נזק גדול גרמו לעצמם שופטי בג"ץ כשאפשרו שידורים חיים מאולמם. אם פעם הכרנו אותם דרך פסקי הדין המנומסים, המכובדים והמנוסחים לעילא שלהם, באו מצלמות הטלוויזיה וסיפקו לנו הצצה אל בית המשפט כפי שהוא באמת, והתמונה שקיבלנו – כמו זו שהשתקפה השבוע בדיון על התיקון לחוק יסוד השפיטה העוסק בשינוי מנגנון בחירת השופטים - הייתה קשה לצפייה.
בקליפת אגוז, התיקון לחוק מוציא מהוועדה לבחירת שופטים את שני נציגי לשכת עורכי הדין ומכניס במקומם שני נציגי ציבור, שייבחרו אחד בידי הקואליציה ואחד בידי האופוזיציה. הוא גם משנה את הרוב הנחוץ לבחירת שופטים, ובחצי מילה – מגדיל את כוחם של נבחרי הציבור ומקטין את זה של שופטי העליון. לא נרחיב בפרטי החוק, בעיקר כי הוא היה העניין הפחות חשוב בתשע שעות הדיון. חשובה יותר הייתה ההזדמנות שקיבלנו ללמוד על התנהגות השופטים, על התפיסות שלהם, על ההתנשאות שלהם, על הניתוק שלהם ועל הבוז שהם רוחשים לציבור ולנבחריו.
עוד כתבות בנושא
כששופטי בג"ץ דנים בחוק שלא רק עוסק בשאלה איך ייבחרו חבריהם, אלא גם מבקש להקטין את כוחם שלהם בהליך הבחירה, הם נמצאים בניגוד עניינים עמוק. משכך, כל מילה שהם מוציאים מפיהם בסוגיה, וכל שורה שיכתבו בפסק דינם, יהיו חשודות. אז נכון, הכלל קובע שהיכן שכולם נמצאים בניגוד עניינים אין מגבילים איש, שהרי אי אפשר לפסול את בג"ץ כולו, ועדיין, היינו יכולים לצפות בנסיבות הללו למעט צניעות מצידם. לחוש שהם זזים בחוסר נוחות. להרגיש שלא נעימה להם המציאות שגזרה עליהם לדון במגבלות כוחם שלהם. לא רק שזה לא קרה, תחת זאת קיבלנו הצגה של זחיחות, יהירות ו"אני ואפסי עוד". מהרגע הראשון הסתערו כמה מהשופטים בחמת זעם על מייצגי הכנסת והממשלה, עו"ד יצחק ברט וד"ר יעקב בן־שמש, ולא אפשרו להם להשלים שורה. הם תקפו אותם בבוטות, נכנסו לדבריהם ללא הרף, ונתנו להם להבין שלנימוקיהם אין מקום באולם.
הכי מעניין
הנשיא יצחק עמית נשמע בדיון הזה כמו יפה בן־דוד אחרי שמשרד החינוך החליט להוסיף למורים יום עבודה בחופשת הפסח. בחזית המתקפה ראינו נשיא שמתעב את הממשלה, שבז לקואליציה, שרואה בנבחרי הציבור חבורת כלומניקים שטובת המדינה לא מדברת אליהם. ספק אם היה בהיסטוריה המשפטית שלנו נשיא בית משפט עליון נטול מזג שיפוטי כמו יצחק עמית. פעם אחר פעם הוא לעג לדבריהם של מייצגי הממשלה והכנסת, עקץ אותם כאילו היה פאנליסט באולפן טלוויזיה, והעיר להם בסרקזם אגב העוויות פנים. באחת היציאות שלו קבע, כשהוא מכוון לנבחרי הציבור: "לא לכל חברי הוועדה לבחירת שופטים יש אינטרס שייבחרו השופטים המקצועיים הטובים ביותר". מי שתומך בקואליציה הזו לא קיבל בסוף היום את הרושם שהשופטים חושבים אחרת ממנו. הוא קיבל את הרושם שהשופטים משוכנעים שהוא סכנה לעתיד המדינה.
מעל הדיון כולו, ומול התביעה של המחוקק לגיוון מערכת המשפט, ריחפה האזהרה של כבודם שככל שנבחרי הציבור יקבלו כוח גדול יותר בבחירת השופטים, כך ייפגע מעמדו של בית המשפט ותיפגע עצמאותו. "בתוך שנה מהיבחר הכנסת עומדים להיבחר ככל הנראה שני שופטים שיהיה כתוב להם על המצח 'אנחנו נבחרנו, אחד על ידי הקואליציה ואחד על ידי האופוזיציה'", חזה עמית, "כלומר, שופטים שגם אם הם לא ירצו את זה, הם מזוהים פוליטית". עמית, כך נראה, לא מודע כלל לאופן מינוים של חלק גדול מחבריו ולאופן שבו הוא והם נתפסים. חיפוש קל בגוגל יזכיר לו איזה צד פוליטי נאבק על איזה שופט עליון הרבה לפני ששונה החוק. רק מעטים מהם ירדו אלינו משמיים, נטולי זיהוי. דוגמאות בהמשך.
עוד כתבות בנושא
אמונות על דעות
חצי מדינה רואה בשופטי העליון פוליטיקאים, הם עצמם עושים הכול כדי להצדיק את היחס הזה כלפיהם, ובניתוקם מהנעשה מחוץ לחלונם הם כלל לא מבחינים בכך. כשהנשיא עמית פוסק בדיון על נציב שירות המדינה הפוך לגמרי מפסיקתו בעתירה דומה בעבר, ומסביר בלי בושה שמדובר בממשלה אחרת וש"המשפט צריך להתאים את עצמו למציאות המשתנה", מה הוא אם לא פוליטיקאי בגלימה? בג"ץ בראשותו דן בשנים האחרונות בכל טענה מופרכת שעלתה נגד הממשלה, והוא מעז לדבר על החשש שחיזוק כוחם של הפוליטיקאים בבחירת השופטים יהפוך את בית המשפט לפוליטי?
אחד הקטעים המטורפים בדיון הגיע לקראת סוף השעה התשיעית. עו"ד בן־שמש, מייצג הממשלה, הסביר ש"המחוקקים ביקשו... שבית המשפט העליון יהיה מגוון יותר מבחינה אידאולוגית", וציטט מדבריו של שר המשפטים יריב לוין בהקשר הזה: "ציבורים עצומים מודרים מהמערכת הזאת וקולם לא נשמע... אין היום מספיק גיוון של דעות". השופטת רות רונן ניסתה להעניק לדברים פרשנות משלה. "מדובר פה באופן כמעט חד־משמעי על גיוון אידאולוגי פוליטי", הסבירה בסבר פנים חמורות. "פוליטי לא נאמר פה", הבהיר לה מיד בן־שמש. השופטת יעל וילנר, בהתעלמות אלגנטית מתשובתו של הפרקליט, שתלה בפיו דברים שכלל לא אמר, והקשתה עליו: "מה לדעתם הפוליטית, לעמדתם הפוליטית, לפתק שהם שמים בקלפי, ולהכרעות שלהם במשפט האזרחי הפלילי הקנייני הייצוגי?".
בן־שמש, כזכור, לא דיבר על גיוון פוליטי, הוא אפילו לא הוציא מפיו את המילה "פוליטי", ולבטח לא דיבר על הצורך לבדוק שופטים לפי הפתק ששלשלו לקלפי. הוא דיבר על גיוון אידאולוגי, כשלכל אחד ידוע שגיוון כזה הביא בעבר למינוי משותף של נעם סולברג מהכנף האידאולוגית הזו, לצד דפנה ברק ארז מהכנף האידאולוגית האחרת. אבל זה לא הפריע לווילנר להמשיך: "מה בין פסיקה מקצועית ובין השאלה מה הוא מצביע בקלפי?". אחרי שגם הנשיא עמית לעג לדברים שבן־שמש כלל לא אמר, הצטרף לחגיגה גם השופט חאלד כבוב. "אתם מבקשים שופטי מעצרים עם אידאולוגיה שתביא לשחרור של אלה, ותאריך את מעצרם של אחרים, או בתביעות לשון הרע שמקבלים תביעות כאלה שמוגשות כנגד גורם מסוים, ודוחים תביעות אחרות נגד פוליטיקאים עם אידאולוגיה זהה".
וילנר דהרה קדימה, ממשיכה להמציא לממשלה עמדות כדי שתוכל להתווכח איתן. "אנה אנו באים", זעקה, "אם שופט שלום ושופט מחוזי, מי שבוחר בו צריך לדעת למה הוא מצביע". במשך 15 דקות נמשך המופע ההזוי הזה, שבמסגרתו מייחסים השופטים לעו"ד בן־שמש דברים שכלל לא אמר, וחובטים בו בעוצמה בתגובה להם. "אולי הם יבקשו ממנו (מהמועמד לשפיטה – ק"ל) גם צילום, שכשהוא מצביע שיצלם את עצמו?", לעגה וילנר. עכשיו הגיע תורו של אלכס שטיין. "היעלה על הדעת ששופט, כדי לאותת למישהו שיקדמו אותו מבית משפט שלום למחוזי, יראה 'הנה יש לי גיליון של תורנות מעצרים, כל מי שהפגין בקפלן והדליק איזושהי מדורה עצרתי אותו עד תום ההליכים, או להפך, כל מי שעשה הפגנה שהיא בעד הממשלה, אותו שחררתי בערבות מינימלית'? זה אסון".
פה הצטרף גם נעם סולברג: "אני לתומי, כשקראתי על ריבוי דעות, חשבתי ריבוי דעות על ההשקפות המקצועיות בתוך עולם המשפט... לא חשבתי לרגע שמדובר על אידאולוגיה או על הפתק שבנאדם מצביע בו בקלפי". עו"ד בן־שמש, שכאמור לא אמר כלום ממה שהמציאו השופטים כשתקפו אותו בזה אחר זה, היה המום. "זה לא מה שאני הצעתי", ניסה להסביר. אבל וילנר לא נתנה. "ברחל בתך הקטנה, זה מה שנאמר, שאנחנו נבקש לדעת מה הגיוון הפוליטי של אותו מועמד". בן־שמש: "זה לא מה שהוצג כאן, שיבדקו מה הדעות הפוליטיות - זה לא נאמר". וילנר המתינה כמה דקות והמשיכה: "השאלה למועמד לאיזו מפלגה אתה מצביע, זו הפגיעה האנושה בעצמאות השיפוטית". "אני לא הצעתי שום דבר מעין זה", ניסה עורך הדין המלומד להסביר שוב. "אז איך אדוני ידע איזו נטיה פוליטית יש לו?", שאלה וילנר. "אי אפשר לדעת מה העמדות שלו כשמרן משפטי או כאקטיביסט משפטי?", השיב לה בן־שמש בתימהון. ועמית סיכם: "שים לב איזו תחושת חלחלה מסוימת עברה כאן".
עוד כתבות בנושא
כשבן־שמש הסביר לשופטים שהעמדה שלהם פוגעת בזכויות האזרח שהצביע לכנסת ונציגיו מנסים לקדם את תפיסת עולמו, ניסה עמית באמצעותו ללמד את האזרחים מה טוב להם: "אני לא יודע כמה אנשים צופים בנו כעת, אבל אנחנו נמצאים כאן דווקא כדי להגן על האזרח... זאת לא תהיה פגיעה בציבור אם החוק הזה יבוטל, להפך, ממש להפך".
כשד"ר בן־שמש ניסה להטעים שהצורך למצוא שופטים מגוונים אידאולוגית לא יבוא על חשבון המאמץ למצוא שופטים מקצועיים, התעקש השופט יחיאל כשר להבהיר לו את טעותו. "כל דבר בעולם, כשהוא second בחשיבות שלו, הוא יכול לקרות ויכול לא לקרות", אמר. "מעדיפים את מה שהוא ראשון בחשיבות". כמה כיסאות מכשר ישב השופט חאלד כבוב. כבוב לא נבחר כי הוועדה לבחירת שופטים חשבה שהוא אחד מ־15 העילויים המשפטיים הגדולים בישראל. כבוב נבחר קודם כול משום שמישהו החליט, ובצדק, שצריך ערבי בעליון. האם הוא גם מקצועי? ייתכן. אבל זה, כמו שמגדיר השופט כשר, היה רק second. האם לשופט כשר יש בעיה עם זה?
ומה עם השופט בדימוס אורי שהם? הוא בכלל לא היה בתכנון של הוועדה לבחירת שופטים, אבל הצליח להשתחל ברגע האחרון ממש, אחרי שקמה צעקה על כך שהעליון נשאר ללא שופטים מזרחיים, והוא, תודה לאל, עיראקי. האם גם על המינוי שלו חשב יחיאל כשר שהוא בעייתי? אלכס שטיין הוחזר ארצה מארה"ב בידי איילת שקד, לא משום שאי אפשר היה למצוא בארץ הקודש משפטן טוב כמוהו, אלא משום שהיא חשבה שהוא מייצג נכון את תפיסתה השמרנית. כששקד הביאה למינוים של יעל וילנר, דוד מינץ, יוסף אלרון וג'ורג' קרא, היא לא הדגישה בהודעה שלה לעיתונות את איכויותיהם המופלגות. "סוף־סוף גיוון אנושי ומשפטי שהכרחי כמראה לחברה הישראלית", זה מה שהיה חשוב לה לכתוב. אותו הרצון לגיוון שהביא חלק משופטי העליון לתפקידם, ועכשיו הם מזדעזעים ממנו כל כך.
עוד כתבות בנושא
שוב ושוב, בניסיון להוכיח את עמדתם, השוו השופטים את עצמם לרופאים בבית חולים. "יש רופאים במקצועות מסוימים שמקבלים החלטות ערכיות של חיים ומוות אפילו יותר מבית המשפט", לעג עמית לחוק, "ולא ראיתי שמישהו אמר 'בואו נבחן את הגיוון האידאולוגי שלהם'". ובכן, הנה ההבדל: כשרופא מטפל בבן משפחה שלי, לא מעניין אותי אם הוא ימני או שמאלני, ערבי או יהודי, שמרן או ליברל, תומך רפורמה או חסיד עילת הסבירות. כל אלה לא ישפיעו על ההחלטות שהוא יקבל בשעת הניתוח. שופטת המחוזי בתל־אביב מיכל אגמון־גונן, לעומת זאת, מקבלת כבר שנים החלטות מטורפות בתחום ההגירה, פותחת את שערי המדינה בפני כל מסתנן, ומערכת המשפט בוחרת להפקיד דווקא בידיה באופן בלעדי את כל התיקים בתחום הזה. אז מה רוצים עמית וחבריו, שמי שדן במינויה לא ייקח בחשבון את האידאולוגיה הקיצונית שלה? הסיפור שלה באמת נראה להם דומה לזה של קרדיולוג או גינקולוג? אורית סטרוק התנגדה למינוי שופטים שבחרו להקל בעונשם של ערבים שפרעו ביהודים ב"שומר החומות". זה לא שיקול שרלוונטי לשקול? זה דומה לעניינו של אורולוג?
אם זה היה תלוי בעמית, כך נראה מהדיון, הוא היה מעיף מהוועדה לבחירת שופטים את הפוליטיקאים, היחידים שהציבור שלח אותם. "למה בכלל בשלום ובמחוזי הפוליטיקאים צריכים להיות? אני רוצה את השופט המקצועי ביותר בתחום מסוים". ומי יודע מי השופט המקצועי ביותר? "התשובה היא אנחנו", ענה לעצמו, "אנחנו השופטים, הם עורכי הדין, שנינו יודעים מי השופט המקצועי הטוב ביותר, הפוליטיקאי יודע את זה פחות טוב מאיתנו".
אגב, ההתייחסות של נשיאי העליון אל נציגי לשכת עורכי הדין תלויה לאורך השנים בשאלה הצינית במי אלה תומכים. הנשיאה לשעבר אסתר חיות הסבירה בעבר, על רקע הברית שנכרתה בין איילת שקד לאפי נווה, למה כשהשופטים סוגרים עסקאות עם נציגי לשכת עורכי הדין זה לגיטימי, וכשהפוליטיקאים עושים זאת זה מסריח. "הקבלה כזו בטעות יסודה", כתבה. "שיתוף פעולה בין לשכת עורכי הדין ובין השופטים הוא שיתוף פעולה בין שני הגורמים המונחים בראש ובראשונה משיקולים מקצועיים. לעומת זאת, שיתוף פעולה בין לשכת עורכי הדין ובין הגורמים הפוליטיים בוועדה, כברית מוצהרת, טומן בחובו סכנה כי הבחירה תחתור לקידום אג'נדה פוליטית על חשבון שיקולים מקצועיים".
עוד כתבות בנושא
כעת, כשלשכת עורכי הדין בצד שלו, לעמית דחוף מאוד להציג את חבריה כאנשי מקצוע נטולי גוון פוליטי, וזו כבר היתממות מדהימה. כי עמית בכר, ראש הלשכה, הוא איש פוליטי על מלא. הוא נאם על במה בהפגנה בקפלן. הוא נתמך בידי "אחים לנשק". אבל מילא זה. ישי פרידמן חשף בערוץ 14 שכאשר אריאל ארליך, בעבר איש פורום קהלת, היה מועמד לתפקיד שופט שלום, והשופטים עוזי פוגלמן ודפנה ברק־ארז, נציגת האופוזיציה ושני נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים התנגדו לבחירה בו, הופיע ראש לשכת עורכי הדין ברב־שיח שארגנה פעילת מחאה, והסביר שם ברחל בתך הקטנה: "אחד מהעובדים הבכירים בקהלת ביקש להיות שופט בבית משפט השלום", אמר בהקלטה, "אני חושב שזה דבר שהוא אסור בעת הזאת, גם אם הוא איש ראוי, ונציגינו חסמו ממש בכוח את המינוי הזה, ואני גאה על זה מאוד. אנחנו לא יכולים לאפשר לגופים הקיצוניים שהשמידו פה את החברה הישראלית להיכנס לקודש הקודשים, שזה בית המשפט". ארליך נבחר בסופו של דבר, אחרי קרב גדול בתוך הוועדה, אבל יצחק עמית מנסה להסתלבט עלינו כשהוא מספר לנו שלשכת עורכי הדין היא גוף מקצועי ולא פוליטי?
גם יעל וילנר תהתה למה צריך גיוון אידאולוגי בין שופטי שלום ומחוזי. "למה שופט שדן בתביעת נזיקין, בתיק רצח, בזכויות קניין או שכירות - מעניינת או רלוונטית הדעה הפוליטית שלו?", הקשתה. ובכן, מועמדותו של אריאל ארליך נתקלה בהתנגדות עזה עוד בטרם שונה החוק. ואם כשופט שלום הוא אמור לעסוק רק בקניין ובשכירויות, מה היה אכפת לחברים בוועדה אם הוא היה בקהלת? ובכן, עובדה. היתממות לא תעזור כאן. הפוליטיקה נמצאת עמוק, גם בבחירתם של שופטי שלום, וגם הרבה לפני השינוי בחוק.
מילה אחרונה. מייצג הכנסת עו"ד יצחק ברט, ומייצג הממשלה ד"ר יעקב בן־שמש, ראויים להצדעה על עמידתם באומץ מול שופטי בג"ץ. כשעו"ד ברט הסביר שאופן בחירת השופטים היום מביא לירידה באמון הציבור במערכת המשפט, נהנה עמית ללעוג שגם האמון בנבחרי הציבור נמצא בתחתית. זה נכון, אדוני הנשיא, בהבדל אחד: נבחר הציבור הגיע לאן שהגיע משום שהציבור בחר בו לייצג אותו. אם אמון הציבור בו ירד, נחליף אותו. אותך ואת חבריך הציבור לא בחר, ואם האמון שלנו בכם יורד, אתכם אין לנו אפשרות להחליף.