"אם הייתי ממשיך לברוח הייתי מתחרט כל חיי": החרדי שנלחם במחבלים מדבר

שעות ספורות לאחר הפיגוע בצומת רמות ביום שני, נדמה היה שהחיים בזירת הטבח שבו למסלולם. התחנה התמלאה שוב בנוסעים, נהגי האוטובוסים צפרו, והולכי הרגל מילאו את הצומת. רק המבטים השקטים והמתח ששרר באוויר הזכירו מה התרחש כאן מוקדם יותר הבוקר. שישה נרצחו מכדורי המחבלים: מרדכי שטיינצג, יוסף דוד, ישראל מצנר, יעקב פינטו, לוי יצחק פש, ושרה מנדלסון.

במרחק מאות מטרים משם, ברחובות הפנימיים של השכונה, נשמעו ברמקולים קולות המספידים. מאות ליוו למנוחות את יוסף דוד, תושב רמות ב'. קולות הזעקה נשמעו בכל השכונה, חודרים אל כל סמטה ובית. היתומים אמרו קדיש, על רקע בכיים החנוק של בני המשפחה והחברים.

ברחוב סמוך ניצב בית הכנסת השכונתי "חניכי הישיבות", בית כנסת חרדי־ליטאי שהכיל מגוון רחב וחוצה מגזרים של לומדים ומתפללים. המקום נבנה באופן מאולתר מחיבור של כמה חלקי קרוון, והפך לאחד המוקדים המרכזיים בשכונה. "הקרוון", מכנים אותו כאן.

ארבעה מששת הנרצחים בפיגוע הם מתפללים מוכרים בבית הכנסת. תמונותיהם תלויות כעת בפתח המקום. באי הבית חוזרים לכאן מההלוויות, עומדים מול התמונות בעיניים דומעות, מתקשים לעכל שארבעה מחבריהם נקטפו ביום אחד באופן אכזרי כל כך.

הארבעה הם מרדכי שטיינצג, ישראל מצנר, יוסף דוד ויעקב פינטו, שהגיע לשכונה בחודשים האחרונים, לאחר נישואיו. המתפללים משוחחים בלחש, מספרים זה לזה מתי ראו לאחרונה את הנרצחים. אחד מספר שראה את מרדכי בבוקר, בדרכו לתפילה; אחר נזכר בשיחה תורנית שקיים עם ישראל מצנר יום קודם לכן.

"הכרתי את כולם, את ארבעתם", אומר בכאב שי דנציגר, תושב השכונה. "זה מזעזע את כולנו. זו קהילה קטנה, כולם פה מכירים את כולם. בית הכנסת הוא המרכז של השכונה, מתפללים פה מכל העדות והחוגים ברמות ב', גם לא־חרדים. קשה לראות את התמונות, ארבע תמונות של ארבעה מתפללים שנרצחו ביום אחד. יש לי פלשבק למוצאי שמחת תורה לפני שנתיים, גם אז הכרתי כמה אנשים, היו לי חברים מהעוטף שנהרגו".

י': "זה תרחיש שעובר כל הזמן בראש, איך אני אגיב אם יקרה פיגוע. אני שמח שבסופו של דבר קיבלתי את ההחלטה הנכונה. אם הייתי ממשיך לברוח הייתי מתחרט על זה כל חיי"

"כל הארבעה היו עובדי השם אמיתיים, בשקט, בצניעות, בדממה", אומר יעקב, ממתפללי בית הכנסת. "מבחוץ הם נראים לך אנשים רגילים, אבל הם אנשים ענקיים. הם השאירו כאן חלל לא רגיל. יעקב פינטו עלה מספרד והתחתן רק לפני חודשיים. ההורים שלו לא הצליחו להגיע לחתונה בגלל המלחמה ועצירת הטיסות, ועכשיו מלווים אותו לקבורה. הכאב בלתי נתפס. ארבעה מקומות ריקים בבית הכנסת זה שורט את הלב. אני בטוח שהנשמות שלהם ילוו אותנו כאן ויחזקו אותנו".

יעקב, חבר קרוב של יוסף דוד ז"ל, מתקשה לעכל. "אנחנו חיים בדור שקשה למצוא בו אנשי אמת", הוא אומר, "יוסף היה אחד מהם. קראתי לו 'השקדן של האוטובוסים'. שבע שנים אני נוסע בקו 62 לישיבה במרכז העיר, וכל יום ראיתי אותו. תמיד עולה עם התיק, מתיישב במקום הקבוע ליד האקורדיון, שקוע בספר. לא מוציא את האף מהדף. מצד שני, החייכן הכי גדול שיש. אומר שלום, מתייחס לכל אחד בסבר פנים יפות".

מרדכי שטיינצג ז"ל היה ממייסדי בית הכנסת. הוא נהג להתפלל במניין המוקדם של תפילת שחרית, מניין ותיקין, והחזיק מכספו כולל אברכים ליוצאי הקהילה הרוסית בבית הכנסת. שטיינצג, קרדיולוג במקצועו שעלה ארצה מארה"ב לפני ארבעים שנה, הוא המייסד של מאפיית ד"ר מרק הידועה, שלחמי הבריאות שלה נמכרים במקומות רבים. "השכבה של המתפללים פה די צעירה והוא היה מבוגר מהם בפער של שלושים־ארבעים שנה, אבל הייתה לו כימיה בלתי רגילה עם כולם", מספר יעקב. "הוא היה שותף להרבה מקרי חסד ועזרה, בשקט ובצניעות".

הרב מרדכי יפה, שכנו של ישראל מצנר ז"ל, מנרצחי הפיגוע, מספר עליו: "הוא היה מנצל כל רגע, נעים הליכות, מאיר פנים לכולם, נחבא אל הכלים, לא ניסה להתבלט. כמה דקות לפני שהוא נרצח ראו אותו יושב על הגדר ליד תחנת האוטובוס, מחזיק ספר ביד, לומד. אתמול בלילה עברה ליד הבית שכנה לא דתייה, מבוגרת, היא אמרה לי 'זיהיתי  אותו לפי התמונות. לפני שבוע ירדתי עם עגלה והוא הציע לי עזרה. בשבוע שעבר הבת שלי עשתה אצלם בייביסיטר, הם הלכו לאיזו שמחה. הם חזרו ב־11 והוא שילם לה, והיו חסרים לו כמה שקלים. אחרי רבע שעה הוא דפק בדלת, הוא מצא בבית את הכסף שהיה חסר. אמר שכתוב 'ביומו תיתן שכרו'".

"כששמעתי שזה קו 62 הבנתי שאנחנו בטרגדיה בשכונה", מתאר יוסף אונגר תושב האזור את רגעי החרדה לאחר הפיגוע. כשעה לאחר הפיגוע נשלח מייל בתפוצת המיילים של "נשות רמות ב'". במייל נכתב כי אישה מהשכונה "לא  יודעת איפה בעלה, הוא היה אמור להיות במקום הפיגוע ולא הגיע לכולל. תקרעו את השמיים על כל הפצועים וגם עליו, יוסף בן רוחמה". לאחר כמה שעות התברר שמדובר ביוסף דוד, אחד הנרצחים.

"ייקח זמן להתאושש מזה, זה כאב של כל השכונה", מוסיף אונגר. "זו שכונה מאוחדת שחיים בה בשלום מכל המגזרים. בעבר זו הייתה שכונה חילונית, היום היא מעורבת וכולם חיים בשלום. אני לא זוכר ריבים בין מגזרים, לכל אחד יש את המקום שלו. גם בהלוויות ראינו את כולם משתתפים. זה כאב משותף".

את עזרא, החובש כיפה סרוגה, אני פוגש ביציאה מתפילת ערבית בבית הכנסת. הוא חבר כיתת הכוננות של רמות ב'. "השכונה הזו ספגה לא מעט, חיילים שנפלו בתחילת המלחמה וגם בהמשך, והיו כמה פיגועים. אבל הפיגוע הזה קשה במיוחד. שעתיים לפני הפיגוע שלחתי הודעות לכמה אנשים שאמונים על הביטחון השוטף של שכונת רמות, דברים שלא קשורים דווקא לצומת אלא לאזור שעוטף את השכונה.

"רמות היא השכונה הכי גדולה בארץ, ויש רק ניידת אחת שאמונה על הביטחון פה. יש הרבה רצון טוב, אבל המציאות קשה. יש כאן מעבר של שוהים בלתי חוקיים, בבית־איכסא (כפר ערבי סמוך, ע"ו) מלינים שב״חים. אנשים יודעים על זה, והקלות שנכנסים לכאן היא בלתי נתפסת. יש כאן גניבות רכב ברמה יומיומית. אני תפסתי שני מקרים. הדברים האלה מצריכים טיפול שורש, כלומר איחוד כל הכוחות לפעילות התקפית ולא הגנתית.

"התחושה פה היא שזה היה יכול להיות כל אחד בצומת", מוסיף עזרא. "אני עברתי שם שעתיים קודם עם הבנות שלי. אחת הבנות הייתה צריכה להגיע לאולפנה בבית־אל וביקשה לרדת שם. זה צומת שאני והילדים שלי עוברים בו".

ספרא וסייפא

אחד מגיבורי הפיגוע בצומת רמות הוא י', בן 28 ואב לשניים, אברך חרדי שהיה בזירה. יחד עם חרדי נוסף ומפקד כיתה בחטיבת החשמונאים, הצליחו השלושה לחסל את שני המחבלים.

בבוקר שלמחרת הפיגוע ניסיתי להשיג את י' במשך כמה שעות. רק בשעות הצהריים הוא ענה לטלפון. אני מנסה לתפוס אותך מהבוקר, אמרתי. "הייתי בכולל", הוא השיב, "מה יש לעשות אם לא לחזור לשגרה ולנסות לא להתעסק בזה יותר מדי. זה המקום שלי. זה מסלול החיים שלי. בשבילי לימוד תורה הוא הדבר הכי חשוב. אני רואה הצלחה בלימוד, מקבל ממנו סיפוק והנאה".

איך הגיבו בכולל כשהגעת?

"היו לחיצות יד חמות, 'כל הכבוד', חיבוקים. אנשים אמרו 'קרוב משפחה שלי היה שם', דיברו על ההרוגים שהם הכירו".

י' לומד בכולל לדיינות. באותו בוקר הוא יצא מהבית לקראת תשע כהרגלו, אך פקק חריג ששרר באזור בעקבות תאונת דרכים עיכב את הגעת האוטובוסים ושיבש את לוח הזמנים של י'. "ככה מצאתי את עצמי בתחנה שאני לא אמור להיות בה ובזמן שאני לא אמור להיות בו", הוא מתאר. "זו באמת יד השם".

הוא ממשיך ומשחזר את רגעי הפיגוע: "עמדתי בתחנה שהייתה עמוסה אנשים בצורה לא רגילה, ופתאום שומעים ירי. בשלב הראשוני ברחתי. אני רוצה לתת קרדיט לבחור הראשון, בחולצה הלבנה, שרואים אותו בסרטונים קופץ. הוא ניהל קרב הרואי מול המחבלים, במשך 30 שניות לבד. הוא היה מחוץ לתחנה, קפץ ומיד פתח באש מול המחבלים והעסיק אותם. אחרי כמה צעדים עצרתי, חזרתי אחורה והצטרפתי אליו. התקדמנו בדילוגים, תוך כדי שהם טיפה מתרחקים מאיתנו, עד שהצלחנו להשכיב אותם. אחרי שנגמרו לנו הכדורים ראיתי חייל מחשמונאים שהגיע והמשיך משם הלאה".

עזרא, חבר כיתת הכוננות: "רמות היא השכונה הכי גדולה בארץ, ויש רק ניידת אחת שאמונה על הביטחון פה. יש כאן מעבר של שב״חים, והקלות שנכנסים לכאן היא בלתי נתפסת"

את הרישיון לשאת נשק הוציא י' במסגרת הרפורמה של השר לביטחון לאומי, איתמר בן־גביר, שהקלה את התנאים לקבלת רישיון. "קיבלתי את הנשק מאח שלי, שבתורו קיבל את זה מסבא שלנו. זה היה נשק אישי שלו כמתנדב במשטרה. זו ירושה מסבא, נשק טוב מחברה טובה, והוא עושה את העבודה".

זה קצת חריג בנוף שאברך מגיע לכולל עם נשק.

"קודם כול זה חריג בסביבה. לא שקיבלתי תגובות לא טובות. להפך, מי שראה נתן תגובות טובות. אנשים לא מודעים, אבל אני הוצאתי את הנשק מתוך מודעות שאנחנו במלחמה עם אויב מבית, מלחמה שצריך להכריע עם ריבונות וגירוש משפחות ומוות למחבלים. המציאות מחייבת אותנו, את כל מי שיכול – בין אם הוא אברך ובין אם לא. זה לא סותר שום דבר, פשוט לעשות את זה כדי שהוא לא ייאלץ לרוץ יותר מהר מאנשים אחרים, שיהיה לו צ'אנס לקבל את ההחלטה הנכונה, שתהיה לו הסייעתא דשמיא שאני הרגשתי מההתחלה עד הסוף, את היד המכוונת ואת התזמון שהשם זימן אותי למקום ונתן לי את הכוח לפעול".

מאיפה האומץ?

"בהתחלה באמת ברחתי, אבל אחרי כמה רגעים חזרתי. הבנתי שיש אנשים שנשארו מאחוריי, שרצים יותר לאט ממני. זה תרחיש שעובר כל הזמן בראש, איך אני אגיב אם יקרה פיגוע. אני שמח שבסופו של דבר קיבלתי את ההחלטה הנכונה. אם הייתי ממשיך לברוח הייתי מתחרט על זה כל חיי. לאדם יש אינסטינקטים, וכשאתה נמצא בתוך המון שכולו בורח וצועק 'פיגוע', אתה מצטרף למנוסת ההמון. הצלחתי להתגבר על הרגש הזה ולקבל את ההחלטה שהייתי מצפה מעצמי לקבל, לפעול בצורה נכונה ושקולה".

די מדהים שבסוף מי שטיפל באירוע הם שני חבר'ה חרדים ואחד מחשמונאים.

"זה מוסר ההשכל, שקודם כול האויב שלנו הוא לא אויב פנימי. פגשתי את החייל מחשמונאים, בחור חביב מאוד. הסיבה שהחרדים לא מתגייסים היא מתוך פרדוקס ביחס שלהם למדינה. קשה להם להזדהות עם הציונות, הם רואים אותה כאידאולוגיה שמובלת באמצעות כפירה. לכן הם בוחרים בדרך אחרת. הם לא מזדהים במובהק עם המדינה ועם המוסדות שלה. ההזדהות ברמה הכי עמוקה זה הצבא, כשאתה מגיע ומסכן את הנפש שלך. אז החרדים נמצאים בקונפליקט פנימי. מצד אחד הם לא יכולים למצוא את המקום שלהם במערכת המדינה, מצד שני הם חיים פה, כולנו חיים פה ביחד. אנחנו שומעים על הנופלים, חווים את הכאב.

"אני חושב שמי שיפתור את הקונפליקט זה הציונות הדתית, לא בדרך הישירה או בדרך של כפייה, אלא ככל שהם יהפכו את המדינה ליותר יהודית, החרדים ימצאו בה יותר מקום. החייל הזה הוא בן הציונות הדתית, והוא מדריך חיילים חרדים בחטיבת החשמונאים. זו דוגמה לתפקיד של הציונות הדתית. לא לכפות תהליכים אלא ברוח הרב קוק, למצוא את הדרך שלהם לגשר. ככל שהם יהפכו את המדינה ליותר יהודית, הקונפליקט של החרדים ייפתר כי הם ימצאו את עצמם יותר ויותר במקום הזה".