מה זה הדבר הזה? מיומנו של אוטיסט
אני בודד ומשועמם ונוסע לשוטט קצת בקניון עזריאלי. בחוש השמיעה האוטיסטי שלי אני קולט גם דברים שאנשים נורמליים לא מסוגלים לשמוע. למשל, רב סרן במילואים שמבחין בי ולוחש לחברו "מה זה הדבר הזה?"
חורף 2006. אני מרגיש בודד ומשועמם ומחליט לנסוע לשוטט קצת בקניון עזריאלי בתל אביב. משום מה, שיטוט במקומות הומי אדם דווקא עושה לי טוב לפעמים. הוא מזכיר לי שאינני לבד בעולם הזה. שגם אם רוב האנשים לעולם לא יבינו אותי, הם בכל זאת קיימים. גם אם אין בינינו תקשורת, אז לפחות אני יכול לשוטט בינהם ולבהות בהם. לפעמים, הם קולטים שאני בוהה בהם, וזה מרגיז אותם, או מפחיד אותם, או מביך אותם, אבל רוב הזמן אני מצליח לבהות בהם מבלי שהם יבחינו בי.
אחרי זמן מה של שיטוט בקניון, אני מתחיל לחוש רעב והולך אל אזור האוכל, בקומה השנייה. ברגע בו אני נכנס אל אזור האוכל, מבטי פוגש במבטו של רב-סרן במילואים היושב שם. לרב הסרן במילואים לוקח בדיוק שבריר של שנייה לזהות שאני אוטיסט, או לפחות שאני חריג נוירולוגי כלשהו.
הוא פונה אל האדם היושב מולו, מפנה את תשומת לבו לעובדת קיומי, ושואל אותו בתמיהה, מתובלת בזלזול ובעוינות "מה זה הדבר הזה?" הם יושבים די רחוק ממני, והוא בטח חושב שאינני שומע אותו, אבל חוש השמיעה האוטיסטי שלי שומע היטב גם דברים שאנשים נורמליים אינם מסוגלים לשמוע. בנוסף לזה, אני גם יודע לקרוא שפתיים. גם תנועות שפתיו מסגירות היטב את מה שהוא אמר.
מתחשק לי לגשת אליו ולשאול אותו: מה קרה? אף פעם לא ראית אוטיסט הולך ברחוב? לאוטיסטים אין זכות קיום במרחב הציבורי שלנו? אנחנו אמורים להסתגר בבתינו, לנעול את עצמינו בארון ולהתנצל על עצם זה שאנחנו קיימים?
אז זהו, שלא. לנו, האוטיסטים, יש זכויות בדיוק כמו לשאר האזרחים במדינה הזו. אף אחד מאיתנו לא בחר להיוולד אוטיסט. אך מרגע שנולדנו אוטיסטים, יש לנו זכות מלאה, כל זמן שאינינו עוברים על החוק, לממש את את ההתנהגויות האוטיסטיות שלנו בפומבי במלואן, מבלי שנחשב לחולים, למסכנים, או לנחותים. מבלי שינסו "לרפא" אותנו מהאוטיזם שלנו ומבלי שיגידו עלינו "מה זה הדבר הזה".
את המשפט "מה זה הדבר הזה?" בווריאציות שונות ומשונות, אני שומע נאמר עלי עוד מימי נעוריי. זה התחיל מהמורה בחטיבת הביניים, שהגיבה ליללות האוטיסטיות שלי במשפט "מה קרה לך? נעשית מוזר בזמן האחרון!" ולא, אני לא מוזר, אני אוטיסט נורמלי ביותר.
זה המשיך עם המנהל בתיכון, שהתנגד כל כך לעובדה שגידלתי שיער ארוך ולבשתי בגדים קרועים, עד שטרח להזמין את ההורים שלי לפגישה מיוחדת, אותה פתח בשאלה "אתם מבינים מה זה הדבר הזה?"
אז היום אני יכול להגיד לו, גם אם באיחור מה, שאוטיסטים נוטים להיות מאוד בררניים במה שהם לובשים, שקניית בגדים חדשים היוותה עבורי תמיד משימה כמעט בלתי אפשרית, ושכאשר סוף סוף מצאתי בגדים שאהבתי, אז היה לי מאוד נוח להמשיך ללבוש אותם עוד ועוד ועוד, גם כאשר הם כבר היו מלאי חורים ועל סף התפוררות.
זה המשיך עם מפקדים שונים ומשונים בצה"ל, עד שהבנתי שכדי לשרוד את השירות הצבאי רצוי מאוד להשאיר את המאפיינים האוטיסטיים שלי בבית. וזה המשיך הלאה, עם מגוון אנשים, בכל מיני מסגרות שעברתי בהן בהמשך חיי.
לו הייתי נולד במדינה אחרת, האם גם שם הייתי ניתקל בהתייחסות דומה?
בארצות
בדנמרק, עובדי הי-טק אוטיסטים זוכים להתאמות מרחיקות לכת, המאפשרות להם למצות את יכולותיהם המקצועיות ולהשיג איכות חיים מקסימלית. בישראל, עובדי הי-טק אוטיסטים מסתירים את עובדתם היותם אוטיסטים, מחשש להתנכלויות מצד מעסיקיהם.
בארצות הברית, בבריטניה ובקנדה, מדענים אוטיסטים נוטלים חלק פעיל במחקר האקדמי בתחום האוטיזם. בישראל, מדענים אוטיסטים מסתירים את עובדתם היותם אוטיסטים, מחשש להתנכלויות מצד מעסיקיהם.
בבריטניה, אזרחים אוטיסטים ממלאים תפקידי מפתח באגודה הלאומית לאוטיזם. בישראל, נאסר על אזרחים אוטיסטים למלא תפקידים באגודה הלאומית לאוטיזם. בארצות הברית, אזרחים אוטיסטים אומרים את דברם בפני ועדות ממשלתיות בתחום האוטיזם. בישראל, ועדות ממשלתיות בתחום האוטיזם אינן מכירות בחשיבות הדבר. בארצות הברית, אזרחים אוטיסטים השמיעו את דבריהם בבניין האו"ם. בישראל, ניתן רק לחלום על היום בו אזרחים אוטיסטים ידברו במשכן הכנסת.
הטרגדיה שלנו, האוטיסטים, אינה האוטיזם שלנו, שאותו רובינו מקבלים באהבה. הטרגדיה שלנו היא אטימות החברה הישראלית והתנכרותה כלפי האוטיסטים החיים בקרבה.
בישראל חיים אקדמאים אוטיסטים המועסקים כשומרי לילה, דוקטורים אוטיסטים המתפרנסים מדמי אבטלה, אנשי הי טק אוטיסטים המפוטרים ממשרותיהם שוב ושוב, ועוד אלפי אוטיסטים נטולי מסגרות כלשהן.
נא להמתין לטעינת התגובות
