בסוף דצמבר 23' פורסם בשער מקור ראשון מאמר פרי עטו של העורך הראשי דאז, אלעד טנא. המאמר, תחת הכותרת "שבט, אחים", תיאר את מה שיתברר בהמשך בעוצמה גדולה יותר כסיפורה של הציונות הדתית במלחמה הזו. חודשיים אחרי תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, הראו הנתונים ש־66 מתוך 164 החללים במערכה עד אז התחנכו בבית הגידול הדתי־לאומי. היו בה, בקבוצת הנופלים הראשונה, שלשברון הלב הלכה והתארכה, שמונה נופלים ממכינת עלי, שבעה מישיבת ההסדר בירוחם, שלושה מישיבת ההסדר הר עציון, שלושה מישיבת ההסדר בשדרות, שניים מישיבות ההסדר בצפת ובקריית־שמונה, שניים ממכינת עצמונה ושניים מהישיבה במעלה־גלבוע. 19 ישיבות ומכינות נוספות קברו בחודשיים הראשונים בוגר אחד. הישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת איבדה חמישה מבוגריה. כך גם תיכון הימלפרב בירושלים. "אין האשמה שמכאיבה לציונות הדתית יותר מהטענות בדבר בדלנות ואינטרסנטיות צרה", נכתב באותה השבת במאמר במוסף דיוקן. "מחיר הדמים הכבד ששילמה בשבועות האחרונים מוכיח עד כמה הכיפה הסרוגה שזורה ברקמה הישראלית".
המאמר ההוא לא ביקש לומר שאנשי הציונות הדתית טובים יותר, או שמישהו אחר טוב פחות. הוא נזהר בכך מאוד. הוא גם הקפיד להזכיר את בתי הגידול החילוניים, דוגמת "בליך ומטרוֹוסט", ששלחו את תלמידיהם אל החזית, ולדבר על "העולם האמיתי, שבו לוחמים כתף אל כתף בני קיבוצים ויישובים, תושבי גוש דן לצד עיירות פיתוח, בערבות הדדית ולמען מטרה משותפת".
רגע אחר כך החלה מתקפה רבתי על מקור ראשון. "למה אתם עסוקים בעצמכם?", "לשם מה נדרשת הספירה המפלגת הזו?" ועוד. ניסיתי כבר אז להבין מה בדיוק מפריע למבקרים. קחו לשם השוואה את התנועה הקיבוצית. מי שקורא את מאמריי יודע שאני ממעריציה של התנועה הזו, שבמשך שנים רבות משכה את הקטר של ההתיישבות ושל התרומה לביטחון ישראל, ושגם היום רמת ההתנדבות בה גבוהה בהרבה מהייצוג היחסי שלה באוכלוסייה הישראלית. הקיבוצניקים ראויים להצדעתה של האומה, והם זכו לה בלי שמישהו חשב שיש בכך בעיה. כשהם הקימו אנדרטה מיוחדת לחללים שלהם, ובחרו לקיים מדי שנה טקס זיכרון לנופלים ולנופלות מהתנועה הקיבוצית, איש לא חשב שמשהו פה לא בסדר. משום שהקיבוצניקים לא אותתו בכך שהם מבקשים להתנתק, אלא שבמקביל לחיבור שלהם אל כלל ישראל יש להם רצון להתייחד עם כאבם שלהם, בתוך הכאב הכללי. וכן, גם כשהם טפחו לעצמם על השכם, כשהנתונים לימדו כמה גדולה הנתינה שלהם, זה היה ראוי, מובן ומוצדק.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אז מה הסיפור עם הציונות הדתית? למה לנו אסור? הרי איש מאיתנו לא דרש לקבל משהו בעקבות התרומה היתרה הזו. את מי זה מפחיד כשאנחנו מחנכים לנתינה ולהתנדבות, וגאים בתוצרים של החינוך שלנו? ובכלל, הרי כל הביקורת על המגזר החרדי מתנקזת לטענה על כך שהוא לא מתגייס לצה"ל. אז להגיד מילה רעה למי שלא מתגייס מותר, ולהגיד מילה טובה למי שכן מתגייס אסור? "מי קובע את חוקי הפורמט?", שאלתי אז במעריב. "מי מחליט מה מותר ומה אסור? למה מותר לספור אבנים שמתנחלים זורקים, אבל צריך להרגיש לא נוח כשסופרים כמה כליות הם תורמים? למה לגיטימי לספור כמה מהם סירבו פקודה בהתנתקות, אבל אסור לספור כמה מהם הסתערו מול האש, לפעמים גם בלי פקודה? למה זה בסדר לעקוב אחרי התבטאויות של רבנים במכינה כזו או אחרת, אבל צריך לקבל אישור כדי לספר כמה מהחיילים שהאזינו לשיעורים האלה נפלו בקרב?"
שלוש שנים לתוך המלחמה, מותר היה לצפות שהציונות הדתית תינשא על כפיים. בשיח הציבורי, בתוכניות האקטואליה, בשידורי הטלוויזיה, בכל מקום. ומה קורה במקום זה? במקום זה, המגזר הסרוג עסוק כל העת במאמצים להדוף ניסיונות להשחיר אותו. פעם דרך ישיבות ההסדר ופעם דרך מכינה קדם־צבאית כזו או אחרת. פעם מוצא מישהו בעיה בהתיישבות של דתיים־לאומיים בנגב, ופעם בגליל. ובין לבין, התבטאות לא מוצלחת אחת של רב כלשהו תקבל תמיד התייחסות נרחבת יותר מזו שיקבלו הנתינה ומסירות הנפש של המגזר כולו.
שני קולות
רגע אחרי 7 באוקטובר החל הזמזום הטורדני סביב הטענה שגרעינים של הציונות הדתית ינצלו את הפינוי מהקיבוצים כדי להתיישב בהם. אפשר להתייחס למהות, ולהסביר שלקיבוץ יש אופי משלו, ושכל עוד החברים לא מחפשים שינוי, טוב שיישארו כפי שהיו קודם לכן. אפשר להתייחס לעובדות, ולהזכיר שלאזהרות הללו לא היה רמז במציאות. אבל זה לא באמת העניין. העניין הוא האינסטינקט שהביא את מי שהביא לנסות להדביק לציונות הדתית כוונות רעות גם במקום הזה. ברמה האישית, לא הייתי רוצה לראות משפחות דתיות מצטרפות לקיבוץ ניר־עוז אם הקיבוצניקים לא חפצים בכך. ועדיין, הייתי מעריך מאוד משפחות שהיו מוכנות לעשות את זה. רגע אחרי הטבח הנוראי - כשתחושת הביטחון שואפת לאפס, כשלאף אחד לא ברור מה עומד לקרות באזור הזה בעוד חודש או בעוד עשור - איך אפשר להתייחס אל מי שקם ואומר "אני מוכן ללכת לגור שם", אחרת מאשר בהערצה?
השבוע ראיתי ברשת את סיפורם של בני זוג מהשומרון שעברו למושב שתולה בגבול לבנון עם שבעת ילדיהם. לפני חודש יצר איתי קשר תושב קדומים שעבר אל המושב הצפוני, וביקש להעביר אחריו לשם את המנוי שלו למקור ראשון. האם אפשר לא להצדיע לאנשים האלה? אורלי גולדקלנג חברתי כתבה כאן לפני עשרה חודשים על משפחות מהציונות הדתית שהחליטו לעזוב את מקומות פזוריהן ולהתיישב דווקא עכשיו במטולה המופצצת, הנטושה, המצויה בשעתה הקשה. "כ־2,200 איש רשומים כתושבי מטולה, אולם רק כשליש מהם שבו לגור בה בשוך הקרבות בצפון", דיווחה. "מצד שני, כ־25 משפחות דתיות העתיקו בחודשים האחרונים את מגוריהן אל היישוב השקט". אורלי סיפרה על אחיו של השר בצלאל סמוטריץ', שעזב את הר חברון ועלה צפונה, ועל זוג בני 33 מעלי, שעברו עם חמשת ילדיהם והותירו מאחור קהילה שהיו חלק ממנה, משפחה מורחבת שמתגוררת בקרבת מקום, מוסדות חינוך שהתרגלו אליהם וגם עבודה מסודרת.
עוד כתבות בנושא
"מאז שפרצה המלחמה הרגשנו שאנחנו לא יכולים להישאר במקום הנוח לנו, צריך להירתם בדרך כלשהי למען יישובי הגדר", סיפרה אם המשפחה. במקום להעריך את נושאי הבשורה הציונית הזו, מה שמענו בתגובה? "הם באים להשתלט", "הם מנצלים את השעה הקשה שהמושבה נקלעה אליה", "מישהו בטח מממן אותם". בצד אחד של הפה צעקו בתקשורת ש"הצפון קורס", ש"אין עתיד", וש"במצב הביטחוני הנוכחי, כולם יברחו מכאן ואף אחד לא ירצה לבוא", ובצד השני צעקו על מי שהחליטו לעזוב חיי שגרה שקטים ורחוקים מהחזית, והתייצבו.
אני זוכר שיחה שקיימתי לפני שנים עם שמוליק ריפמן ז"ל - ראש המועצה המיתולוגי של רמת נגב, קיבוצניק מרביבים, איש מפלגת העבודה במשך שנים, שההתיישבות והציונות זרמו בעורקיו. ריפמן שיתף אותי ברגע שבו החליט להרים טלפון לזאב חבר (זמביש), מזכ"ל אמנה, בקריאה לעזרה. "בקשתי ממנו לשלוח אנשים להציל את הנגב, ידעתי שבנושא הזה יש קבוצה אחת שאני יכול לסמוך עליה". אז כן, מותר לחברי הקבוצה הזו להיות גאים כשהחינוך שלהם מצליח, במיוחד כשברקע יש מי שדואג לפזר עליהם רעל על בסיס קבוע.
גם כשקמו הגרעינים התורניים של הציונות הדתית והתפזרו בכל רחבי הארץ, הגיעה אותה הביקורת, זו שבאה בדרך כלל מכיוונם של מי שלא תרמו בעצמם מעולם, ושביקורתם אומנותם. "הם לא רוצים להשתלב, הם רוצים להשתלט". תמיד אותן המילים, תמיד אותה המנגינה.
עוד כתבות בנושא
כשהשיח על אורך השירות של תלמידי ישיבות ההסדר היה נחלתו של מועמד שונא דתיים מהרשימה של יאיר גולן, מילא. אלא שלאחרונה עטו גם אחרים על ההזדמנות, ובהם גם הפרשן הצבאי של חדשות 12."כולם באים בשערי הבקו"ם, כולם שותפים, כולם מתחת לאלונקה", הסביר מדוע צריך להשוות את שירותם של לוחמי ההסדר לזה של אחרים.
עוד אחזור להצעות הללו, אבל קודם כול מעט נתונים חשובים. כשהפרשן הצבאי מדבר על כך ש"כולם מתחת לאלונקה", הוא עצמו יודע שאין לדברים שלו בסיס. לא כולם מתחת לאלונקה, לא כולם מתגייסים לקרבי, לא כולם מגיעים למילואים. ומה בהסדר? כ־85 אחוזים מבוגרי ישיבות ההסדר משרתים ביחידות הקרביות, כמעט 100 אחוזים מאלה שיש להם פרופיל שמתאים לכך. נתון מדהים לכל הדעות. ברור לגמרי שחלקם, אלמלא התגייסו דרך ההסדר, היו בוחרים במסלול אחר, שהרי לא כולם מתאימים לגולני, לגבעתי או לשריון. אבל כשאתה מתגייס להסדר, מסלול אחר הוא ברירה שכמעט שלא מונחת בפניך. כל מי שיכול לפי הפרופיל שלו ללכת לשירות קרבי, הולך. אז מצד אחד המסלול שמשלב לימוד תורה עם שירות צבאי מביא אותם לשרת פחות חודשים בשירות הסדיר. מצד שני צה"ל מקבל אותם אליו בוגרים יותר, רציניים יותר, בשלים יותר, וכן, גם עושים מילואים הרבה יותר.
נתונים שפרסם במקור ראשון הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, מלמדים שההסתכלות על ההסדרניקים באופן אוטומטי כעל מי שמשרתים פחות אינה מדויקת. כ־35 אחוזים מבני ישיבות ההסדר משרתים בסופו של דבר במסלול צבאי מלא. כ־25 אחוזים ממתגייסי מסלול ההסדר ממשיכים במסלול הקרבי לפיקוד ולקצונה ובכך מאריכים מאוד את מסלול שירותם. "כשהרמטכ"ל לשעבר רא"ל איזנקוט ביקר בישיבתנו, הוא פגש עשרה צוערים בקורס קצינים, תלמידי הישיבה, לוחמי גבעתי, שהיו כ־40 אחוזים מהחיילים ששלחנו לגבעתי באותו המחזור", סיפר הרב מדן.
מה שראינו מול עינינו בשלוש השנים האחרונות היה תצוגת תכלית של המפעל הזה. השנים הקשות יותר של השירות, שנות המילואים, נמשכות על פני תקופה ארוכה מאוד, עד שנות הארבעים והחמישים ולפעמים אף יותר, וכל מי שמסתכל על הנעשה בשטח רואה שם את בוגרי ההסדר במספרים ענקיים, כשהם מחזירים את קיצור השירות בריבית דריבית. כמה גדולה הריבית? ובכן, בספר "מעשה בצדיק ואלונקה" של הרב חיים נבון מונצחים 80 חללים בני ישיבות הסדר שנפלו בתוך השנה הראשונה למלחמה. בין הנופלים גם כאלה שבהתאם לגילם או למספר הילדים שלהם היו פטורים משירות. והם הגיעו, נלחמו ונפלו. 80 נופלים בשנה הראשונה של המלחמה בלבד.
ואחרי שאמרנו את זה, האם אסור לנהל דיון על משך השירות של ההסדרניקים? בהחלט מותר. אלא מה? שכשמישהו בוחר לנהל את השיח הזה עכשיו, דווקא עכשיו, בעיצומה של מלחמה שבה ישיבות ההסדר שילמו מחיר דמים כבד כל כך, הוא מעיד על עצמו הרבה יותר ממה שהוא מעיד על הצורך בדיון. לדרוש את הדיון הזה כעת זה כמו לעמוד על קברו הפתוח של לוחם שנפל בקרב ולנזוף בו שהיה יכול להתאמץ יותר.
עוד כתבות בנושא
גם וגם וגם
ואם ההיטפלות לישיבות ההסדר בשנים הקשות שלהן מכוערת, מה נגיד על המכינה בעלי? המפעל החינוכי עצום הממדים הזה מוציא מדי שנה אל החברה הישראלית המוני בוגרים המעורבים ותורמים בתחומים רבים, שצה"ל הוא רק אחד מהם. 40 אחוז מהבוגרים של המכינה הזו משרתים כקצינים בצה"ל. על רחבת המסדרים בקורס הקצינים שהסתיים לפני כמה שבועות עמדו יחדיו 23 מבוגרי המכינה. 33 בוגרים של מוסדות בני דוד נפלו מאז 7 באוקטובר, כ־70 אחוז מהם קצינים. אלה מספרים מטורפים.
במציאות שבה מתנהל שיח תקשורתי שחובט בחרדים על סרבנותם לתרום לביטחון המדינה, ומתווכח איתם כשהם מסבירים שאי אפשר גם לשמור מצוות, גם ללמוד תורה וגם להתגייס לצה"ל, היינו צריכים לרקוד על הכתפיים עם מי שמוכיחים שאפשר גם וגם וגם. אבל איכשהו, האייטמים על גבורתם של בני עלי התקשו כל השנים לגבור על האייטמים שעסקו בשורה שאמר שם רב כלשהו בשיעור כלשהו. בלתי נתפס להיזכר היום בקמפיינים שקראו לסגור את המכינה הזו. בלתי נתפס לחשוב על המחיר שהמכינה הזו שילמה, ועל התרומה העצומה שהיא הרימה לביטחון ישראל, ולהיזכר שאביגדור ליברמן הזהיר בעבר ש"הסיפור של מכינות קדם־צבאיות מתפתח לכיוון של מיליציות פרטיות, סוג של פלנגות", ושהרמטכ"ל לשעבר משה יעלון וסגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן הסבירו – בשיאה של המלחמה, כשבוגרי המכינה הזו נופלים בזה אחר זה - שצריך לסגור את המכינה.
אז מה הסיפור פה? נדמה שיש אצלנו קבוצות גדולות שאהבו מאוד את הציונות הדתית בגרסתה הקודמת, המזכירה את החברה החרדית. כזו שאין לה עניין לשבת במושב הקדמי, שאין לה עניין להיות מעורבת יתר על המידה, שלא דחוף לה להשתתף בקבלת ההחלטות, שמסתפקת בתקציביה ודי לה בהם. ומהרגע שכל זה החל להשתנות, התעוררו הגעגועים למפד"ל אצל מי שמעולם לא הצביעו למפד"ל. קחו את תיק החינוך, את תיק הדתות, ואת תקציבי החמ"ד ותעזבו אותנו, הם מבקשים.
עוד כתבות בנושא
ראו אפילו את סוגיית תרומות הכליה, תחום שהציונות הדתית מובילה בו. הזכרתי כאן בעבר כמה מאמרים בהארץ שתקפו את אנשי המגזר הדתי־לאומי על התרומה הזו. "מה עומד מאחורי אופנת תרומת האיברים בציונות הדתית", שאל אחד מהם. "גאוות הציונות הדתית אומנם נראית כאלטרואיזם טהור, אך טומנת בחובה גם לא מעט אינטרסים ארוכי טווח". כשחילי טרופר תרם, הגיע גם תורו לחטוף. "נדמה שבאימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית־לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית", נכתב.
וכך, בניסיון חולני למצוא פגם בכל מה שעושים חובשי הכיפה הסרוגה, תרומות הכליה מוצגות כנובעות משיקולים אינטרסנטיים, ההתיישבות בגבול הצפון נועדה להפוך את תושבי מטולה ושתולה למשיחיים, והשירות הקרבי בצה"ל – שבו הציונות הדתית משלמת מחירים כבדים יותר מכל מגזר אחר – לא מספיק, כי בישיבת ההסדר בירוחם יכלו להתאמץ קצת יותר. בבסיס התפיסה המעוותת הזו יושבת ההנחה שאם מישהו מוכן לתת כל כך הרבה, חייבת להסתתר שם כוונה נסתרת להרוויח משהו.
אז כן, אני שמח לגדול ולגדל ילדים ונכדים בציונות הדתית. הקבוצה הזו – השכנים שלי, והחברים שלי, והרבנים שלי, והמחנכים שלי – עושה טוב לחברה הישראלית על כל גווניה. לא צריך להתבייש לומר את זה, ומי שיש לו בעיה עם זה, שיביט במראה הקרובה וינסה להסביר לעצמו למה.