מה משמעות הקביעה שלפיה האל הוא "כל יכול"? כאשר היינו ילדים היה מקובל לקנטר דתיים באמצעות פרדוקס מוכר שנוסח כשאלה: האם אלוהים מסוגל לברוא אבן שאותה הוא איננו יכול להרים? מדובר כמובן בניסיון מעט גמלוני, במידה רבה ילדותי, לאתגר את הקביעה שלפיה האל הוא "כל יכול". ניסוחו של הפרדוקס בנוי כך שכל תשובה פשוטה שתינתן לו תאתגר את ההנחה שהאל יכול לעשות כל דבר. אם האל מסוגל לברוא אבן כזו, הרי שלפחות ברמה העיונית תיתכן אבן כזו שאותה האל איננו "יכול" להרים. אם האל איננו מסוגל לברוא אבן כזו, הרי שעצם חוסר המסוגלות הזו הוא פגיעה בהיותו של האל "כל יכול". אז האם האל באמת לא "כל יכול"? האם הפרדוקס הזה מאתגר ממשית את כוחו הבלתי מוגבל? לפחות אם נשאל את הרמב"ם הפרדוקס הזה לא מוכיח כלום. הוא סתם משחק במילים.
הרמב"ם, רבי משה בן מימון, רב ורופא, פוסק ופילוסוף, ואחד הגדולים שבחכמי ישראל בכל הדורות, לא התרגש מהתחכמויות מהסוג הזה. האל, כך הסביר הרמב"ם, הוא אכן כל יכול. אלא שלהיות "כל יכול" אין פירושו לחרוג מהלוגיקה הפשוטה של המציאות. האל אינו יכול "לברוא" משולש בעל ארבע צלעות, משום שלביטוי "משולש בעל ארבע צלעות" אין משמעות. מצולע בעל ארבע צלעות הוא מרובע, ואילו משולש הוא מצולע בעל שלוש צלעות. באותה מידה, כך הוא יסביר, "אבן שהאל איננו יכול להרים" הוא ביטוי חסר פשר, משום שתכונה אימננטית של האלוהות כפי שהבין אותה הרמב"ם היא היותה בלתי מוגבלת בכוחה. ממילא האל איננו יכול "לברוא" אבן שאותה הוא לא יכול להרים, מאותה הסיבה שהוא איננו יכול לברוא משולש בן ארבע צלעות. לא משום שלכוחו של האל ישנם גבולות - אלא משום שהכל פועל בתוך החוקיות הלוגית של המציאות, ולכן גם במעשיו של האל לא תיתכן סתירה פנימית.
עוד כתבות בנושא
אבל מה שהאל איננו יכול לעשות, בג"ץ בהחלט יכול. אולי משום שהוא כלל איננו נדרש לפגוש את המציאות ולפעול בתוך ההיגיון הלוגי שמכתיב את פעולתה. ובכדי להדגים באופן ברור למה כוונתנו, ניקח שתי סוגיות בוערות שמצויות על הפרק בתחום הלוהט של יחסי צבא-חברה, בהן עסקו שופטי בג"ץ לא מעט בשנים האחרונות: שילוב לוחמות ביחידות הקצה המתמרנות וגיוס חרדים לצה"ל. הנייר הלבן הנקי עליו מודפסים פסקי הדין של בית המשפט העליון מאפשר לבג"ץ לפסוק גם שחובה לגייס את בני החברה החרדית לצה"ל, ואף לשים דגש על מיצוי ללחימה, ומנגד שחובה להרחיב יותר ויותר את שילוב הלוחמות ביחידות הקצה המתמרנות. זה אפשרי בדיוק כפי שלכתוב את הביטוי "משולש בעל ארבע צלעות" הוא דבר אפשרי. בלשכות השופטים אפשר לכתוב הכל, אין שום מגבלה על מה שניתן לצוות על רשויות המדינה לעשות. אלא שבמציאות, כל מי שעיניו בראשו יודע שמדובר בדרישות שמתנגשות האחת בשנייה. אולי לא ממש באותו האופן שבו השם "משולש" והתיאור "בעל ארבע צלעות" סתרי אהדדי, ועדיין הסתירה הפנימית קיימת גם קיימת. אלא שמי שפוגש אותה, ונאלץ לנסות ליישב אותה, הם לא השופטים. הם מוציאים מלפניהם צווים והשאלה אם ניתן בכלל לבצע אותם במציאות איננה מעניינת אותם כביכול. ממילא, הם לא כבולים אפילו למגבלות המוטלות על האל הרמב"מי שאיננו יכול לאכוף על הטבע יציאה מהלוגיקה הפנימית שלו. הם יוצרים פלונטר חברתי-צבאי-אידיאולוגי בלתי ניתן להתרה, ומותירים לאחרים את ההתמודדות עם הצורך להתמודד אתו בדרך כלשהי, שבהכרח כוללת ממד של תרמית. משום שהסתירה הפנימית שאיננה מטרידה את השופטים בלשכותיהם שבמגדל השן איננה יכולה להתיישב במציאות. כדי לייצר מצג של כיבוד פסקי הדין אין מנוס מלכזב ולרמות.
הכי מעניין
אבל אתם יודעים מה? בואו נעזוב את הרמב"ם. לא צריך להיות גדול ההוגים היהודיים בימי הביניים כדי להבין את העובדה הפשוטה: סמכות בלתי מוגבלת איננה מעניקה יכולת בלתי מוגבלת. שליט שאיננו מבין את המגבלות שאותן המציאות מכתיבה ליכולותיו הוא זה האשם בכך שהמחויבים לציית לו אינם עושים זאת. לשם כך די בספר הנעורים הבלתי נשכח "הנסיך הקטן" מאת אנטואן גה סנט אקזופרי. באחת הסצנות הנוגעות ללב מגיע הנסיך לכוכביתו של המלך, שם הוא לומד מאת המלך אמת פשוטה: "לוּ פָּקַדְתִּי עַל אַחַד הָאַלּוּפִים – הָיָה נוֹהֵג לוֹמַר – לֵיהָפֵךְ לְעוֹף-יָם, וְאִלּוּ הִמְרָה הָאַלּוּף אֶת פִּי, הָיָה זֶה לֹא בְּאַשְׁמָתוֹ, כִּי אִם בְּאַשְׁמָתִי אָנִי... יֵשׁ לִדְרשׁ מִכָּל אָדָם רַק מַה שֶׁיָדוֹ מַגַּעַת לַעֲשׂוֹת".
עוד כתבות בנושא
המגבלות שאותן הטילו בעבר שופטי בג"ץ על עצמם, בדמות "זכות העמידה", "שפיטות" וכדומה, נועדו להציל אותם בדיוק מזה: מהוצאת צווים כלליים לרשויות המדינה שעלולים להתרסק אל קרקע המציאות. כאשר בפני בג"ץ נדון עניין שנוגע לפגיעה קונקרטית בעותר ספציפי נקל לדעת מה תהיינה ההשלכות של הפסיקה, וממילא האם פסק הדין יפעל את פעולתו. מנגד, אם פסק הדין מחייב נקיטת מדיניות כזו או אחרת, בהיבט רחב, לבית המשפט כלל אין היכולת להעריך את משמעותם של צעדי המדיניות שעליהם הוא מורה. בניגוד לממשלה, שמתחככת עם המציאות על בסיס יומיומי, בית המשפט מנותק ממנה, בהגדרה, וטוב שכך. זה איננו תפקידו. לבית המשפט אין ארנק ואין חרב, וטוב שכך. אלא שהניתוק הזה מחייב את בית המשפט למידה גדושה של צניעות אפיסטמולוגית, שאם הוא איננו ניחן בה, הוא בסופו של דבר, כפי שהבין היטב כבר לפני שנים השופט אשר גרוניס, מבזה בעיקר את עצמו.