בעבר, הקו שהפריד אצלנו בין ימין לשמאל עבר קודם כול בשאלות של עתיד יהודה ושומרון, הנכונות לוותר על אדמה, והערבים. מקו השבר ההוא, לפחות לכאורה, לא נשאר הרבה. גם אם ממשלות הימין לא הגשימו את תפיסת העולם שבשמה נשבעו, וגם אם הן לא מימשו את האידיאולוגיה שבגינה נבחרו, המציאות שהתפוצצה בפנינו הבהירה לציבור הישראלי הרחב שהעמוד שעליו נשען השמאל במשך שנות דור – של שיח עם האויב, של נסיגות טריטוריאליות, של "שטחים תמורת שלום" – אינו רלוונטי עוד.
לפני כמה שבועות שודר בתוכנית "עובדה" סרט על גדי איזנקוט. באחד הקטעים יושב איזנקוט עם ראש המטה שלו, דובר צה"ל לשעבר רונן מנליס, מול מומחה הסקרים האמריקני ארתור מילר. האחרון ערך בדיקה מעמיקה בקרב 1,200 נשאלים, וניתח באמצעותם את סקאלת המצביעים בישראל. במרכז הסקאלה, על נקודת האפס, נמצא המרכז הפוליטי, כשלצדדיו 100 נקודות ימינה ו־ 100 נקודות שמאלה. הבוחר הישראלי הממוצע, מתברר, נמצא ב־49 נקודות ימין, בנט ב־29 נקודות ימין, איזנקוט ב־17 נקודות שמאל, ולפיד ב־56 נקודות שמאל. "מה שהייתי בודק לגבי המותג שלך, זה אם נוכל לזוז מעט למרכז־ימין", ממליץ המומחה האמריקני. איזנקוט מנסה להבין מה משמעות הנתונים: "מה מגדיר ימין־שמאל? הפלסטינים?". עוד לפני שמגיעה התשובה מתערב ראש המטה שלו: "זו שאלה טובה, כי גדי אומר לנו: אתם אומרים לי תזוז, תזוז, אבל אתם לא אומרים לי איך. תגידו לי מה אני צריך לעשות, או איזה נושאים צריך לדבר עליהם, כדי שבנאדם יחשוב שאני בימין".
את מה שמבינים במטה של איזנקוט מבינים כל מועמדי האופוזיציה. אחד מדגיש שהוא ימין, אחר מתפשר על מרכז ימין, ולכולם ברור שיש להימלט מהמונח המקולל "שמאל" כמו מאזור מוכה אסון.
הכי מעניין
"אני ציוני ופטריוט ולא שמאלני", אמר לאחרונה יאיר לפיד בריאיון בהסכת של נדב פרי. חברו ליש עתיד, סימון דוידסון, נשבע שהבוס שלו "ליכודניק", "ימני", "נץ" ו"ז'בוטינסקאי", גם אם נפתלי בנט, יו"ר הרשימה החדשה של שניהם, הסביר בעבר מפורשות שלפיד הוא "איש שמאל מלא־מלא".
עוד כתבות בנושא
לפני כמה ימים התארח נפתלי בנט בהסכת של ערן סוויסה בישראל היום, והכריז שהוא בעד שללהט"בים תהיינה הזכויות כולן, כולל ברית הזוגיות. כשסוויסה הזכיר שדעותיו היו פעם אחרות, הסביר לו בנט: "גדלתי בציונות הדתית, בסביבה שמרנית, הדעה שלי התפתחה עם השנים". רביב דרוקר, בתוכניתו, ניסה לנתח את עמדותיו של בנט. "האם ייתכן שהוא מציג חזות כל כך ליברלית עכשיו כי הוא צריך את קולות הליברלים, בדיוק כשם שהציג חזות דתית שמרנית כשהיה יו"ר הבית היהודי?", תהה, והשיב: "אפשרי, ברור. אבל מההיכרות שלי עם בנט אני מרגיש בטוח להגיד ככה: התחפושת הייתה אז, כשהוא התחפש לשמרן שמייצג את (הרב) דרוקמן. היום, לטוב ולרע, זה בנט האמיתי". עזבו רגע את הדיון על הלהט"בים. הוא לא באמת חשוב. מה שחשוב זה שגם עיתונאי ותיק כמו דרוקר, שמעיד על עצמו שהוא מכיר את בנט הרבה שנים, נזקק לניחושים כדי להעריך מי הוא בנט הנוכחי.
ומכיוון שרבים מהמתמודדים על קולותינו עוטים כעת תחפושות כבדות שמקשות לזהות את הפרצוף האמיתי שתחתיהן, באינספור סוגיות ונושאים, ננסה לסייע לקלף אותן. מה משותף היום, בגדול, גם אחרי כל השינויים והתהפוכות, למי שהגדירו את עצמם מאז ומתמיד "ימין"? היחס לאויב הערבי שסביבנו ולהתמודדות איתו, הצורך בתיקון מערכת המשפט, הזהות היהודית של המדינה ועוד.
ומכיוון שאי אפשר לפספס את הבלבול הגדול במחנה הלאומי בכלל, ובשורות הציונות הדתית בפרט, לקראת הבחירות הבאות, ננסה לכוון את השורות הבאות אל הציבור הזה בלבד. אל מי שראה את עצמו תמיד חלק ממחנה הימין, וכעת, כשהוא לא מרוצה מכל מיני דברים שעושה הקואליציה הזו - ובלי עין הרע יש ממה לא להיות מרוצה - שואל את עצמו למה לא להצביע לגדי איזנקוט או לנפתלי בנט ויאיר לפיד.
יו"ר "ישר!", גדי איזנקוט | צילום: פלאש 90
המרד המשפטי
נפתח בסוגיה המשפטית. יש לכם ביקורת על בית המשפט העליון? אתם חושבים שזה לא הגיוני שלרוב הציבור אין כוח לשנות באופן משמעותי את הרכב השופטים? תלשתם שערות כשהנשיא יצחק עמית הסביר באחד מפסקי דינו שהוא מתייחס אל הממשלה הזו באופן שונה מיחסו לממשלות קודמות? יצאתם מכליכם כשראיתם את היועצת המשפטית לממשלה תוקעת מקלות בכל גלגל אפשרי ונלחמת נגד מינוי גופמן לראש המוסד ונגד מינוי זיני לראש השב"כ? ובכן, אפשר לבוא בטענות לממשלה על כישלונה בקידום חלקים גדולים מהרפורמה המשפטית, אבל דבר אחד ברור: הנושאים המשפטיים הללו עניינו אותה מאוד והניעו אותה לנסות לשנות.
האם הם מעניינים גם את איזנקוט? את בנט? את לפיד? אתם יודעים את מי הם מתכוונים לשבץ מטעמם בוועדה לבחירת שופטים? האם ברור לכם שכשהם יצטרכו להחליט על מינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון בקדנציה הבאה, ויתלבטו בין נעם סולברג ודוד מינץ הבאים לרות רונן ודפנה ברק־ארז הבאות, הם יעשו מה שחשוב לכם? אם הסוגיה הזו לא מעסיקה אתכם, אתם מוזמנים לדלג הלאה. אם היא כן, כדאי שתשאלו את עצמכם את השאלות הללו.
יו"ש על השולחן
איזנקוט, בנט ולפיד מקפידים לא לעסוק במהות. כדי לא לדרוך על מוקשים, הם מסתפקים בהבטחות אמורפיות ל"איחוי", "ריפוי", "שיקום" ושאר ירקות. בכל פעם שמנסים לגרד את עמדתם המדינית, הם מצהירים שזה לא באמת חשוב כי ממילא מדינה פלסטינית לא נמצאת על הפרק. אבל זה בדיוק העניין: בתחום הביטחוני, ההתיישבותי והמדיני לא הכול מתחיל ונגמר ב"כן או לא מדינה פלסטינית".
מרב מיכאלי התגאתה בכך שבקדנציה שלה כשרת תחבורה היא לא קידמה מיזמים ביהודה ושומרון, משום שבעיניה "חבל להשקיע במקום שבסופו של דבר לא יהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית". ראשי רשויות מקומיות ביו"ש שהתחננו לפגישה איתה לא זכו למענה. כל זה קרה כשהיא כיהנה תחת ראש הממשלה נפתלי בנט. אתם יכולים להיות בטוחים שקארין אלהרר, או חבר אחר מהרשימה של בנט ולפיד, או יאיר גולן שישב איתם בממשלה ויכהן אולי בתפקיד הזה, ינהגו אחרת?
תראו מה עשתה הממשלה הנוכחית בכלל, ומפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק בפרט, ביהודה ושומרון: אישור סיטוני של יישובים חדשים; מלחמה שלא הייתה כמותה בבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית; הקמה של עשרות חוות חקלאיות, שמעבר לכך שהן מונעות מהפלסטינים לכבוש ברגליהם כל מטר פנוי, הן מעניקות תחושת ביטחון שלא הייתה כמותה לנוסעים בדרכים.
יריביהם הפוליטיים מנסים להציג את זה כדאגה למקורבים, אלא ששטחי יו"ש אינם עסק פרטי. הם חגורת הביטחון הציונית וההתיישבותית של מדינת ישראל הקטנה. מי שצריכים לברך על מה שעושה סמוטריץ' הם לא תושבי בית־אל, אלא תושבי כפר־סבא ובת־חפר וכפר־יונה. 7 באוקטובר בעזה כבר היה לנו. המדיניות הנוכחית מנסה לסכל את 7 באוקטובר הבא, זה שעלול לצאת מהשומרון. האם בנט־לפיד־איזנקוט ימשיכו בדרך של סמוטריץ'? שמעתם מהם מתישהו מילה טובה על כיוון הפעולה שלו בהקשר הזה?
בנט - אחרי סדרת פליק־פלאקים, ונוכח החבורה שמקיפה אותו - הוא סימן שאלה גדול. לפיד, שותפו הבכיר, האמין בעבר בהסדר מדיני עם הפלסטינים ובהקמת מדינה פלסטינית, וגם דרש להקפיא את הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות. איזנקוט רואה גם הוא בחזונו הסדר מדיני, מאמין בהתרכזות בגושי ההתיישבות, ובעבר קבע ש"האנשים שמובילים את הקו של להתיישב בכל מקום, ליצור מצב בלתי הפיך, לבטל את חוק ההתנתקות ולהחזיר את ההתיישבות – אלו אנשים שמובילים לאסון". חשוב להדגיש, העמדות הללו לא הופכות את גדי איזנקוט לאיש לא ראוי. איזנקוט הוא אדם רציני ורב־זכויות, וללעג שהוא זוכה לו ברשת בימים האחרונים אין מקום. אלא שהדיון כאן אינו עוסק באישיותו ובאיכויותיו אלא בעמדותיו, ואם הבחירות הללו גורליות כל כך, חייבים להביא אותן בחשבון.
עוד כתבות בנושא
איפה היינו היום
כאמור, אי אפשר לא להבין את מי שההתבטאויות של דודי אמסלם מביכות אותו או את מי ששיתוף הפעולה עם החרדים מוציא אותו מדעתו. אני עצמי כתבתי כאן בעניין הזה יותר מפעם אחת. ברור לגמרי שיש מי שהסוגיות הללו יביאו אותם לחפש בית פוליטי אחר, וגם זה לגיטימי.
ואחרי שאמרנו את זה, ראוי ומומלץ לקחת בחשבון, לצד כל אלה, עוד כמה עניינים. מצבנו הביטחוני, לדוגמה, בניגוד למה שמשתקף ממהדורות החדשות, טוב בהרבה משהיה ערב 7 באוקטובר, וזה לא אירע במקרה. אפשר להתווכח היכן בדיוק עובר הקו בין אחריותה של הממשלה לאחריותה של מערכת הביטחון למה שקרה בבוקר שמחת תורה ההוא. אי אפשר להתווכח עם העובדה שצה"ל מחזיק היום בכ־60 אחוז מרצועת עזה, שבין העזתים לקיבוץ בארי מפריד מרווח ביטחון גדול ורחב, וכל זה כשבעזה אין היום חטופים ישראלים. אי אפשר להתווכח עם העובדה שב־7 באוקטובר חששנו שחיזבאללה יכבוש את הגליל, ועכשיו, אחרי שחיסלנו את מנהיגיו ודחקנו את אנשיו צפונה, כוחותינו מוחקים את כפריו בזה אחר זה.
אי אפשר להתווכח גם עם העובדה שהשמדנו את ההגנה האווירית האיראנית, שחיסלנו את המנהיג העליון שלהם, את צמרת משמרות המהפכה ואת שורת המדענים המובילה שלהם, שהפצצנו מתקני גרעין שלהם, ושפגענו קשות בתעשיות הצבאיות שלהם. האם ההתעוררות המאוחרת לפעולה עלתה במחיר כבד? מאוד. האם הגענו לביטחון מוחלט באחת הזירות? לצערנו, לא. אבל שני דברים ברורים לגמרי. האחד, שמצבנו טוב בהרבה, מול כל אויב ואויב, ממה שהיה ערב המלחמה הזו. השני, שכל גורמי האופוזיציה שמעירים עכשיו הערות לממשלה תבעו באמצע המלחמה להפסיק אותה לאלתר - לפני שחיסלנו את סינוואר, לפני שהרגנו את נסראללה, לפני שהרחקנו את כוח רדואן מזרעית וממטולה, ולפני שתקפנו באיראן – ולנו רק נשאר לדמיין איפה היינו היום אם הממשלה הנוכחית הייתה נכנעת לדרישותיהם.
סגנו של בנט, יאיר לפיד | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
הסביבה קובעת
נפתלי בנט מגיע לבחירות הללו כשאין לנו באמת מושג באיזו גרסה שלו מדובר הפעם. יודעים מה? בואו נעשה תרגיל מחשבתי קטן. נגיד שאתם, כאנשי ימין, רוצים מאוד להאמין שבנט האמיתי הוא בנט הישן. זה שהבטיח שהוא ינצח את חמאס ואיילת שקד תנצח את בג"ץ. זה שאמר על בית המשפט ש"הוא לא המושל ואף אחד לא בחר בו", וש"עדה קטנה של שופטים בחרו את עצמם". יתרה מכך, נניח שהוא באמת יתגלה ככזה. מה אתם מספרים לעצמכם שיעשו חבריו לממשלה העתידית, אנשי יש עתיד ואיזנקוט ויאיר גולן? גם הם יישרו קו איתו?
ומה אתם יודעים על עמדותיהם של החברים החדשים שהביא איתו למפלגה? אומרים על קרן טרנר, לדוגמה, שהיא מנהלת מעולה. וזה חשוב. באמת. אבל אתם יודעים לומר שהיא תקדם בכנסת את מה שחשוב לכם ולא את ההפך? ובכלל, הרי כשתצביעו לבנט הימני - כאמור, בהנחה שהוא אכן כזה - תצביעו גם ללפיד, שהכריז מלחמה על ערוץ 14, וחיבק את מחאת קפלן, וחי נהדר עם היועמ"שית, ולכל שאר החברים. אם אתם בסדר עם זה, נהדר. אם לא, כדאי שתבינו שזה הסיפור פה.
תסתכלו על מי שמקיפים את איזנקוט, בנט ולפיד במטות שלהם. תסתכלו על מי שתומכים בהם. מפגיני קפלן, אנשי שמאל, פעילי מחאה ועוד. ואני חוזר שוב: אני לא מתכוון לומר עליהם מילה רעה. אבל למה אתם חושבים שהם תומכים בהם? כי הם משוכנעים שהם יקדמו את האידיאולוגיה של המחנה הלאומי? האם יכול להיות שהם כולם מטומטמים? זה נראה לכם הגיוני?
עוד כתבות בנושא
גיוס לפי גולן
ומילה בעניין גיוס החרדים. לא מכבר חשף ישי פרידמן בערוץ 14 דברים שאמר יאיר גולן, כשהסביר ש"כל חוק הגיוס שמדברים עליו נגוע בפופוליזם", ש"לא יתגייסו מיד אלפי חרדים מחר בבוקר, זה תהליך", וש"אם האפשרות להקים ממשלה תהיה מותנית בזה שמפלגה חרדית תצטרף - אני אצביע בעד, בתנאי שהליכוד, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר לא שם". ואני מאמין לגולן פעמיים. ראשית, משום שלמרות שאני תומך בגיוס מלא של המגזר החרדי, ברור לי שמדובר בתהליך. שגם אם יעברו היום כל חוקי הגיוס המחמירים, יחלפו שנים עד שתלמידי פוניבז' יעזבו את אורות הניאון ויהפכו ללוחמים בצנחנים. חשוב לקדם את זה מהר ככל האפשר, אבל מי שמספר לכם שהגיוס הזה שלהם ימנע את סבב המילואים הבא שלכם, בספטמבר הקרוב או בפברואר הרחוק, עובד עליכם.
שנית, אני מאמין לגולן שאם המחנה שלו יוכל להשתמש בחרדים כדי לזרוק את נתניהו, זה בדיוק מה שהוא יעשה. ואם חבריו היו הגונים דיים להגיד את זה, הייתי גם חושב שזה לגיטימי מצידם. למה? כי פוליטיקה היא ההבנה מה חשוב לך, וההחלטה כמה אתה מוכן לשלם. ואם מחנה "רק לא ביבי" משוכנע שנתניהו הוא אסון למדינה, כפי שאנשיו מתבטאים, אין סיבה שלא ישלמו כל מחיר כדי להסיר מהדרך את האסון. כן, כולל ויתורים מפליגים לחרדים.
ושתי הערות לסיום
א. אני חוזר, לא בפעם הראשונה, ודווקא על רקע כל שנכתב לעיל: נוכח הקיטוב הקורע אותנו, מדינת ישראל זקוקה אחרי הבחירות לממשלת אחדות רחבה. איך ייקבע הכיוון שלה? בהתאם לזהותו של ראש הממשלה, ובהתאם למספר המנדטים שתקבל כל קבוצה. אם 80 אחוז מחברי הקואליציה יהיו ימין, זה יהיה הכיוון. אם הם יהיו שמאל, זה יהיה הכיוון.
ב. אחרי כל מה שנאמר כאן, לתומכי הקואליציה יש סיבות טובות להגיע אל הקלפי עם כאבי בטן בעקבות רבים ממהלכיה. אין בטור הזה המלצה להצביע למפלגה זו או אחרת. יש בו המלצה לחשוב, לא לתת לאף אחד לשחק לכם בראש, ולא להיות ימנים שימושיים של איש.