במשך כמה שעות ישבתי בפינת האוכל בביתו של דוד קורץ בעיניים דומעות מהתרגשות. "אתה רואה את הילד הזה?", שאל בפתח שיחתנו, כשהוא מצביע על בנו בן ה־9, ילד מתוק על הרצף האוטיסטי, שהקפיד להתייצב אחת לכמה רגעים כדי לבקש ולקבל חיבוק מאבא, "בגללו אני משרת היום בצה"ל".
מי שמאמין שהשינוי בחברה החרדית יגיע מלמטה - מהאיש הפשוט שידלג מעל ההנהגה הרבנית והפוליטית של המגזר, ונוכח הצרות שמסביב יתייצב ויקרא "הנני" - ישאב הרבה עידוד מהסיפור המופלא של קורץ. הוא איש מלא שמחת חיים, שבנעוריו מצא עם חבריו לחסידות את הדרך הקלה לקבל פטור משירות בצה"ל על רקע נפשי, ובבוקר 7 באוקטובר קיבל את סטירת הלחי שנדרשה לו כדי להניח את כל עיסוקיו ולחפש את הדרך המהירה להתגייס ולהתחבר.
קורץ, הצעיר מעשרה ילדים, נולד לפני שלושים שנה למשפחה שחיה בקהילה של חסידי באבוב בבת־ים. בילדותו התחנך בתלמוד תורה של החסידות בעיר. בגיל 13 המשיך לישיבות בבני־ברק. "חשבון למדתי עד כיתה י'", הוא משחזר, "אנגלית ידעתי ברמה של ABC".
הכי מעניין
כשהגיע הצו הראשון, עשה מה שעשו רבים מחבריו בשכונה. "הבעיה של מי שמבקש דחיית שירות", הוא מסביר, "היא שהוא מוגבל במספר הימים שהוא יכול לשהות בהם בחוץ לארץ מדי שנה. מכיוון שהאדמו"ר שלנו חי בארה"ב, ואנחנו צריכים לנסוע אליו כל שנה בחגים, הדרך הטובה יותר בשבילנו הייתה לקבל פטור מצה"ל על בסיס נפשי. זה מה שעשו חברים שלי, זה מה שעשו רבים בקהילה שלי, זה מה שעשו בני משפחה שלי, וזה מה שאני עשיתי.
הפגנות נגד גיוס חרדים לצבא מחוץ ללשכת הגיוס בירושלים. | צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
"אמא שלי שילמה אלף שקל לפסיכיאטר, הגעתי אליו עם אחי הגדול, עשיתי הצגה, דיברתי קצת שטויות כשאחי סיפר שאני דפוק, וזהו. באתי לצבא עם חוות הדעת הפסיכיאטרית הזו, קיבלתי פרופיל 21, שוחררתי, ומאותו הרגע הכול נהיה יותר קל, כי המדינה לא מבקשת ממך כלום. אתה פטור. זהו, אין לך שום חובות".
בגיל 20 הוא התחתן. אחרי שנתיים, כשרעייתו שלחה אותו לסייע בפרנסת המשפחה, החל לעבוד כסדרן מדפים ב"אושר עד". לפני כמה שנים, במסגרת מיזם של הכוון תעסוקתי שנפתח בעיר מגוריו ביתר־עילית, למד לנהוג על משאית קטנה.
"בשמחת תורה, ב־7 באוקטובר, קמנו כמו כל עם ישראל לבוקר של אזעקות", הוא מספר, "יצאתי לתפילה, ומישהו בבית הכנסת סיפר שפרצו לכמה יישובים ואמר שיכול להיות שיגיעו גם לביתר. היו הרבה שמועות. חזרתי הביתה, והלכנו לגיסי שגר קרוב אלינו. הגיס הזה חזר בעבר בשאלה, שירת בגולני, ואז חזר בתשובה והפך לחסיד חב"ד. באותו היום הקפיצו אותו ליחידת המילואים שלו. ההחלטה שלי להתגייס הייתה החלטה של רגע. הבן שלי, אז בן שבע, ילד על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, ראה מה קורה מסביב, וראה את גיסי משאיר אצלנו את האישה והילדים וממהר לצבא. פתאום הוא שאל אותי: 'אבא, למה אתה לא הולך לצבא?'.
קורץ עם נשק בביתו | צילום: באדיבות המרואיין
"אמרתי לעצמי: מה אני עונה לילד? למה אני לא הולך לצבא? עניתי לו ש'כשאהיה חזק אני אלך', אבל זה היה רגע שבו שאלתי את עצמי: איפה אני מול מה שקורה פה? זו הייתה הנקודה שבה נפלה ההחלטה להתגייס. ראיתי באמצע החג אנשים נוסעים. כרוז עבר ברחוב, וצעק שצריכים נהגי אוטובוסים שיירדו לדרום. קלטנו שקורה פה משהו בסדר גודל אחר, והבנתי שאני חייב לעשות משהו. צלצלתי למוקד של צה"ל, אמרתי 'יש לי רישיון למשאית, אני רוצה להתנדב'. אמרו לי: 'זה לא עובד ככה, מה גם שלך בכלל יש פטור'".
הימים הבאים רק הביאו אותו להחיש את המאמצים. "ראיתי כמה קשה לאשתו של גיסי. היא באה לישון אצלנו עם הילדים כשהוא היה בהר־דב, והיא הייתה מראה להם תמונות שאבא היה שולח להם מהמילואים. שלושה חודשים 'חפרתי' לצה"ל כל יום כדי לבטל את הפטור שהוצאתי. כשביקשו ממני ללכת לאיש מקצוע שיאשר שאני נורמלי, הגעתי לפסיכיאטרית והבנתי שאני לא לבד.
עוד כתבות מאתר מקור ראשון
"מיד כשהיא פתחה את השיחה היא אמרה לי: 'אני כל כך שמחה לעזור לך, אני נתקלת בהרבה אנשים מהציבור החרדי שמבקשים לבטל את הפטור. רק אתמול היו לי שלושה כמוך'. סיפרתי לה הכול. תיארתי לה איך חרטטתי לפסיכיאטר הראשון כדי להשתחרר. אחרי שעברתי אותה נפגשתי בצבא עם קצין בריאות הנפש, שהיה מוכן להעלות לי את הפרופיל רק ל־64. אמרתי לו, 'אבל אני רוצה להיות קרבי, בשביל זה אני מתגייס'. הוא אמר לי: 'תגיד תודה, זה מה שיש. אתה לא צריך יותר מזה'".
חרדים בלשכת הגיוס, אילוסטרציה. | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
בשלב הראשון, הרבה לפני שהצליח להפוך ללוחם, הצטרף לטירונות מקוצרת, המכונה "שלב ב'". "זאת הייתה טירונות קלה לעומת מה שהגיע אחר כך בחטיבת חשמונאים. ועדיין, כשילד בן 18 אומר לך 'פול, קום, פול, קום', ואתה אדם בן שלושים שעזב בבית אישה וילדים - זה הלם".
קורץ סיים את הטירונות כמצטיין מחלקתי, רגע לפני שקיבל טלפון מיחידת תובלה בצפון הארץ שביקשה לגייס אותו כנהג משאית. "ברגע הראשון שלבשתי את המדים, הייתי בתחושה מטורפת", הוא נזכר, "התרגשות גדולה. אתה עוד לא מעכל מה אתה הולך להראות לילדים שלך מהיום והלאה. זה היה נגד כל מה שההורים שלי רצו, אבל בחרתי ללכת בדרך הזו, והנה אני בצה"ל. ארבעה חודשים הייתי על משאית, מסתובב באזורי לחימה, גם בעזה וגם בצפון. היה לי חשוב להרגיש חלק, לעזור, להיות שייך".
כשאני שואל אותו איפה נולד הרצון להיות קרבי ולשרת בחטיבת החשמונאים, הוא לוקח אותי לתמונה אחת שפגש ברצועת עזה בספטמבר 2024. "נכנסתי לרפיח עם המשאית, אני בתוך מגנן, ופתאום אני רואה בחור צעיר, ציונות דתית כזה, בן 19, יושב בפינה לבד ולומד גמרא. עד הצבא לא הכרתי דתיים־לאומיים רגילים. הוצאתי את הטלפון וצילמתי אותו, ואז, במהלך השיחה איתו, הוא שאל אותי: 'למה אתה לא נלחם?'. עניתי לו, 'הלוואי שהייתי יכול'. אמרתי לעצמי: אנשים צעירים נמצאים פה, אנשים עדיין נופלים, אנשים לא יוצאים הביתה שבועות - ואני, מה איתי? למה אני לא מתקדם הלאה? התמונה של הבחור הזה, שישב שם ולמד, תפסה לי את העין. היא הראתה לי שמי שרציני יכול לשבת גם פה, בתוך מגנן ברפיח, וללמוד תורה".
חייל מתפלל על גבול רצועת עזה. | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
קורץ לא שוכח את הפעם הראשונה שנאלץ לנהוג בשבת. "ביום שחיסלו את חסן נסראללה נסעתי לצפון עם תחמושת. זה היה יום שישי, ואמרו לי שאצטרך לנסוע גם אחרי כניסת השבת. זה אירוע לא פשוט לאדם כמוני. התקשרתי לרב שלי מביתר לשאול אותו מה לעשות, והוא אמר לי: 'אני לא אומר לך כן או לא, תשאל את המפקדים שלך אם זה נצרך'.
"לא הסתפקתי בזה, ופניתי גם לרב של אגד התובלה. הוא אמר לי, 'יש דברים שאנחנו לא יודעים, אבל אם אמרו לך שחשוב שתיסע עם התחמושת בשבת - זה כנראה חשוב'. אני זוכר את עצמי נוסע ביום שישי, ומעט לפני השקיעה עוצר כדי לשלוח למשפחה דרישת שלום. זו הייתה תחושה מוזרה, אבל כששמעתי שבשעות האלה חוסל נסראללה הבנתי שהנסיעה שלי הייתה חשובה".
עוד כתבות בנושא המלחמה בעזה
כששמע דיבורים ראשונים על חטיבת חשמונאים, הציע לאשתו ללכת איתו לכנס מתעניינים. "כל הזמן חשבתי איך אני מעלה פרופיל ומגיע ללוחמה", הוא מסביר. עוד פסיכיאטר אחד, ועוד ועדה רפואית שאישרה את המלצתו, הביאו את קורץ לפרופיל 97. כמה שבועות אחר כך התייצב בשערי בסיס ההכשרה של החטיבה החרדית החדשה. "זו הייתה כאפה אמיתית", הוא מחייך, "דבר ראשון לקחו לנו את הטלפונים. אני מזכיר לך שאני איש נשוי עם ארבעה ילדים, ועוד לפני שקרעו לנו את הצורה פיזית, זה כשלעצמו היה קשה מאוד. נתנו לנו רבע שעה שיחת טלפון מדי ערב, ואני, בגלל שיש לי ילד על הרצף האוטיסטי, קבלתי שבע דקות נוספות מדי בוקר. הייתי מעיר את המשפחה, מדבר עם הילד ומתחיל פעילות".
לוחמי חטיבת החשמונאים בעזה | צילום: דובר צה"ל
איך נראים החיים ביחידה חרדית?
הייתה לנו מדי יום שעת לימוד, מעין סדר ערב, דף יומי, חברותא - וזה היה עניין רציני, משהו שלא מפספסים. אם לא היה זמן בערב, נתנו לנו לימוד בבוקר. מפקד החטיבה, אל"מ אבינועם אמונה, שידר לנו כל הזמן שהוא מחפש אנשים חרדים רציניים שרוצים להתגייס ולהיות שלמים עם התורה. לבסיס ההכשרה שלנו לא נכנסו נשים בכלל. כשמפקד הגדוד נשאר איתנו בשבת הוא הביא את הבן שלו, אבל לא את אשתו. בכניסה למחנה יש שלט: 'בבסיס זה אין כניסה לנשים, זהו בסיס מגדרי'".
היו לכם הנחות? בכל זאת, עד שחרדים כבר מוכנים להתגייס, אולי לא כדאי להקשות.
"שום דבר, אצל אבינועם אמונה אין הנחות. יום לפני שנכנסנו לעזה הודיעו לי שאני לא יכול להצטרף כי בבוחן מסלול היו חסרות לי 23 שניות. התחננתי למפקדי הגדוד והחטיבה: 'על זה אתם פוסלים אותי?'. לא עזר כלום. עברתי את הבוחן למחרת, ונכנסתי לעזה 24 שעות אחרי כולם, אבל זה יכול ללמד אותך. לא היו אצלנו משחקים ולא קיצורי דרך".
הרמטכ"ל זמיר במפגש עם חיילי חטיבת החשמונאים | צילום: דובר צה"ל
קורץ נאלץ לשלם מחירים משפחתיים על ההכשרה הצבאית שבחר ללכת אליה. כך לדוגמה היה כשאיחר ללידת בנו הקטן. "כשהתחילו לאשתי הצירים, הייתי אחרי לילה לבן. אני מתקשר הביתה כמו בכל בוקר, והיא צועקת לי שיש לה צירים מאתמול בלילה. רצתי לסמל ואמרתי לו: 'אשתי עם צירים'. הצמידו מישהו שייקח אותי מהר לחדר לידה, הגעתי להדסה ופספסתי ב־20 דקות. לא ידעתי איך לאכול את זה. זה ילד רביעי, וזו הפעם הראשונה שאני לא מגיע ללידה".
המכה הגדולה הגיעה אחרי הברית, כשנאלץ להישאר שבת, והפעוט הטרי, שסבל מבעיה בריאותית, הובהל במהלכה לטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. "שבת בצהריים, אני בבסיס, הטלפון שלי כבוי, מגיע אליי מפקד הפלוגה וקורא לי לבוא למפקד הגדוד - שאומר לי: 'הבן שלך בבית חולים, קיבלתי אישור מהרב, אני בעצמי לוקח אותך, אל תשאל הרבה שאלות'. הגענו ל'מאיר' שעתיים לפני יציאת השבת, המפקד שלי ישב איתי ועם אשתי בכניסה לטיפול נמרץ. לא נותנים לנו להיכנס, ואני מתחיל לחשוב בראש אם במצב הזה אני ממשיך בצבא. כמה שעות אחר כך גם מפקד החטיבה הגיע לבית החולים, וישב איתי שם שעה וחצי.
עוד כתבות מאתר מקור ראשון
"אז, כשבמשך שלושה ימים הילד שלי מורדם ומונשם, הבנתי מה זו חטיבה שהיא משפחה. שלחו לי הודעות מהבסיס, התעניינו, סיפרו לי שהחבר'ה מתפללים על הבן שלי, עשו שם הפרשת חלה לרפואתו. ברוך השם אחרי ארבעה ימים הוא יצא מטיפול נמרץ, אבל בלי הליווי של בסיס האימונים החטיבתי לא הייתי עובר את האירוע הזה. החטיבה חיבקה אותי, פשוטו כמשמעו. הרגשתי שהחזרה שלי לחטיבה זו הרפואה שלי, זו הבריאות שלי". בין ההכשרה לבין השחרור, בהמתנה לשירות המילואים הבא, הספיקו קורץ וחבריו לפעול גם בתוך רצועת עזה.
נתניהו בביקור בבסיס חטיבת החשמונאים | צילום: חיים צח, לע"ם
איך מתייחסים אליך בשכונה, בבית הכנסת?
"אנשים מסתכלים בהערצה, שואלים הרבה שאלות על החטיבה, רוצים לדעת שזה אמיתי, ואני מספר בגאווה. אני רואה בעצמי שגריר של חשמונאים. כשיצאתי לצבא אשתי חששה שתהיה בעיה, אבל גם למנהלת מוסדות החינוך של הילדים שלי לא הפריע שהתגייסתי. משהו השתנה פה בעיר. כמעט אף אחד לא דיבר רע. חודשיים אחרי תחילת המלחמה יצאו מכאן שני מחזורים שהתגייסו לשלב ב', ושישים-שבעים חסידים עברו הכשרה של רובאי 03 כדי להגן על היישוב. אלה חבר'ה כמוני, שלפני כן לא היו בצבא.
"הפעם הראשונה שקיבלתי הערה לא טובה - ואני מדבר איתך אחרי יותר מ־370 יום של שירות מתחילת המלחמה - הייתה לפני שבוע. מישהו צעק לי ברחוב 'גדולי ישראל נגד זה, אז למה אתה הולך עם המדים פה?'. מעבר לזה, כל השכנים הסתכלו עליי בעין טובה, וגם עזרו לאשתי".
אם היית מתגייס לפני 7 באוקטובר, זה היה אחרת?
"נראה שכן. הרבה מאוד אנשים עברו את השינוי, גם אם לא כולם הלכו לצבא. אולי גם כי אנחנו סוג של יישוב ספר".
הילדים שלך ילכו לצבא, אני שואל את קורץ. "אחרי החתונה כן", הוא עונה, "לפני החתונה הייתי מעדיף שלא. אני חושב שעדיף שבחור ישיבה חרדי יישאר בישיבה. אבל מי שיוצא מהישיבה והולך לעבוד - מבחינתי, לפני הכול שיילך לצבא".
עוד כתבות בנושא
קורץ חושש שהעימותים הפוליטיים סביב המגזר החרדי יפגעו בגיוס. "חטיבת חשמונאים מתאימה לחרדים. החטיבה עושה הכול כדי שאנשים שנכנסים אליה חרדים יצאו חרדים. בדרך הטבע היה צריך להיות גידול במספר המתגייסים, אבל אני חושש שעכשיו יהיה ציפוף שורות. צעירים חרדים יגידו - 'אם רודפים אחרינו, אני לא אתגייס'".
לקראת סוף שיחתנו, כשאני שואל אותו מתי בפעם הראשונה שר את ההמנון הלאומי, רעייתו מתגלגלת מצחוק. "הוא לא ידע את המילים", היא משתפת כשהוא מחייך במבוכה.
ומה היום? "היום אני מתרגש כשאני שר 'התקווה'. כששרנו את ההמנון בכותל בכיתי כמו תינוק. זה לא משהו שחשבתי שיקרה לי, לעמוד מול אבני הכותל ולשיר 'התקווה בת שנות אלפיים'. זה משהו מיוחד. הייתה עוד פעם אחת מרגשת מאוד, כשהיינו בשדרות ביום הזיכרון. בלילה לפני כן למדנו, ולמחרת היינו חלק מהטקס בתחנת המשטרה המקומית. עמדנו בחי"ת גדולה, שרנו את ההמנון יחד עם תושבי המקום, אחר כך שרנו 'ממקומך', שזה ניגון ששרים בחטיבה, ופתאום אתה רואה את כולם מסביב בוכים ואנחנו איתם. אנשים משדרות שעברו את מה שעברו, רואים אותנו, שנה ומשהו אחרי - פלוגה של מאה חיילים חרדים ששרים איתם 'התקווה' - וזה עושה משהו גם להם וגם לנו.
"השינוי יבוא מהציבור, מלמטה ולא מלמעלה", הוא מסכם, "אם לא ירדפו אחרינו, זה יבוא יותר מהר. אני בטוח שבעוד עשרים שנה יהיו הרבה יותר חרדים בצבא".
הכתבות המובילות של מקור ראשון
