האוזן הישראלית אדישה בדרך כלל לדיווחים הקשורים לירדן, אבל ידיעה אחת הצליחה החודש לצלוח את מסך האטימות ולעורר כאן דאגה. "ירדן מחזירה את שירות החובה", הכריזו הכותרות, והכתבים הציגו את המהלך, במרומז או במפורש, כפתיחת חזית חדשה. "לא נמסר מה המניעים לכך שהשירות חודש, אולם יש התולים זאת בהרעת היחסים מול ישראל, ובחשש הירדני ששאיפותיה הטריטוריאליות של ישראל אינן נעצרות בנהר הירדן", נאמר בדיווח בכאן 11. ברקע עומדים סבבי הלחימה עם איראן, שחשפו לעין כול את עוצמתם וחשיבותם של הקשרים הביטחוניים והאסטרטגיים בין ישראל וירדן, והבהירו שהממלכה ההאשמית ממלאת תפקיד חשוב במערכות האזוריות.
האומנם תמו שישים שנות שקט בגבול היבשתי הארוך ביותר של ישראל? האם ברבת־עמון הוחלט לבנות ולהכשיר צבא שיחצה את הירדן? והאם בסבב הבא מול איראן, הממלכה כבר לא תסייע בזיהוי וביירוט של טילים וכטב"מים העושים את דרכם בשמיה?
פרופ' רונן יצחק, מהמזרחנים הישראלים המעטים שהממלכה ההאשמית היא מוקד מחקרם ועיסוקם, סבור שאין לזלזל בירדנים, אבל הדאגה מחידוש הגיוס נטולת בסיס. על אף ההרעה במערכת היחסים בין המדינות מאז פרוץ המלחמה בעזה, ההחלטה אינה קשורה כלל לישראל: "מאז ביטול גיוס החובה בירדן, לפני יותר משלושה עשורים, הסוגיה לא עוזבת את השיח הציבורי שם", אומר פרופ' יצחק, ראש החטיבה ללימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל־אביב. "כבר בשנת 2020 הוחזר גיוס החובה, כפתרון זמני למצוקה הכלכלית בימי הקורונה. הוחלט שכל צעיר מובטל יגויס לשירות צבאי של שנה, במשכורת של מאה דינר לחודש - כרבע מהשכר הממוצע. זה לא פתר את הבעיה הכלכלית, ובכל זאת הנושא הזה שב ועולה עכשיו, וגם הפעם הרקע הוא כלכלי־חברתי".
"הביטחון הלאומי שלהם דורש התקדמות לכיוון של הקמת מדינה פלסטינית". מטוס ירדני לקראת הצנחת חבילות מזון וציוד מעל רצועת עזה | צילום: גטי אימג'ס
היו גם פרשנים ערבים, לדבריו, שחיברו את ההחלטה הזאת להצהרות ירדן על כוונה להגיע למשבר עם ישראל בעקבות העימותים עם הפלסטינים בעזה וביו"ש: "היו שאמרו שהמהלך הזה מעיד שירדן נערכת למלחמה. הממשלה יודעת שעומד להתעורר לחץ ציבורי לגייס חיילים למלחמה עם ישראל, ולכן היא מגייסת אנשים כבר עכשיו, כדי להקדים תרופה למכה ולהיענות כביכול לרצון העם. אז נכון שיש היום יותר אימונים, גם ליד הגבול עם ישראל, אבל הגיוס לא קשור לזה. כל דוברי הממשלה הרשמיים בירדן מכחישים זאת, וכך גם בכירי הצבא. הם מדברים על 'הכשרת הצעירים לשוק העבודה'. מטרה נוספת שהוגדרה היא חיזוק הזהות הלאומית הירדנית בקרב הצעירים".
יש בכלל זהות ירדנית אותנטית? היא הרי ישות שנולדה מתוך הסכמים בין מעצמות קולוניאליות.
"ודאי שיש זהות כזאת. היא עברה אומנם גלגולים, אבל הלכה והתעצבה לאורך שנים. ירדן היא אחת המדינות היציבות ביותר במזרח התיכון, קיימת יותר ממאה שנה, והשלטון ההאשמי הוא מהוותיקים באזור. למרות כל האיומים עליו והנבואות על קריסתו המתקרבת הוא מחזיק מעמד ושומר על יציבות, מה שמקנה יציבות גם למסגרת הלאומית הירדנית, ומחזק שם את הזהות הלאומית".
מהו סוד כוחו ושרידותו של המשטר הזה?
"במידה רבה זו תוצאה של מדיניות המשפחה ההאשמית, שהשלטון שלה אינו טוטליטרי. ירדן היא לא דמוקרטיה, אבל השלטון הירדני יודע להכיל את האופוזיציה ולתת לה מקום במערכת השלטונית. תנועת האחים המוסלמים, האופוזיציה המרכזית בירדן, הוצאה אל מחוץ לחוק; אבל הזרוע הפוליטית שלה, 'חזית הפעולה האסלאמית', ממשיכה לפעול כמפלגת אופוזיציה. היא נוקטת קו אנטי־האשמי ואנטי־ממסדי, אבל משתתפת בבחירות ויש לה נציגות בפרלמנט הירדני. המדיניות המכילה הזאת היא מסודות הכוח של בית המלוכה.
"אגב, ההחלטה להוציא את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק התקבלה כבר ביולי 2020, אבל לא נאכפה במשך תקופה ארוכה. רק באפריל 2025 הורה בית המשפט בירדן לאכוף אותה, בעקבות חשיפה של התארגנות טרוריסטית שצמחה משורות התנועה. אבל 'חזית הפעולה האסלאמית' עדיין מיוצגת בפרלמנט, ולדעתי לא יפגעו בה, כי היא זוכה לפופולריות עצומה במדינה. הרחוב הירדני לאומני וקיצוני הרב יותר מבית המלוכה - שהוא מתון יחסית, לא אנטישמי ולא גזעני, ומקיים מערכת יחסים עם מדינות המערב ועם ישראל עוד מימי התנועה הציונית".
פרופ' יצחק מתאר איזון עדין בין מתן מקום וקול לאופוזיציה ובין נטרול מוחלט של כל השפעה שלה על ניהול ענייני המדינה. "ירדן היא המדינה הראשונה באזור שביטלה את עונש המוות. ב־2014 הוא הוחזר אומנם בעקבות המלחמה בדאע"ש, אבל הוגבל מאוד ונקבע במפורש באילו נסיבות ייעשה בו שימוש. בירדן לא מוציאים להורג פעילי אופוזיציה - זו לא מצרים, לא עיראק ולא סוריה. האופוזיציה בירדן מתקיימת ומקבלת ייצוג, אבל לפי החוק הירדני ראש הממשלה נבחר על ידי המלך כמינוי אישי, בלי קשר לגודל המפלגה שלו. הליברלים בירדן רוצים כיום לשנות את החוק ולקבוע שראש הממשלה יהיה תמיד מהמפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, אבל המלך לא מסכים לכך. להבנתו, אם זה יהיה החוק, ירדן לא תתקיים עוד.
"בזיכרון הקולקטיבי של בית המלוכה, עדיין מהדהד הניסיון שעשה המלך חוסיין בשנת 1956, כאשר אפשר בחירות חופשיות והטיל אחריהן את הרכבת הממשלה על מנהיג הגוש הסוציאליסטי, שזכה ברוב. מהר מאוד המדיניות של ירדן השתנתה ופנתה לכיוון המזרח במקום למערב. בסופו של דבר ראש הממשלה פוטר והיה ניסיון הפיכה במדינה. ברור שדבר כזה לא יכול לחזור על עצמו בירדן".
עבדאללה השני | צילום: אי.פי.איי
השיטה הזאת גם מאפשרת לפרלמנט הירדני להכריז פעם אחר פעם על ביטול הסכם השלום עם ישראל, ומאפשרת לממשלה הירדנית להמשיך לקיים אותו?
"בדיוק. העם הירדני בוחר את נציגיו לפרלמנט בבחירות שהן לא דמוקרטיות במובן שאנחנו מכירים, אבל הן בהחלט חופשיות. הבחירות בספטמבר 2024 זכו לשבחים מהקהילה הבינלאומית על הגינותן. חזית הפעולה האסלאמית ניצחה בבחירות האלה, אבל היכולת של האחים המוסלמים לתרגם את הניצחון שלהם לפעולה ממשית היא אפסית עד בלתי קיימת".
הכול נשאר במשפחה
המורכבות של סוגיית הזהות הירדנית, והצורך לשמר ולגבש אותה, נובעים בין השאר מהפיצול בין קבוצות אוכלוסייה שונות - צאצאי שבטים בדואיים שחיו באזור, פלסטינים ומיעוטים קטנים יותר. "דווקא הגיוון עושה את ירדן למדינה מעניינת", מציין פרופ' יצחק, ומבקש תחילה לנתץ דימויים שהורגלנו להם. "כשאנחנו מדברים על בדואים, אנשים חושבים על נוודים שחיים במאהלים במדבר. בפועל, הבדואים בירדן הם אוכלוסייה עירונית עוד משנות העשרים של המאה הקודמת, מאז שירדן התחילה לקום ולהתבסס. המשפחות שבנו את המדינה הירדנית באו משבטי הבדואים, וכבר אז הן החזיקו קרקעות ונכסים. עד היום קיימת קבוצה של כחמישים משפחות שמאגדות בידיהן כוח רב, ומתוכן מגיעה האליטה השלטונית בירדן - ראשי הממשלה, הפקידות הגבוהה, קציני הצבא הבכירים. משפחות טראונה, אל־פאיז, אל־מג'אלי, אל־ריפאעי, אל־מולקי ועוד מנהלות שם את המדינה ושולטות בפוליטיקה.
"הרבה פעמים טוענים שהפלסטינים בירדן מופלים לרעה. זה לא מדויק: הפלסטינים קיבלו אזרחות ירדנית לאחר 1948, והם חלק מהמדינה שם - אבל כמו כל ירדני שלא משתייך לאחת ממשפחות האליטה, גם האזרח הפלסטיני יתקשה להשתלב בעמדות הכוח וההנהגה. נכון שהייתה אפליה בירדן כלפי הפלסטינים: עד ספטמבר השחור, ב־1970, אף אחד לא רצה אותם בצבא ובמגזר הציבורי, הם נחשדו בחוסר נאמנות למדינה, וזה היה טבעי. אבל בחמישים השנים שחלפו מאז הם השתלבו בכל המערכות בירדן. הדור הרביעי והחמישי לפליטי 48' רואים בעצמם ירדנים ולא פלסטינים. יש להם הזדהות רגשית עם פלסטינים שחיים בעזה וביהודה ושומרון, אבל ההזדהות הזאת קיימת לא פחות אצל הירדנים ה'מקוריים'. האחים המוסלמים בירדן, שהם חוד החנית של הפרו־פלסטיניות ושל ההזדהות עם חמאס, כוללים הרבה יותר ירדנים מפלסטינים".
לטענתו של פרופ' יצחק ובניגוד לאמונה רווחת אחרת, הפלסטינים בירדן אינם מוקד של חוסר שקט ואי יציבות בממלכה, אלא בדיוק להפך. "מכיוון שבעשורים הראשונים לאחר הגעתם לשם הם לא השתלבו בשירות הציבורי ובכוחות הביטחון, הפלסטינים תפסו נתח גדול מהשוק הפרטי בירדן. כך נוצר מצב שאצולת הממון הירדנית היא פלסטינית כמעט כולה. לאליטות כלכליות יש בדרך כלל אינטרס ביציבות, ובוודאי אין להן עניין בחתרנות מדינית. כשהפוליטיקה יציבה, העסקים טובים. לזה צריך להוסיף את הקשר בין הון לשלטון. תשע מעשר המשפחות העשירות ביותר בירדן הן ממוצא פלסטיני, והן באמת תומכות בשלטון הירדני. אני מדבר על טייקונים בעלי עסקים בינלאומיים, משפחות כמו אל־מצרי, שומאן, אבו־ע'זאלה ועוד. הגורמים החתרנים היום בירדן הם אסלאמיסטיים, לא פלסטיניים".
הפלסטינים שם יוצאים להפגין בגלל המלחמה?
"הרחוב הירדני הוא רחוב מפגין מאוד, יש שם הפגנות על כל דבר - הפגנת מורים, הפגנת נהגי מוניות וכולי. הפלסטינים דווקא נמנעים ממחאות פוליטיות, כי אין להם עניין להפיל את השלטון. אפילו באביב הערבי, כשהיו בירדן הפגנות ענק שנמשכו חודשים, הפלסטינים לא יצאו לרחובות. לכן הם לא נתפסים בעיני המודיעין הירדני כגורם חתרני, והם משתלבים גם במגזר הציבורי, ובכלל זה בעמדות בכירות. היו בירדן אפילו ראשי ממשלה ממוצא פלסטיני, ובצבא אפשר לראות טייסים, קציני מודיעין וקצינים בכירים ממוצא פלסטיני. השלטון לא רואה בזה בעיה, כי הם לא נתפסים כגורם שמאיים על היציבות, אלא להפך".
הזכרת את האביב הערבי. האם גם אז הגישה המכילה אפשרה לבית המלוכה הירדני לצלוח את האתגרים, בזמן שמשטרים ערביים אחרים קרסו?
"גלי המחאה לא פסחו על ירדן, אבל הפער הגדול לעומת מדינות אחרות היה קשור בהתמודדות של השלטונות עם ההפגנות. לצד הבטחת רפורמות ושיפור כלכלי, אחד הדברים הבולטים באביב הערבי בירדן היה המספר הנמוך של ההרוגים. אני ספרתי אחד, שגם הוא לא נהרג מאש כוחות הביטחון. מומחים אחרים סופרים מעט יותר, אולי שלושה. כך או כך, ברור שבית המלוכה וכוחות הביטחון שסרים למרותו ידעו להכיל את המחאות ופעלו למנוע שפיכות דמים.
"הביטחון הלאומי שלהם דורש התקדמות לכיוון של הקמת מדינה פלסטינית". מטוס ירדני לקראת הצנחת חבילות מזון וציוד מעל רצועת עזה | צילום: אי.פי.איי
"זה קשור בין השאר לתרבות חופש הדיבור וחופש המחאה שהיה בירדן עוד קודם לכן. התוצאה הייתה שאט־אט ההפגנות דעכו באופן טבעי. גל מחאה לא מחזיק לעד. הרוגים והלוויות המוניות מלבים את האש, וכאשר נמנעים מליבוי האש, היא דועכת לבסוף. כך, בניגוד למלחמת האזרחים בסוריה או לתוצאות האביב הערבי במצרים, בתימן ובלוב, השלטון הירדני שמר על יציבות ולא התערער".
מלשינון עוקף בירוקרטיה
מה שכן נתפס כאיום על יציבותה של ירדן הוא מצב הכלכלה שלה. מכל הממלכות והנסיכויות הערביות, ירדן היא הדלה ביותר במשאבי טבע. היא לא התברכה בנפט כמו סעודיה ואיחוד האמירויות, ולא בעתודות גז טבעי עצומות כמו אלה של קטר. אוכלוסיית ירדן גדולה במעט מאוכלוסיית ישראל - 11.5 מיליון נפש לעומת 10.1 מיליון - אך התוצר המקומי הגולמי שלה הוא פחות מעשירית התמ"ג של ישראל. נתונים כלכליים נוספים מעידים על חולשתו של המשק הירדני: החוב הממשלתי עומד על 105 אחוזים מהתוצר הגולמי השנתי (בישראל, לשם השוואה, היחס הוא 70 אחוז, גם אחרי חמש שנים שכללו מגפה ממושכת ומלחמה מתמשכת).
לירדן דווקא יש פוטנציאל כלכלי, טוען פרופ' יצחק, בשל הקפיטליזם המקומי, היציבות הפוליטית והחופש היחסי. בכלכלתה פוגעים, לדבריו, גלי ההגירה הגדולים שהכו בה במאה השנים האחרונות: "היו ארבעה גלים כאלה, שכל אחד מהם יצר בתורו משבר כלכלי חריף. תוצאות מלחמת העצמאות ב־1948 וסיפוח יהודה ושומרון בידי ירדן גרמו לשילוש האוכלוסייה שלה; מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 הביאה לממלכה כמיליון פליטים פלסטינים שגורשו ממדינות המפרץ; ב־2003, במלחמת המפרץ השנייה, ירדן קלטה עוד גל פליטים מעיראק, כמיליון עד מיליון וחצי; וב־2011, האביב הערבי וגלי ההדף שלו שלחו עוד המוני פליטים לתוך הממלכה. כך בתוך עשור נוספו לאוכלוסיית ירדן כ־3 מיליוני בני אדם. הנתונים מראים שמכל מדינות העולם, היא קלטה את מספר הפליטים הגבוה ביותר ביחס לגודל אוכלוסייתה - ולא הייתה לה יכולת קליטה בהיקפים כאלה.
"ירדן היא לא מדינה עשירה, ולכן היא הייתה תלויה בגורמי חוץ. בשנה הראשונה של גל הפליטים הרביעי היא אכן קיבלה סיוע נרחב מארצות הברית, מהאו"ם, מהצלב האדום ועוד, אבל זה לא הספיק. צריך לזכור שרוב הפליטים היו מבוגרים, חולים, אנשים שנזקקו לשירותי רווחה. ירדן לא הייתה מסוגלת לתת להם את הטיפול הדרוש, והנטל הכלכלי היה מעבר ליכולותיה. ובעוד הנטל הזה הלך וגדל, הסיוע החיצוני הלך וקטן. מכאן המשבר הכלכלי שירדן לא השתקמה ממנו עד היום.
"לבעיות הכלכליות של ירדן יש כמובן גורמים נוספים, כמו היעדר משאבי טבע. עכשיו היא מתחילה לפתח מיזמים של אנרגיה חלופית, וזה מעניין. ירדן חתמה על הסכמים עם גרמניה בתחום הזה, והיא מנסה להקים מפעלי התפלה שיתחילו לפעול בעוד כמה שנים. אבל התשתיות רקובות, וזה מקשה לקדם כלכלה טובה".
אבן ריחיים נוספת שמכבידה על הכלכלה הירדנית היא השחיתות. ב־1999, עם עלותו לשלטון, סימן עבדאללה השני את המאבק בשחיתות השלטונית כיעד מרכזי, ופיתח מנגנונים שנועדו לבער אותה. בין השאר הוא הקים מחוץ למערכת המשפט הרגילה גוף מיוחד שמפעיל מעין "מלשינון", ומאפשר לאזרחים להתלונן על מעשי שחיתות שלטונית בלי לחשוש. "ירדן נחשבה לאחת המדינות הערביות שנאבקו בשחיתות בצורה הטובה ביותר", מציין פרופ' יצחק. "המלך עבדאללה ראה בכך משימה אישית. הגוף שהקים תפס פושעים, חילט כספים והוקיע את המושחתים על עמוד הקלון בתקשורת הירדנית. בין הנאשמים היו פקידים ואפילו כמה ראשי ערים. המאמצים הללו זכו להד ציבורי נרחב, ובמשך כמה שנים מעמדה של ירדן במדדי השחיתות העולמיים הלך והשתפר. אבל בשנים האחרונות חלה בנושא הזה נסיגה. העיסוק במלחמה בשחיתות כבר פחות נוח למלך, והתוצאות ניכרות בשטח".
מה הסיבה לשינוי?
"אני חושב שזה קשור להרבה גורמים. עבדאללה זקוק לתמיכה ציבורית מכל מיני גורמים, ביניהם ראשי שבטים, וחלקם מושחתים בעצמם. ברגע שהמלחמה בטרור עלתה לראש סדר העדיפויות, המלך רצה לשנות חוקים ולבצר את הסמכויות שלו, ולכן הוא ביכר את הגברת הריכוזיות של השליטה על פני המאבק בכיסי השחיתות. את התוצאות כבר רואים במדדים הבינלאומיים.
רונן יצחק | צילום: אריק סולטן
"השחיתות פוגעת קשות בקידום הכלכלה של ירדן. למשל, בממלכה יש מחסור חמור במים, בין השאר בעקבות שנות בצורת, אבל כשבוחנים את הבעיה לעומק מגלים שחלק ניכר מהמחסור נגרם בגלל גנבות מים. תשתית הצינורות רקובה, ואף אחד לא מתקן אותה כי הרבה יותר קל לגנוב מים מצינור ישן ורקוב מאשר מצינור חדש ותקין".
לעבדאללה השני יש בעיה נוספת: חוסר פופולריות. המלך בן ה־63, שמיטיב להתבטא באנגלית מאשר בערבית, אינו זוכה לאהדה גבוהה בקרב נתיניו. כשמצרפים לכך אירועים מורכבים בתוך בית המלוכה, כמו ניסיון ההפיכה הכושל שהוביל אחיו־למחצה הנסיך חמזה בן חוסיין, אפשר להבין מדוע מומחים מעריכים שעבדאללה יהיה אחרון מלכי השושלת ההאשמית.
אך פרופ' יצחק אינו שותף להערכה הזאת. הוא מזכיר שהמשפחה המלכותית שרדה לאורך הדורות אתגרים קשים, כמו רצח המלך עבדאללה הראשון, הדחתו של המלך טלאל והמלכת נער בן 18 בלבד - חוסיין. "סוריה ומצרים, שהיו עוינות לירדן, ניסו לבחוש בענייניה לאחר רצח עבדאללה, במטרה להשתלט על השטחים שלה. גם עיראק, שנשלטה אז בידי בני המשפחה ההאשמית, ניסתה לנצל את ההזדמנות כדי לאחד את הכתר ההאשמי ולהשתלט על ירדן. הניסיונות האלה כשלו, וירדן הוכיחה את היכולת שלה להתקיים.
"היא עשתה את זה כמובן בעזרת בריטניה, שהייתה הפטרון שלה ודאגה שהמלוכה תעבור בהתאם לחוקה - קודם כול לבן הבכור טלאל, אף שכבר היה ידוע שהוא סובל מבעיות נפשיות, ובהמשך לבנו חוסיין. האתגרים לא היו פשוטים, הנאצריזם איים על יציבותה של ירדן, אך המלך חוסיין, שהתחנך במערב, הקפיד לשמור על האוריינטציה המערבית של הממלכה. ירדן היא כבר למעלה ממאה שנה מדינה פרו־מערבית, חלק מברית אסטרטגית מערבית שישראל גם היא חלק ממנה. על הרקע הזה צריך לראות את מערכת היחסים החשאית בין המדינות במשך השנים, גם כאשר רשמית שרר מצב מלחמה ביניהן".
עסקה מאחורי הגב
לישראל ולשכנתה בעבר הירדן, אומר פרופ' יצחק, יש זהות אינטרסים רחבה בשלל נושאים, שאחד הבולטים שבהם הוא האיום האיראני. "המלך עבדאללה השני זיהה את הסכנה האיראנית עוד בשנת 2004. כבר אז הוא טבע מונח שמשתמשים בו עכשיו באופן כמעט שגור, 'הציר השיעי'. מסמכי ויקיליקס מראים שהמלך הגדיר את המשטר האיראני בתור סכנה ארוכת־טווח שחייבים לטפל בה בהקדם".
אז לכאורה הירדנים צריכים להיות מרוצים ממה שקרה בזירה הזאת בחודשים האחרונים.
"הם אכן מרוצים מהמכה שניחתה על האיראנים. מצד שני, זה לא סוד שלצד התיאום הביטחוני והיחסים הטובים בדרגים המקצועיים, יש נתק מוחלט בין המלך עבדאללה לראש הממשלה נתניהו. מערכת היחסים היום בין בית המלוכה הירדני לשלטון הישראלי היא הגרועה ביותר אי פעם. אבל זה נשאר ברמה הפוליטית, ואין נתק בתיאום האסטרטגי בין המדינות.
"האי אמון של הירדנים בנתניהו קשור להתרחשויות בקדנציה הקודמת של טראמפ: ההכרה בירושלים בירת ישראל, ההכרה בריבונות ברמת הגולן - אם כי היא פחות קריטית מבחינת הירדנים - ובעיקר 'עסקת המאה'. התוכנית הזאת נראתה לירדנים כמו ניסיון לפתור את הבעיה הפלסטינית מעל הראש שלהם. המלך עבדאללה חש שאחרי שהוא יצר את החיבור הראשוני בין ישראל לסעודיה ולאיחוד האמירויות, נרקמה מאחורי גבו קנוניה ששותפים לה נתניהו, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן והנשיא טראמפ, ואילו הוא לא נמצא בסוד העניינים. שם התחיל חוסר האמון".
כדי להבין מה הטריד כל כך את הירדנים, אומר פרופ' יצחק, צריך להכיר את הרגישות שלהם בנושא הפלסטיני, ואת החשש שלהם שישראל תנסה להפוך אותם לפתרון הבעיה הזאת. "מבחינת הירדנים, הביטחון הלאומי שלהם דורש התקדמות לכיוון של הקמת מדינה פלסטינית, כדי שיהיה ברור שירדן היא לא פלסטין, ושפתרון הבעיה הפלסטינית לא בא על חשבונה. לכן הדיבורים על החלת ריבונות ישראלית - 'המסמר האחרון בארון הקבורה של רעיון המדינה הפלסטינית', כהגדרתו של סמוטריץ' - מדאיגים אותם כל כך".
תהג'יר - עידוד הגירה - הוא קו אדום. רבין וחוסיין ב־1995, לאחר הסכמי השלום | צילום: איי.אף.פי
לאחרונה נשמעות בירדן יותר ויותר קריאות לביטול הסכם השלום עם ישראל. זה משהו שבאמת עלול לקרות? אנחנו צריכים להתחיל לדאוג?
"צריך להבדיל בין קריאות כאלה ברחוב הירדני, באמצעי התקשורת ואפילו בפרלמנט, ובין התבטאויות של המלך. בירדן יש כאמור מידה רבה של חופש ביטוי, אבל המלך קובע את מדיניות החוץ לבדו. הוא חותם על הסכמים גם כאשר הציבור ואפילו הפרלמנט לא אוהבים אותם. מצד שני, בנושא הזה המלך עבדאללה עצמו הציב שלושה קווים אדומים, שאם ישראל תחצה אותם יבוטל הסכם השלום - כי הלגיטימציה שלו תאבד.
"הקו האדום הראשון הוא ייהוד ירושלים, והכוונה בעיקר לפגיעה בסטטוס־קוו בהר הבית ובסמכויות שהוקנו לווקף הירדני בניהול ההר; השני הוא סיפוח שטחים, כמו שכבר הזכרנו; והשלישי הוא תהג'יר, כלומר עידוד הגירה מסיבית של פלסטינים. מבחינת המלך, התפקיד שלו כשומר המקומות הקדושים בירושלים נותן לו את הלגיטימציה להתנהל על פי הסכם השלום".
הזיקה של בית המלוכה ההאשמי לירושלים, מסביר פרופ' יצחק, נוצרה לאחר שהשריף חוסיין, סב־סבו של המלך עבדאללה, גורש מחיג'אז על ידי משפחת סעוד, ואיבד את המעמד של שומר המקומות הקדושים במכה ומדינה. מאז, התואר "שומר המקומות הקדושים בירושלים" הוא אחד ממרכיבי הזהות של בית המלוכה ההאשמי. "כאשר בישראל נשמעות קריאות לבטל את המעמד הזה של עבדאללה, להוציא את הווקף הירדני מההר או לכרסם בסטטוס־קוו, בית המלוכה מאבד את הלגיטימציה לקשריו עם ישראל. האם באמת חצייה של אחד הקווים האדומים הללו תגרור הודעה רשמית של הירדנים על ביטול הסכמי השלום? אני לא יודע. זה לא מהלך פשוט.
"אבל צריך לזכור שגם בלי ביטול ההסכמים, ירדן יודעת לנהל מדיניות חוץ עצמאית ולמצוא דרכים להכאיב לנו. כך היה למשל כשהחליטה בשנת 2019, לאחר 25 שנות שלום, לא להמשיך את החכרת המובלעות בצופר ובנהריים. זה היה צעד שהכאיב לישראל, והוא היה תגובה של ירדן למדיניות של ישראל כלפיה. אז נכון שהיא לא באמת יכולה לאיים עלינו צבאית, אבל יש פעולות שהיא מסוגלת לנקוט נגדנו. צריך לזכור גם שירדן היא בעלת מעמד אזורי, ויש לה השפעה על מדינות כמו מצרים או מדינות המפרץ, שעלולות אף הן לשנות את המדיניות שלהן כלפי ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il