הכלכלן הבכיר שהתחזיות הפסימיות שלו כבר התרסקו לא לומד מהניסיון

בתיבת המייל שלי נחת השבוע נייר מדיניות חדש של "מכון אהרן למדיניות כלכלית" מבית אוניברסיטת רייכמן. הכותרת: "כיבוש עזה אינו רק אתגר ביטחוני, אלא איום כלכלי חמור על ישראל. הוא עלול לדרדר את המשק לעשור אבוד של קיפאון, ירידה בצמיחה ובריחת מוחות". על החתום: פרופ' צבי אקשטיין, ראש המכון, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, אחד מבכירי הכלכלנים בארץ. מיד נרחיב על נייר המדיניות הזה, אבל קודם – נפשפש בארכיון:

"תחזית מכון אהרן: בתרחיש החמור של עימות ישיר ישראל־איראן וסנקציות אירופיות, המשק יתכווץ ב־2.5% ב־2025" (מצגת של פרופ' אקשטיין, 27 במאי 2025, שבועיים וחצי לפני "עם כלביא").

"בתרחיש שבו ישראל תצא ביוזמתה למלחמה כוללת בצפון, אנו צופים השפעה שלילית באופן דרמטי על הכלכלה הישראלית בדמות ירידת תוצר של 2.5%, גירעון של 11.6%, יחס חוב־תוצר של 73.3% ואומדן תוספת הוצאות של 168 מיליארד שקל" (פרופ' אקשטיין, 21 במאי 2024).

"מלחמה רב־זירתית תביא קטסטרופה כלכלית. זה יכול להביא לירידת תוצר של 5% ויותר, עם יחס חוב־תוצר גדול מ־80% תמ"ג. לא ברור איך ממשלה מובילה מדינה לסיטואציה הזו" (פרופ' אקשטיין, 21 באוגוסט 2024, כחודש לפני מבצע הביפרים).

"ממצאי המחקר צופים כי אם ייושמו השינויים המוצעים במערכת המשפט, התוצר לנפש בישראל צפוי לרדת בטווח הארוך בסדרי גודל עצומים: 9% באומדן האופטימי ביותר ו־45% באומדן הפסימי" (נייר מדיניות של מכון אהרן, אוגוסט 2023).

אם אינכם חיים במדינת ישראל בשנתיים האחרונות, נספר לכם שאף לא אחת מהתחזיות הללו התממשה בפועל. פרופ' אקשטיין עצמו הכריז אך לפני חודשיים ש"עברנו טוב מאוד את המלחמה עם איראן", הבורסה הישראלית זינקה מהרגע שישראל תקפה את חיזבאללה באופן יזום, והשלימה שנה של שיאים בינלאומיים אחרי ההישגים הצבאיים בלבנון ובאיראן. השבוע היא חוותה עוד דחיפה קלה מעלה אחרי התקיפה בקטאר.

שנת 2023 הסתיימה בצמיחה של 2%, וגירעון של 4.1 אחוזי תוצר. שנת 2024 עם צמיחה של 1%, וגירעון של 6.8%. יחס חוב־תוצר עמד על 69%. תחזית הכלכלן הראשי באוצר לשנת 2025 מדברת על 3.1% אחוזי צמיחה, והגירעון נכון לחודש אוגוסט עומד על 4.7%. קואליציית נתניהו עמלה בימים אלה להגדיל את יעד הגירעון ל־5.2% ואת תקציב המדינה בעוד כ־30 מיליארד שקל, למימון "מרכבות גדעון" ו"עם כלביא". נדגיש: איש לא טוען שאלה נתונים טובים, אבל אף אחת מהקטסטרופות שניבאו פרופ' אקשטיין והמכון שלו לא הייתה אפילו קרובה למציאות.

לא ברור מה גורם לכלכלנים בכירים, ואקשטיין ממש אינו היחיד בסירה הזאת, להתבזות פעם אחר פעם בפרסום תחזיות בעלות ניחוח פוליטי מובהק. כולן מבוססות על סדרת הנחות יומרנית וספציפית, שאין לה סיכוי אמיתי להתממש במערכת מורכבת כמו כלכלה של מדינה במלחמה, אלא אם החוקר מחזיק ביכולת לנבא את העתיד. ההסבר היחיד שאני יכול לספק לעצמי לתופעה הזאת, הוא שהתרחישים הביטחוניים בכל ניירות המדיניות של מכון אהרן נבנו על ידי מכון "מיינד ישראל" של אלוף במילואים עמוס ידלין. חד גדיא של תחזיות כושלות.

כדור בדולח או מראה?

להודעה לעיתונות נגד כיבוש עזה השבוע צורפה מצגת ובה מפורטים שלושה תרחישים: סיום המלחמה בהסדרה, סיום המלחמה בלי הסדרה, וכיבוש הרצועה. מדובר כמובן במחקר כלכלי נטול פניות וניטרלי, אבל רמז קל שבקלים לעמדות מחבריו אפשר למצוא בריבוע האדום הבוהק שבו נכתב: "כיבוש עזה מונע יישום רפורמות תומכות צמיחה, פוגע משמעותית בתעסוקה ובתוצר ויוצר סכנה ליציבות הפיננסית, בדומה לעשור האבוד". וכנגדו ריבוע ירוק שבו נכתב כי "הסדרה, החזרת תחושת הביטחון ורפורמות תומכות צמיחה יחזירו את המשק למסלול צמיחה כפי שקרה לאחר האינתיפאדה השנייה".

ולא רק זה, המסמך מתיימר לספק תחזית להשפעות המבצע לכיבוש עזה גם לטווח הארוך - עד שנת 2035 - ברמת פירוט מעוררת תדהמה: בריחת מוחות של 94 אלף עובדים, יחס חוב־תוצר יזנק ל־102־115 אחוז, חלקו של ענף ההייטק ירד ב־4.4%, ומשקלו בייצוא הישראלי יפחת בשלושה אחוזים. יש כלכלן אחד בעולם שחושב שתחזיות מהסוג הזה לעשר שנים קדימה שוות משהו?

כלכלני מכון אהרן לא. איך אני יודע? בנייר שצוטט כאן קודם המזהיר מפני החקיקה המשפטית של 2023, התחבאה הערת שוליים קצרה אך שומטת לסת ביחס לתוכן המסמך: "באופן כללי, ניתוחים כלכליים מתקשים לספק תחזיות ודאיות לטווח הזמן הקצר, ולא כל שכן לטווח זמן של עשרות שנים", כתבו כלכלני המכון. "לכך יש שתי סיבות עיקריות: ראשית, הכימות של השפעת יוזמות הקואליציה על המדדים המאפיינים את שיטת המשטר כרוך בקושי ובמידה מסוימת של אי־ודאות; שנית, המורכבות המובנית של מערכות כלכליות, כמו מדינות, הופכת כל ניסיון לערוך תחזיות מספריות מדויקות לגבי טווח זמן של עשרות שנים קדימה למשימה יומרנית מאוד". כן, הם הבינו מצוין מה באמת שווים התחשיבים האלה במערכת הכאוטית שהם חוקרים.

המשפט המפורסם "קשה לנפק תחזיות, במיוחד לגבי העתיד", מיוחס כנראה בטעות לפיזיקאי הדני נילס בוהר. מתברר שהוא מופיע לראשונה בספר של פוליטיקאי דני בשם קרל כריסטיאן סטינקה משנת 1948. כן, קשה לנפץ מיתוסים, במיוחד לגבי העבר. אבל מה שחשוב להפנים הוא שהמציאות שלנו היא לא מערכת פשוטה של רכבת חסרת חיכוך היוצאת מחיפה לתל־אביב במהירות ספציפית. כלכלה, פוליטיקה, מלחמות, אלו מערכות שמורכבות מהרבה מאוד גורמים, כמויות של "רעש", ומומלץ לקחת עם גרגר של מלח כל טענה לניתוח חד־חד ערכי לגבי השפעה של פעולה מסוימת לטווח הארוך.

העלות האלטרנטיבית

חשבו למשל מהי העלות הכלכלית של תוכנית ההתנתקות. לא המחיר של הטרקטורים, הפיצוי למפונים והאופרציה כולה (כ־9 מיליארד שקל), אלא העלות הגדולה למשק: מערכי ההגנה האווירית שנבנו לאחריה, הכוחות הצבאיים שהושקעו בהגנה על הרצועה מבחוץ, המבצעים הצבאיים אחת לשנתיים־שלוש, פגיעות רקטות בעורף, אובדן השקעות וחיסור ימי עבודה למשק. מדובר על עשרות או מאות מיליארדי שקלים, תלוי איך סופרים. וזאת בדיוק הנקודה. זה מורכב ותלוי תפיסת עולם.

מי אמר שאילו לא היינו מפנים את גוש קטיף, המערך הרקטי של חמאס בהכרח היה נשאר מצומצם? מי יודע לאמוד מה היה קורה אם הרש"פ הייתה נשארת בניהול הרצועה גם אחרי 2007? מהי העלות של אובדן המקורות המודיעיניים מאז היציאה מעזה, ואיך מודדים את גודל ההשקעות הבינלאומיות שזכינו בהן הודות לאשראי הבינלאומי שקנה אריק שרון במהלך? כל השאלות האלה תלויות בקצת ניחושים, מעט הערכות, והמון המון פוזיציה פוליטית.

זה לא אומר שאין למדע הכלכלה שום יכולת לספק תחזיות. ממש לא. הזכרנו כאן בעבר את הדוגמה מהכלכלן זוכה פרס נובל רוברט סולו, שבזכות הבנה מעמיקה יותר של מנגנוני הצמיחה סיפק כבר בשנות השישים והשבעים את התובנה שברית המועצות לא נמצאת במסלול שעומד "לעקוף" את ארצות הברית. הוא צדק. אחר כך כלכלן זוכה פרס נובל אחר בשם פול קרוגמן יישם את אותו מודל על סין, ושינה את התפיסה המקובלת. ישנה כמובן גם תחזית משרד האוצר ובנק ישראל שמהווה מסגרת פעילות קריטית לממשלה, וברוב המקרים פוגעת פחות או יותר.

אבל זה עובד על בסיס הנחות שמרניות, ורק כאשר מבודדים את הגורמים הנחקרים. כלכלנים הם הראשונים לנחור בבוז מול כל גורו השקעה וברוקרים ממולחים שחושבים שיש ביכולתם "להכות את השוק". הם יודעים היטב שהבורסה היא זירה מורכבת וכאוטית מדי, כך שרדאר הבולשיט שלהם מצפצף חזק כשמישהו מתיימר לנתח על בסיס יומי איזו מניה תעלה ואיזו תרד. פרופ' אקשטיין וחבריו לא זקוקים לשיעורים מאף אחד על העניינים האלה, מדובר בכלכלנים רציניים מאוד שהספיקו לשכוח דברים שמעולם לא אלמד. לכן, הריצה הנלהבת אל תוך הקיר עם ניירות המדיניות הפוליטיים האלה כל כך תמוהה בעיניי. 

בשבועות האחרונים רצה הערכה אצל כמה כותבים המזוהים עם תמיכה בנתניהו, בנוגע למה שיקרה אם ישראל תתעקש על ניצחון מובהק בחזית עזה. לטענתם, מיטוט כה מהדהד של ציר הרשע יכול לשנות את פני המזרח התיכון, ואף לחבר להסכמי אברהם מדינות כמו לבנון וסוריה, שמחפשות עתיד חדש. חזון אחרית הימים. מה היו אומרים במכון אהרן אם החבר'ה האלה היו מפרסמים "נייר מדיניות" שמחשב עד רמת האגורה את התועלת למשק שתביא מסילת הרכבת לדמשק, המסחר הימי עם סודן וההשקעות הבינלאומיות עם דעיכת הבעיה הפלסטינית? פרופ' אקשטיין היה מסווג מחקר כזה כבדיחה שנשענת על מאוויים ששורשם בתפיסת עולם. ובכן, אם יניח לרגע את כדור הבדולח שהוא מחזיק, אולי יבחין שזאת בכלל מראה.