים ומתוחזקת על ידי כדורים. גיליתי את המדיטציה, התנקיתי מתרופות והחלטתי לנסות להתפרנס מזה. אין בזה ח'יר
היום בבוקר נזכרתי בתקופה שהייתי לרגע מורה למדיטציה. הוצאתי חומרים שכתבתי באותה תקופה, כשדמותי הייתה צעירה בארבע שנים לפחות:
שלום, קוראים לי ג'ודי ליטני. אני בת 55, גרושה פלוס שני בנים ואני מתוחזקת על ידי כדורים: אלטרוקסין, 50 מ"ג - לבלוטת המגן; ליפידול, להורדת שומנים בדם. סרוקסאט להרגיע את "דוקהה" ( סבל בשפה הפאלית). "לוריבן" - כדור הרגעה שאמור להרדים אותי. אמא שלי סיפרה ששלושה ימים היא היתה עם פתיחה של 17 אצבעות וסירבתי לצאת."הראוס" צעקה אימי."לא רוצה!!!"
מה מחכה לי שם? ילדות בלי אופניים. התבגרות בלי שדיים (לבלה שניידר כבר היו בגיל 13). בצבא אהב אותי מג"ד. אני אהבתי את המח"ט. אחרי הצבא התאהבתי, התחתנתי, ילדתי, גידלתי, התגרשתי, פרנסתי ושוב התאהבתי. ושוב נפרדתי. הבנים עזבו את הבית, אחד חזר. הבעל התחתן ויש לנו אמא חורגת. התווספו עוד שני ילדים, ארבעה כלבים וחותנת עם חתולה. עבודה, עבודה, עבודה. זה פלא שאני נוירוטית?
"ג'ודי", אמרה לי איב, חברה מודאגת. "מה יוצא לך מכל הכדורים האלה? מה שאת צריכה זה מדיטציה. זה ירגיע את התודעה שלך". תודעתי נולדה לניצולי שואה והיא מאוד חרדתית. אין לה מה להפסיד.
"כמה זה עולה?" שאלתי. "זה דאנה. כל אחד משלם לפי כיסו ולבו".
אוקיי, אנחנו הולכים על זה. איב לוקחת אותי ל"בית בהוונה". זה היה השיעור הראשון שבו תרגלתי מדיטציית ויפאסנה. בהנחיית אבי פאר. נדמה לי שקראו לקורס "תרגול יומיומי של הדרך הבודהיסטית". לא חשבתי על בודהא. לא תיכננתי בודהא; ככה יצא.
עברו ארבע שנים מאז. האם אני רגועה יותר? פחות נוירוטית? דבר אחד אני יכולה להגיד בוודאות: אם זאת הייתה תכנית יחיד הייתי קוראת לה "קוראים לי ג'ודי ליטני ואני נקייה מכדורים". ובנוגע לרוגע? בואו נגיד, מאד בזהירות, שהאי שקט נשאר פחות זמן וכמוהו גם הסבל.
אחרי שנתיים של תרגול צלצלה אליי ציפי, חברת ילדות מיואשת. "ג'ודי, אני למטה. דוד גמר איתי בס.מ.ס. אני יכולה לעלות?" הזמנתי אותה לעשות איתי מדיטציה. הורדנו נעליים. ישבתי מולה והתחלתי להנחות אותה:
"שלבי רגליים, שבי עם גב זקוף. לא יותר מדי. עצמי עיניים, פתחי מעט את הפה והתרכזי בנשימות בקצה האף". אחרי עשר דקות פקחתי עיניים. ציפי נרדמה (לפחות היא לא חשבה על דוד). הסיטואציה מצאה חן בעיני: לא לקחתי את השינה אישית. סיפרתי על חוויית ציפי לעדנה, שכנה שיצאה לפנסיה מוקדמת. היא הייתה גננת ועכשיו היא קואצ'רית שמסמנת יעדים עבור אנשים מהססים. היא הציעה שנפגש פעם בשבוע אצלי בבית; אני אעביר מדיטציה ונזמין חברות. אבל זה חייב להיות בתשלום, כי בקואצ'ריות אין פרי לאנץ'.
"דאנה" אמרתי. ישר עשיתי קופסה רוחנית ומקושטת בפרחים ובסמיילים. הכנתי קערה טיבטית שעושה צליל של גונג, אותה קיבלתי מליהי שחזרה מדרמהסלה. אספה, חברת דהרמה שמלמדת צ'י קונג בים, אמרה לי מאוד בזהירות
עבדתי באותה תקופה עם מוני מושונוב על תוכנית יחיד שכתבתי, והתכוונתי להתפרנס מהיצירתיות שבי. זה ענה לי על הצורך שלי בקהל. יצאתי לדרך: עכשיו אני המורה. לבשתי טורקיז. הבנות הורידו נעלים ליד הדלת. פיזרתי כריות על השטיח, הדלקתי נרות וסיגלתי לעצמי קול מלחש אך סמכותי. דפקתי על הקערה: "מתחילים".
מירי הגיעה בסערה, ובאיחור. "אתן לא תאמינו מה קרה לי. נדלקתי. זה מזמן לא קרה לי. קוראים לו אהוד. הוא גנן. פתחתי לו את הדלת, לא מאופרת, לא חפופה, עם טרנינג. על מה לא דיברנו? אקולוגיה, חרדת נטישה. יש בו צד נשי והוא חתיך הורס. מה עושים עכשיו?" היא שואלת. ישר הבנות מתנדבות לעזור, ואני מתלבטת בין ג'ודי המורה לבין ג'ודי החברה. ובכלל, לכי תרגיעי תודעה חרמנית רוחנית בת 57. אבל עכשיו אני אישה עם משימה, ושום דבר לא עוצר אותי: "מתחילים".
הרחבתי את הרפרטואר. "תתרכזו בנשימות בקצה האף. אם עולה רגש דומיננטי או מחשבה דומיננטית אנחנו חוזרות לנשימות. 'איזה בנות מזל אנחנו שפעם ביום אנחנו מאפשרות לעצמנו להיות עם כל מה שעולה', גנבתי משפט מסטיבן פולדר (מורה בודהיסטי ידוע). אנחנו הקהל והשחקן; אנחנו לא שופטות - רק מתבוננות.
אחרי המדיטציה הייתי מכינה תה ירוק עם דבש, והיינו מדברות על דברים רוחניים שעלו, כמו למשל אם כדאי להזריק להחלקת הקמטים בוטוקס או סיליקון: משמעות המזרק בחיינו. הבעיה עם תהליך כזה היא שצריך סבלנות ומחויבות לעניין. לא יכולתי לסמוך על המינון והקביעות של הבנות: יום אחד לריקי נתפס הגב; ביום אחר שרה עשתה קולונוסקופיה.
הבנתי שמדאנה אי אפשר להתפרנס, ותהיתי אם זה מוכר במס הכנסה. מצאתי את עצמי מתחשבנת עם הבנות ועם מה שהן השאירו בקופסה החייכנית שהותירה אותי בלי חיוך. התחלתי לפתח כעסים, במיוחד כלפי חברה טובה, מנכ"לית שמרוויחה המון כסף ומשאירה לי 20 ש"ח בכל פעם.
חשבתי איך אני יכולה להתחיל לקבל עבור זה שכר קבוע; לאיזה קהל אני יכולה להגיע. חשבתי על הגיל השלישי (הגיל שהכי קרוב אלי). הצטיידתי בפלאייר שארמנדו, חבר גרפיקאי, הכין בשבילי, עם צבעים אווריריים. קבעתי פגישה ב"מגדלי ים התיכון", רשת של דיור מוגן. ראיתי את עצמי נוסעת ברחבי הארץ ומרגיעה מאות קשישים במצב טוב. רחלה, האחראית על החוגים, מאוד התלהבה: עד כדי כך שעד היום לא שמעתי ממנה.
אחר כך היה לי רעיון לתת שיעורים פרטיים למיליונרים. חשבתי שאתרגל איתם מדי בוקר, לפני שהם יוצאים מהבית למשימות המיליונריות שלהם. הרעיון בא בעקבות גבר בעשירון העליון, לא רגוע, חבר טוב שהיה שם בשבילי בתקופה לא קלה, שביקש ממני לשבת איתו במדיטציה. דווקא ממנו לא לקחתי כסף. אחרי כל שיעור שוחחנו על המצוקות שלו: הוא התאהב ברוסיה צעירה שערערה את כל עולמו הנשוי.
כמובן, כתבתי שיר:
אפשרות
היא הביאה את הוודקה
הוא הביא את האפשרות
היא הביאה את הקלילות
הוא הביא את הנוכחות
הוא אמר: "כמה את מיוחדת"
הוא אמר: "כמה את צוחקת"
היא אמרה שהוא קול
הוא אמר שהוא עושה עסקים בחו"ל
הוא הביא את אשתו וילדיו
היא הקשיבה לסוד של חייו
הוא הביא את עיצוב המוצר
הוא הביא הרבה עצב יקר
הוא אמר: " זה עוד לא קרה לי אף פעם"
היא אמרה: "זה לא מה שאתה אומר זה מה שאתה עושה"
לאט לאט הכל התפוגג. הבנתי שאני עדיין תלמידה, ושאם מישהו לומד ממני משהו זה בלי כוונה. וזה בחינם. אם אמא שלי הייתה בחיים היא היתה אומרת למניה: "הרצה אוף מניה. מדיטציה שמדיטציה. אגרויסה לופט גשפט" - תשמעי, מניה: מדיטציה שמדיטציה. אין ח'יר בזה.
ותודה לארמנדו, לאיב מינץ החברה שלי ולאבי פאר. למדתי שדאנה זה בלי ציפיות ושמה שנשאר זה שיר: קופסה חייכנית ופלייר שכתוב בו, "ג'ודי ליטני מלמדת ומתרגלת באופן אישי".
לשליחת
נא להמתין לטעינת התגובות
