שוב פעולה צבאית קרקעית בעיר עזה. שוב תמונות של שיירות עזתים שעוזבים את צפון הרצועה לחפש מקלט מדרום לנחל הבשור. לכאורה, שידור חוזר של חודש נובמבר 2023, תחילת התמרון הקרקעי. אך הפעם מי שיקדיש לתמונות מבט מעמיק מעט יותר, יגלה הבדל רב משמעות:
עזתים מתפנים דרומה בתחילת המלחמה | צילום: EPA
בתמונות הפינוי מימי תחילת המלחמה ניתן היה לראות שהעזתים נעים ברגל, בהמוניהם, כמעט בלי ציוד. כל אחד לקח את עצמו, איזה תיק, מקסימום מריצה, ועבר את הגשרים שמעל ואדי עזה דרומה. הם האמינו שזה עוד סיבוב, ושממש עוד רגע הם חוזרים לבתיהם ולחפציהם הממתינים שם. בהתחשב באופן שבו ישראל התנהלה בסבבי מלחמה קודמים מול עזה, לא הייתה להם סיבה לחשוב אחרת. כמה הפגזות, קצת בלאגן, קצת להחזיק אצבעות שהבית שלך לא יפול בגורל, ואודרוב, חזרה לעיר, מיד כשלישראלים יימאס.
העזתים לא ציפו שתעבור יותר משנה עד שיחזרו, אולם הם המתינו בסבלנות, ולמדו שבכל הנוגע לנחישות הישראלית, לא לעולם חוסן - אחרי הסכם החטופים הראשון, העזתים חזרו לעיר, ובגדול. כולנו זוכרים את התמונות מציר נצרים מיד אחרי שנפתח בשבועות הראשונים להפסקת האש. העזתים ראו את זה כניצחון עצום, ובצדק. הם החזיקו מעמד, הם לא נכנעו, לא התייאשו, וזכו לחזור. בישראל ראינו את התמונות והרגשנו תבוסה. התמונות המחודשות האלו, הופכות את המציאות שוב, והפעם, כפי שזה נראה, באופן משמעותי הרבה יותר.
הכי מעניין
הפעם, העזתים מבינים שזהו זה. שאחרי הכניסה של ישראל לעיר עזה בסיבוב הקרוב לא יהיה להם לאן לחזור, וציוד שיישאר מאחור פשוט לא יהיה. לכן הירידה לדרום הרצועה נעשית ברובה ברכבים (או בעגלות רתומות לחמורים), כשכל מה שהם מצליחים לפרק מהרצפה ולהעמיס על רכב מגיע איתם. זאת הסיבה שהפינוי עכשיו איטי יותר, כי הוא מורכב הרבה יותר - הפעם לא יוצאים מעזה "קלים", ולא קל למשפחה עזתית למצוא רכב שיקח את כל רכושם לדרום. פינוי איטי יותר, אך משמעותי, פסיכולוגית, הרבה יותר.
תושבים מתפני מהעיר עזה, תחילת ספטמבר 25' | צילום: AFP
מי שעוקב אחר המתרחש ברשתות החברתיות הערביות רואה בהן יאוש מוחלט. העזתים מבינים שהפעם זה משהו אחר. שעזה, בסופו של המבצע הישראלי, פשוט לא תהיה שם. בגלל האופן שבו חמאס ארגן את הלחימה במרחב האורבני, שבו כל בית הוא פתח מנהרה פוטנציאלי או מלכודת מוות, צה"ל עבר לשיטה של השטחה מוחלטת. הם רואים מה צה"ל עשה בכל מקום שאליו הגיע במרכבות גדעון, ומבינים שבסיום פרק ב' של המבצע העיר עזה תגיע לאותו המצב.
המשל הידוע שגשם שיורד עליך יורד גם על היריב מעולם לא היה נזקק יותר. כן, קשה לנו. נמאס לנו. איבדנו כל כך הרבה. שילמנו כל כך הרבה. עשינו מילואים כל כך הרבה. באמת שדי. אבל כמה שקשה לנו, זה כאין וכאפס לעומת כמה שקשה לצד השני.
קשה לדעת אם כיבוש עזה הולך להיות "ניצחון מוחלט". באופן אישי אני משתדל להתחמק מהביטוי הזה, הבעייתי מאוד - בין השאר כי הוא מסמא את עינינו מלזהות ניצחונות קטנים. הפיכת בירת רצועה הטרור עזה לטריטוריה נקיה מטרור, בשליטת ישראל, תהיה בהחלט ניצחון שכזה, וניצחון לא כל כך קטן. לא הבסה מוחלטת של חמאס, לא שלום בדורנו, אבל בהחלט נקודה שאחריה יהיה מגוחך לטעון שמה שיש בעזה הוא משהו שונה מניצחון - אם נשכיל לשמור על ההישגים שלנו.
זה יום רע מאוד להיות עזתי. כרגע, המציאות הובילה לזה שכשרע לעזתים אלו חדשות טובות לנו. לא כי רצינו את זה, אלא כי הם כפו את זה עלינו. הייאוש בפיד עזה חייב להיות הדלק שלנו לא להישבר בעצמנו. אם הם כל כך מיואשים ממצבם, אולי זה סימן שאנחנו עושים במלחמה הזאת משהו נכון. אולי באמת אנחנו מתקרבים לנקודה שבה אחרון האויבים הרצחניים במזרח התיכון שעוד לא הבין את הרמז יבין שלא מתעסקים עם היאהוד.
עוד כתבות בנושא
