הפסקת אהבה: פרשת השבוע עם דנה פולבר
אולי זה האביב: במקום פרשה מהסוג הסטנדרטי השבוע הולכים על אהבה. על החיזורים: שיר השירים; על ההפתעות: חזון העצמות היבשות, שיתכסו לאטן בבשר ויוכלו, אם ירצו, לאהוב
"אהבה מקלקלת את השורה", מגלה לנו רבי שמעון בן יוחאי במדרש בראשית רבה. שורה היא חוק, שגרה, מקום ישר וצפוי. והנה, מספר לנו מי שספר הזוהר מיוחס לו, יש כוח אשר יכול לשבור כללים הכי נוקשים ומובנים מאליהם, כאלה שכבר הפסקנו להביע אף צל של ספק לגביהם. זוהי האהבה, והיא מקלקלת דווקא שורות. היא לא נוטה לקלקל פיתולים, מבוכים ודרכים עקלקלות: היא חותכת את השכל הישר, השורתי, ומראה שהוא איננו האפשרות היחידה לתקשורת בין בנות ובני חוה ואדם.
ואמנם, בשבת הזאת האהבה "תקלקל" לנו את השורה. כי במקום פרשת שבוע כסדרה קוראים השבוע בשיר השירים, בספר שמות (פרשת כי תשא), ובהפטרה מספר יחזקאל. בשלושת הרגלים נוהגים לקרוא באחת מן המגילות: בסוכות קוראים בקהלת, בשבועות קוראים במגילת רות ואילו בפסח קוראים בשיר השירים. מדוע דווקא הקטעים האלה? אולי כי מנשבת בהם רוח של אביב, של חרות, של התעוררות בלתי ניתנת לצפייה מראש: רוח של אהבה.
כשאני שומעת את הקריאה הענוגה של שיר השירים, אני מבחינה בכישלוני לשחזר מתוך פסוקיו סיפור מסודר של אהבה. כי כאן לא תמיד יש יחס מוכר בין סיבה ותוצאה או בין שאלה ותשובה.
"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ?" – ישאל הכתוב כמעט בסוף שיר השירים; והתשובה תהיה "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ". בשפתנו אנו הדברים לא קשורים, אבל בשפת האהבה אולי כן.
ותיכף אחרי שניפרד מזוג הנאהבים של שיר השירים, מדוד ורעיה, נפגוש בקריאת התורה של חול המועד (מספר שמות) עוד זוג אוהבים. גם אצלם התחביר הוא מסוג אחר, שונה וזר מהמוכר והשגור בפינו. זהו תחביר של 'פנים אל פנים' כפי שהפסוק מכנה אותו – "וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". בשיח של הזוג הזה, של ה' ומשה, הדברים לא נשמעים לפי סדר כרונולוגי קשיח, אלא בו- זמנית: לפני אמירתם, תוך כדי וגם לאחר מכן. האם באמת כך מדבר איש אל רעהו? או שזוהי משאלתנו הכמוסה – לדבר כך בינינו? כמה שיחות ביום, אם בכלל, אנו מדברים 'פנים אל פנים'?
אבל כאן – רק כך. ואז מתפתח דו- שיח טמיר, נפלא ונורא בין הדוברים בסוף פרק ל"ג של ספר שמות:
משה: (יב) ... אַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ...
ריבונו של עולם: (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:
משה: (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
ריבונו של עולם: (יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
משה: (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:
ריבונו של עולם: (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ ...: (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: (כא) וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר: (כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: (כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:
כשאני מנסה להבין את הפסקה הזאת אני מגיעה למבוי סתום, למעין תחושה מורתית, כשבא לי לתת ציון נמוך לתלמיד שלא מתנסח בבהירות. ורק כשאני מרפה
ובכך לא תמה מסכת האהבה בשבת הזאת: מייד לאחר הקריאה בספר שמות, כהד שלישי לקולה הערב, תבוא ההפטרה מתוך ספר יחזקאל ל"ז. היא מתחילה עם חיבוק אלוהי: "הָיְתָה עָלַי יַד ה'" מעיד הנביא. אבל אותו חיבוק אהבה אשר לקח את הדוד והרעיה בשיר השירים לגן שושנים, מביא את הנביא שלנו לבקעה מחרידה מלאה עצמות יבשות. והאל שואל אותו שאלה: "בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?". הוא בעצם מזמין את בן שיחו, נציג המין האנושי, לעשייה משותפת, בה הוא יעזור לו להכריע את גורלן של העצמות היבשות. אבל האדם נסוג כשהוא עונה: "ה' אלוהים אַתָּה יָדָעְתָּ".
השותפות לא הגיעה אל מלאותה, כי כך נגזר כנראה על אהבה. לפחות זה המוטיב שחוזר בשלושת קטעי הקריאה בשבת שלנו. כמו חלום שמתפוגג באוויר, התקשורת העדינה שנרקמת כמעט מיד נעלמת. הרי בסיום שיר השירים יש בריחה: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". ובסיום השיחה בין משה לאל יש רק מפגש של פנים לאחור: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
אבל יש אצל יחזקאל תקווה נוספת, תקווה שלוקחת אותנו ממוות לחיים. הוא מבשר מפי האל את התחייה שתיכף תתרחש: העצמות יירקמו בגידים, ייעטפו בבשר, ייקרמו בעור, וכהבטחה לעתיד – תוּּפַּח אליהן רוח בנשיקה אלוהית. ועם ההבטחה הזו אנו מסיימים את ההפטרה.
"מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו" – מציע רבי אליעזר. כאילו כל עניינם היה רק לומר שירה, אולי שיר השירים שלא התפנו אליו כל חייהם, אותו שיח של פנים אל פנים אשר לא מצאו לו זמן עד שכבר לא היו בין החיים. רבי אליעזר אחר, בנו של רבי יוסי הגלילי, מציע סיפור אחר: "מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות". לפעמים אהבה מתורגמת למימוש שקט מעין זה.
רבי יוחנן תוהה יותר על תחילת הסיפור מאשר על סופו. הוא מקשר אותו באופן בוטה מאד לתשוקה גופנית מופגנת וגסה: "בשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין [יופיים היה גורם גנאי לשמש], והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות. אמרו לבעליהן ובעליהן למלך. ציווה המלך והרגום ועדיין היו שופעות זבות. ציווה המלך ורמסום".
אהבה נרמסת כשמנסים לשלוט בה, לנכס אותה, לתפוס אותה ולהכניסה לתבניות קבועות מראש. מה שרומס אותה ומפרק אותה לעצמות יבשות זה פחד וקנאה, אי יכולת לשחרר, להרפות, אי כשירות להישאר בשאלה ובחיפוש. שני רבי אליעזרים הציעו מה עושים עם האהבה שקמה לתחייה, רבי יוחנן הזהיר מפני הפיכת האהבה לעצמות יבשות.
בשבת זו אהבה תקלקל את השורה, היא תפציר בנו להביט פנים אל פנים, לדעת לשלח ולחזור, לקבל שאלה במקום תשובה. היא תזמין אותנו לדבר בשפתה, ולוּ לכמה קטעי טקסט בלבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
