סקס, קסמים ורוקנרול: הטוקבקיסטית מבקרת בערוץ הניו אייג'

רוזנברג רוחשת חיבה עמוקה לשיק הסקס-סמים-ורוק'נרול. כדי למצוא אותו היא חופרת, כהרגלה, בערוץ הניו-אייג' ומגלה אותו קבור מתחת לקרחת של רקפת בר-קמה, למיינד של פרסיקו ולמילותיו הנפתלות של שנטידווה. מצד אחד חבל שהוא קבור, מצד שני טוב שיש את א', שמחזירה אותו לחיים

אריאלה רוזנברג | 2/8/2009 9:04 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הקרחת המדוברת. אף פעם לא מאוחר
הקרחת המדוברת. אף פעם לא מאוחר צילום פרטי
מכל מה שהתרחש החודש בערוץ הניו אייג' אהבתי במיוחד את המאמר הזה, של רקפת סנדיה בר קמה, בו היא מספרת על המורים של חייה, ואהבתי אותו משתי סיבות עיקריות: האחת היא הקרחת, והשנייה היא סת'. לפני שאני פונה לדבר על הקרחת שעיטרה את ראשה של זו, אי שם בתקופת עלומיה, אני רוצה להתייחס אל סת', שהוא ללא ספק אחד המורים המשמעותיים של חיי מאז ועד עולם.

כן, עד כדי כך. סת', כפי שגם מספרת לנו בר קמה, היה ישות שתוקשרה בשנות השישים בארה"ב בידי ג'ין רוברטס, שהייתה סופרת ומשוררת ידועה, והייחוד של התיקשורים הללו נעוץ, בעיני, בנקודת המפגש של שתי ישויות יוצאות דופן, זו שבגוף וזו שאינה בגוף. לפעמים אני חושבת, ויסלחו לי אלו שסבורים אחרת, שכל ספרי התיקשור שנכתבו לאחר סת' הם בזבוז זמן אחד גדול, משום שהכול כבר נאמר בסדרת הספרים הזאת, שהיא לא פחות מספרות מופת בכל קנה מידה.

ועכשיו לקרחת. במילה אחת: הורסת! ובכמה מילים: התרגלנו לראות את רקפת של ימינו מצולמת בלוקיישן של שדה פרחים זהובים, מתוך שהיא מחייכת את חיוכה הרחב מאוזן חומלת אחת לאוזן חומלת אחרת, ושערה מתבדר ברוח המדיטציות. ואילו במאמר הזה היא מספרת לנו שבשנות העשרים של חייה "נתפסו בעיני החיים שמעבר, במיוחד כל מה שמעבר לסקס, סמים ורוק'נרול, כקשקוש מוחלט הגובל באי שפיות", מה שמגלה לנו, יחד עם תצלום נעוריה, מהיכן היא באה.

אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני, באופן אישי, רוחשת חיבה מיוחדת לשיק הסקס, סמים ורוק'נרול (אם כי רצוי, לטעמי, ללא הנוכחות הישירה של הסמים עצמם) ואני לחלוטין סבורה שזה לא עומד בסתירה ל"חיים שמעבר", על כל המשתמע מכך, וללב רחב ועיניים פקוחות לרווחה. להיפך. או במילים אחרות: רקפת, זה אף פעם לא מאוחר.
תשוקה טראגית

מוריסון. אבטיפוס
מוריסון. אבטיפוס איי-פי
ואם בסקס, סמים ורוק'נרול עסקינן, בואו נתעכב מעט על המאמר של ניר מנוסי, הדן בתרבות הטרגדיה ובפולחן התמוז. התמוז היה אליל מרכזי במיתולוגיה המסופוטמית, האבטיפוס של הגיבור הטראגי, שבין השאר הניח את הזרעים לנטייה שלנו כיום לסגוד לאלילים מודרניים עטויי הילה טראגית – מלנכולית, דוגמת ג'ים מוריסון, ריוור פניקס, מייקל ג'קסון ואחרים.

מנוסי טוען שיש לתקן בתוכנו את פולחן ההערצה, את אותה משיכה לגיבורים טראגיים, ובמקום למצוא לנו איזה ג'ים מוריסון מיוסר ומסומם כדמות להזדהות איתה, עלינו לחפש דמות שמצד אחד בחרה בדרך חיים חיובית ושמחה, ומצד שני חווה את צער העולם, אך משתמשת בו ככלי שנועד לצאת אל העולם ולשפרו. עד כאן, מה שנקרא, הכול טוב ויפה. אלא שאז מציע לנו מנוסי לא אחר מאשר את דוד המלך כדמות הראויה להזדהות עמה, ואפילו מפליג ומסכם: "חודש תמוז הוא זמן לחפש את דוד המלך של עידננו".

סליחה שאני מחבלת ככה בדמותו ההרואית של דוד המלך, אבל האין מדובר בגיבור טראגי
כשלעצמו? אותו גיבור יפה תואר, שמתוך ייסורי אהבתו אל בת שבע נתעוור לבו והוא שלח אל החזית את אוריה, בעלה, כדי שימות שם וייתן לו לממש בשקט את תשוקותיו? מדובר כאן ברצח, למען השם, ועוד רצח שמבוסס על יסוד בולט בטרגדיה האנושית, שעליו נאמר: כשהתשוקה עומדת, המוסר נמצא באזור שיושבים עליו. הזהו המודל הזדהות שמוצע לנו כאן?

אז מה אם דוד היה משורר גדול יותר מביאליק, ואז מה אם הוא נלחם באומץ בגוליית וקלע לו בול בפוני? אם ישאלו אותי עם מי אני מעדיפה להזדהות - עם ג'ים מוריסון, שנמצא מת באמבטיה לאחר שלבו דמם מחיים עמוסים באלכוהול ובסמים, או עם זה שרצח כי התעוור מתשוקה, הרי שללא ספק אעדיף את הראשון. וחוץ מזה, ג'ים מוריסון באמת היה הרבה יותר שווה, ורוקר אמיתי. ג'ינג'ים עם כינור אף פעם לא עשו לי את זה.

ומכאן, איך אפשר שלא, נמשיך אל טרילוגיית המאמרים בנושא הטנטרה. כותב הטרילוגיה, שנטידווה שמו, פותח בשאלה: "מהי טנטרה? מהי באמת טנטרה?" ובאמת, מהי טנטרה? בעוונותיי, גם אני מעולם לא התעכבתי על העניין, וגם אני, כמו רובנו, אני מניחה, נטיתי לחשוב שטנטרה מתחילה ומסתכמת ב... אהה: סקס, סמים ורוק'נרול. אלא שאז בא הבחור עם השם הזה והסביר לי יפה יפה, ועם הרבה מעוף וקילוחי מילים, מהי אותה טנטרה מדוברת.

אולם, במקביל לאור ששפכו מאמריו על אותו מונח עלום, צפה על פני השטח תעלומה אחרת: מדוע נוהג אותו שנטידווה להגיב לכל טוקבק שמשוגר אליו? מה הסיפור? ועל מה זה מעיד באישיותו של זה? אני מודה שבשלב הראשון הצטעקתי: הלו, מה עם קצת פסון?! למה לרדת ככה אל העם בלי חשבון? אך בשלב השני, לאחר שהבנתי שהפסון מתחיל בתוכי, למדתי לחבב את התופעה, ולא נותר לי אלא לומר: ויווה לה דווה!

לא ג'ונג

לאמה דבורה צביאלי. זוגיות רוחנית
לאמה דבורה צביאלי. זוגיות רוחנית אוסנת קרסננסקי
טרילוגיה נוספת שעלתה החודש בערוץ נקראת "זוגיות רוחנית". לא סתם זוגיות, לא סתם סקס - ואפילו לא טנטרה שנטידווית, כי אם זוגיות רוחנית. מה שמייחד את סדרת המאמרים הזאת, שכתבה דבורה צביאלי, היא העובדה שהם נשענים על חוכמת מסורת הלו – ג'ונג, שהתפתחה בטיבט לפני כ-1000 שנה, ושביסודה עומד תרגול שמטרתו להתמיר את התודעה שלנו ולפתוח את לבנו.

קיים משהו מאוד מבטיח בסדרת מאמרים הנושאת את צרוף המילים "זוגיות רוחנית". הנה, אולי סופסוף הגיע המישהו הזה, המשהו הזה, שיעשה לנו סדר אלוהי בתוך הכאוס הזוגי וייתן לנו הנחיות ברורות: יצביע על הדפוסים שמשבשים לנו, שוב ושוב, את ההרמוניה הזוגית, יגיד לנו מה נכון לעשות ואת מה בדיוק כדאי לשפר, או לכל הפחות, יעניק לנו ממד נוסף של הבנה והתבוננות בכל הנוגע למערכת הכל כך מסועפת הזאת.

צר לי, ואולי זאת רק אני, אבל לא נמצא לי שום חידוש במאמרים הללו, או קצה של תובנה מסעירה שאוכל לקחת אותה אתי אלי מעבה הדרך. פשוט לא. אולי זה נעוץ בכך שכל זוגיות היא רוחנית בעיני, ולא רק זו שהוצמד לה המונח האקזוטי "לו-ג'ונג", או זו המכריזה על עצמה מתוך מודעות מלאה כעל כזאת. אחרי הכול, בכל זוגיות, גם בזו הרעועה ביותר, מדובר במפגש צמוד ועמוק של שתי נשמות שבחרו, במודע או שלא במודע, לעשות דרך משותפת, כשכל אחת מהן לומדת את עצמה ואת רעותה מתוך המפגש הזה. ואם זה לא רוחני, אז אני לא יודעת מה כן.

מעולם לא הייתי בהודו, אבל לפי שלושת­מאמריו­האחרונים של תומר פרסיקו, הודו היא מקום שעושה טוב לאנשים. פרסיקו, בעיני, עשה במהלך השנים עבודת קודש שנעה סביב שני צירים מרכזיים: האחד, חשיפת תחלואי הניו-אייג' ללא פשרות וסייגים, לרבות הפניית הזרקור אל אותן דמויות בעייתיות המעמידות פני הארה; והשני, העלאת חשיבותו של האינטלקט ככלי לגיטימי, שלא לומר הכרחי, בתוך תהליך ההתפתחות הרוחנית, שכולנו אוהבים לדבר עליו מתוך לעג מסוים למונח המונחים "מיינד". אלא שמה? שכחתי, באמת שכחתי, כמה פרסיקו יכול לעורר בי השראה כשהמילים שהוא כותב נחצבות מתוך תמצית הלב הענק שלו. וכן, יש לו כזה, והוא פועם חזק בהודו.  

להיות קוסמת


הסושי של שילוח. הכי סקסי
הסושי של שילוח. הכי סקסי שחר שילוח
שחר שילוח במדור חדש. שילוח יודעת לבשל מילים, לעשות מהן מטעמים, וכשהיא מביאה מהרהורי ליבה, וגם לוקחת אותנו אל סצנה מתוך הסימפסונים,  כל העסק הזה נהיה תענוג אמיתי. תוסיפו לזה סושי (עם קינואה!), שעל אף ששילוח מספרת שנראה לה פעם כמו "גאדג'ט יפני" - הוא עדיין המאכל הכי סקסי שיש, והנה, התחברנו שוב לשיק שחיפשנו. 

ונסיים בקסמים. כרמל וייסמן, זו הקוראת לעצמה, ובצדק, קוסמת, קפצה לערוץ לביקור חפוז וענתה על השאלון. כנשאלה מה זה בעצם אומר, להיות קוסמת, השיבה: "קוסם הוא מישהו שמאמין בקסם שבחיים, מסוגל לראות אותו מסתתר בין השורות של היומיום ומסוגל ליצור אותו כשהוא צריך להזיז כמה דברים". אני בעד. סקס, קסמים ורוק'נרול.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

הטוקבקיסטית

צילום:

אריאלה רוזנברג, טוקבקיסטית עם אג'נדה מנומקת, סוגרת חודש בערוץ הניו-אייג'. כל חודש!

לכל הכתבות של הטוקבקיסטית

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים