1
מהבחינה האישית שלי, בסביבה החברתית, הגיאוגרפית והתרבותית שאני חי בה, המלחמה עדיין נוכחת במלוא עוזה, ולא רק באמצעות מהדורות החדשות. מה זה אומר? הנה לקט תמציתי של דוגמאות מהשבועות האחרונים: שכן אחד נפצע בלבנון. אחיין של שכן אחר נפצע קשה מאוד גם הוא, ונמצא בשיקום. לפני עשרה ימים זכיתי לבקר בבית החולים את אחיו של חברי, ישי הולנדר, סגן עורך העיתון שאתם קוראים עכשיו, רופא גדודי שנפצע באורח בינוני כשרחפן התפוצץ עליו. לא מכבר סיים אחד החתנים שלי חודשיים וחצי בלבנון, כשאנחנו, תומכי הלחימה, מנסים לעזור ככל יכולתנו, בסופי שבוע או בליווי של הילדים למדורת ל"ג בעומר כשאבא נמצא הרחק מכאן.
עוד כתבות בנושא
הבת שלי, רק כדי להמחיש בסיפור קטן, הסבירה לי אז, כשהיא והוא בסבב המי יודע כמה, את מורכבותה של פעולה פשוטה כמו השלכת האשפה, כשאת לבד עם שני קטנטנים. להשאיר את הילדים בבית בלי השגחה ולצאת אל הפח השכונתי - זה לא אחראי. לקחת אותם איתך בערב לטיול אל הפח - זה לא הגיוני. השכן הנחמד, סיפרה, הציע לי להשאיר את השקית מחוץ לבית, והבטיח שמדי ערב הוא ייקח אותה. סיפור קטן על בעיה קטנטנה, אחת מני רבות.
חתונות במגזר הדתי־לאומי הפכו זה מכבר לאירוע שהמלחמה היא חלק בלתי נפרד ממנו. אצל זוג חברים אחד שלנו, שחיתנו בן לפני כמה שבועות, הוזמן אביו של סמ"ר שילה אמיר - לוחם סיירת גבעתי שנהרג בקרב עם מחבלים, חבר צוות של החתן – לברך את אחת משבע הברכות מתחת לחופה. החתונה הבאה נערכה תחת חופה שנרקמה לזכרו של סרן ירון צ'יטיז, שנפל בקרב ברצועת עזה ושירת בחטיבת גבעתי, שבה שירתה גם הכלה. את התפילה לשלומם של חיילי צה"ל קרא הרופא של גדוד 13 של גולני, חברו הטוב של החתן. השבוע היינו בעוד חתונה, שנפתחה גם היא באזכור חבריהם הטובים של החתן והכלה מהמכינה הקדם־צבאית - רס"ל יקיר טייטלבוים, רס"ל עילי גרפינקל, סמ"ר יובל שהם, סרן שחר גמלא ורס"ל אהד בודי כהן. הוריו של כהן גם התאמצו ובאו לחבק את הזוג הצעיר ולרקוד איתו ביום חגו.
הכי מעניין
לפני חודש נפצע האחיין האהוב שלי בתאונת דרכים, בעיצומה של הפוגה משירות המילואים שלו בלבנון. הוא כבר אחרי יותר מ־700 ימי מילואים, מרפיח ועד לבנון, והוא בן 46, מתנדב, בגיל שבו איש לא יכול להכריח אותך לצאת להילחם אם אתה לא רוצה את זה. והוא רוצה. כי צריך. ליד מיטתו בבית החולים פגשתי כמה מחבריו לנשק שיצאו גם הם מהצפון והגיעו לבקר. הטובים שבטובים. העידית שבעידית. כל איש מילואים יודע ששירות המילואים איננו באמת שירות חובה. שמי שלא רוצה להתייצב ימצא בקלות גדולה את הדרך לפלוט את עצמו ולהמשיך את חייו בשובה ונחת. אבל הם בחרו אחרת. שמעתי אותם מדברים ביניהם, שיחת לוחמים היוצאים משדה הקרב, ורציתי לחבק אותם. הישראלים הכי יפים שיש, שקיומנו פה תלוי בהם ובנכונות שלהם להגיד "הנני" כשהמדינה קוראת לעזרה. יום אחרי שהאחיין שלי נפצע שלח לו מפקד החטיבה, אל"מ מאיר בידרמן שאליו הוא צמוד בשדה הקרב, סלסילת שוקולדים, וצירף אליה מכתב עם מילות הערכה מרגשות לו ולרעייתו. "תודה לשניכם, ברעות וידידות, בידרמן", חתם. למחרת נפצע בעצמו באורח קשה בראשו.
לא כולנו
אני מספר על מה שמתרחש סביבי רק משום שאדם קרוב אצל עצמו, אבל זהו סיפורם של רבים המפוזרים בעיר ובכפר, בקיבוץ, במושב ובהתנחלות.
אבל האם זהו סיפורה של כל החברה הישראלית? האם כך נראים החיים בכל אזורי החיוג שלה? אני חושש שלא. אני יודע שלא. כולנו יודעים שלא.
זה איננו דיון שעניינו ויכוח, חלוקה לטובים ורעים, או תחיבת אצבעות לעינו של מישהו. סהדי במרומים, לא זו הכוונה. אבל כשאנחנו מדברים על חלוקת הנטל ועל נשיאה משותפת בו, על מערך המילואים שמתקשה לעמוד על הרגליים, על בתים שמתפרקים, על מקומות עבודה שמאבדים את סבלנותם דווקא כלפי מי שתורמים, ועל אקדמיה שממשיכה קדימה כשהצעירים שלנו מפספסים שנות לימוד, זו סוגיה שאין אנו פטורים מלדבר עליה.
אז כן, ישנה כמובן החברה החרדית, שהאצבע המאשימה מופנית אליה תדיר, ובצדק רב. זו הקבוצה היחידה שלמעט חריגים בה, אנשיה הם היחידים המסרבים להתייצב ולעזור בצרת אחיהם, והיחידים שעושים את זה באופן מאורגן. זו הקבוצה היחידה שנשמעת למנהיגיה, ואלה תובעים ממנה באופן כואב, מתסכל ומאכזב לא לקחת חלק. אין מנהיגים חילונים כאלה. אין מנהיגים ציונים־דתיים כאלה.
עוד כתבות בנושא
אבל אחרי שהסכמנו על עומק הבעיה החרדית, אחרי שסימנו אותה כסוגייה לאומית קשה הדורשת התייחסות וטיפול, ואחרי שהבהרנו שאין עוד שום קבוצה דומה - ראוי להרחיב מעט את הדיון ולהודות שגם אחרי שניכינו את החרדים מהחשבון, ובאופן שונה מהרושם שמתקבל בשיח הציבורי שלנו – גם בלעדיהם אין כאן שום דבר שמזכיר שוויון בנטל.
אתם מוזמנים להשתתף בתרגיל קטן. לפני כמה ימים שאלתי את הבת שלי כמה מהשכנים שלה גויסו שוב למילואים עם פתיחת מבצע "שאגת הארי". "אנחנו 12 משפחות בבניין", ספרה באוזניי, "שמונה גברים היו מגויסים בו זמנית, עוד אחד עובד כאיש ביטחון במקום אחר, שכן נוסף סיים סבב ארוך ערב המבצע, ועוד שכן גויס מיד אחריו".
ואני מציע לכל אחד מאיתנו לשאול את עצמו אם זה המצב גם בבניין שלו, בשכונה שלו, ברחוב שלו, בקבוצה החברתית שלו או במקום העבודה שלו. עם יד על הלב, אצל כמה מאיתנו משהו כמו שלושה רבעים מהשכנים היו עכשיו בלבנון. בבית של כמה מאיתנו חיים עדיין את הסבבים, ואת הבעיות מול המעסיקים, ומול האישה, ומול הילדים שנטרפים כשאבא מדווח על עוד צו. אז כן, יש עדיין רבים שחיים בסרט הזה, אבל האם זה המצב בכל מקום? חד־משמעית, לא. ואם זו תמונת המציאות, הרי שעוד לפני שהתחלנו לעסוק בסוגיית החרדים, משהו בחלוקת הנטל עקום.
שיטת טלאים
השבוע שוחחתי עם קצין המילואים הראשי, תת־אלוף במיל' בני בן־ארי. ממרום היכרותו את הנתונים, הוא מצדיע בהתפעמות לאחוזי ההתייצבות מזה, ומודאג מהמחשבות על העתיד נוכח המחירים הכבדים שמשלמים המילואימניקים מזה. המספרים בטבלאות שמולו מלמדים שאין ירידה בהתייצבות, אבל יש שחיקה בסד"כ. מה זה אומר בעברית פשוטה? שאחוזי ההתייצבות בכל יחידה נשארו גבוהים, אלא שהיחידות עצמן הולכות וקטנות.
מהטלאים הללו קשה להחזיק לאורך זמן צבא מילואים בהיקפים שהמציאות דורשת. אני רואה אנשים בעשור השישי לחייהם, סבים לנכדים, לובשים מדים, אוחזים בנשק, טוחנים מילואים בהתנדבות. הם ראויים להצדעה. אבל צה"ל לא יכול לבנות את עצמו עליהם
כדי למצוא פתרונות לבעיות כוח האדם, צה"ל עושה שמיניות באוויר. אלפי צעירים שנפלטו בדרכים שונות ומשונות מהשירות מקבלים זימון לימי מיצוי, וצה"ל מצליח להחזיר רבים מהם למערך. בין לבין, מחוסר ברירה, אחרי שישה או שבעה סבבים, צה"ל מאפשר לחלק מאנשי המילואים להתייצב במגוון תצורות, העיקר שיבואו. יש החוששים למקום עבודתם ומקבלים אישור להגיע רק בסופי שבוע. רבים אחרים מסכמים על שבוע בצבא, שבוע בבית, ולפעמים גם מעבר לכך. יש מי שסיימו את השירות הסדיר שלהם בחיל הים, ועוברים הסבה למילואים ביחידות שדה. "אנחנו הופכים חיילים לא קרביים בסדיר לקרביים במילואים", מסביר קצין מילואים ראשי.
עוד כתבות בנושא
השיטות הללו מסייעות לצה"ל במצבו, אבל מהטלאים הללו יהיה קשה להחזיק לאורך זמן צבא מילואים בהיקפים שהמציאות שסביבנו דורשת. צה"ל עובד על פתרונות, אבל כרגע צריך להכיר במצב. אני רואה סביבי אנשים בעשור השישי לחייהם, סבים לנכדים, לובשים מדים, אוחזים בנשק, טוחנים מילואים בהתנדבות. האנשים הללו ראויים להצדעה. מדינת ישראל צריכה לשאת אותם על כפיים. אבל צה"ל לא יכול לבנות את עצמו עליהם.
כל מי שמסתובב בארץ, כל מי שיש לו קרובים ומכרים וחברים לעבודה, יודע שחוויית המילואים לא רובצת בכל מקום באותה העוצמה. אוטוטו שלוש שנים לתוך המלחמה, יש מי שהמילואים עדיין מנהלים את חייהם, ויש מי שמכירים את הסוגיה בעיקר דרך צפייה בטלוויזיה.
במדינה שבה השוויון בנטל השירות תופס באופן תדיר את הכותרות הראשיות בשיח, זה לא צריך להיות ככה. הגיע הזמן לדבר גם על זה.
2
השבוע, רגע אחרי שהתבשרנו על ההסכם הרע שמתרקם בין ארה"ב לאיראן, ועל האופן שבו זרק דונלד טראמפ את האינטרסים שלנו לכל עבר, מצאו בעיתונות החרדית את האחראים.
"אין דרך לייפות את זה", קבע עורך העיתון משפחה, יוסי אליטוב. "מדינה יהודית שרודפת את לומדי התורה ומשליכה בני ישיבות לכלא למרות כל הניסים שחוותה בשנתיים האחרונות - מאבדת את הסייעתא דשמיא שלה. ואז, ברגעי האמת, גם הידידים הגדולים ביותר הופכים ליריבים. עצוב".
גם לעורך הראשי של יתד נאמן היה ברור בשל מי הצרה הזו. בטור שפרסם תחת הכותרת "הכול תלוי בזכויות: כשישראל מפנה עורף, טראמפ מפנה עורף", כתב: "המדינה של הישראלים בוודאי שלא יכולה להלין על טראמפ. מדינה שפוגעת בלומדי התורה ומנסה למעט תורה מסכנת את עצמה, איך תהיה לה סייעתא דשמיא?
עוד כתבות בנושא
"מי שגזר גזרות דרקוניות על עמודי העולם ועל נשותיהם וילדיהם, מי שמשלח משטרה צבאית ואזרחית לציד אדם ב'עוון' לימוד תורה, חושף את עצמו לפורענות צבאית, כלכלית ומדינית... מי שפוגע בעולם התורה... אל יופתע אם השליח של הקב"ה משנה את כיוון הרוח. טראמפ מפנה עורף למדינה שהפנתה עורף".
יש לי הערכה מעטה מאוד למי שיודעים להסביר תמיד למה הקב"ה עשה כך פה, ולמה עשה אחרת שם. יש לי הערכה מעטה עוד יותר למי שמגייסים על בסיס קבוע את ריבונו של עולם לקבוצה שלהם. אם הגיע שפע לעולם, זה משום שהקב"ה שמח במעשיהם. אם הגיעה צרה לעולם, אין זאת אלא שריבונו של עולם כועס על מה שעושים להם יריביהם. או בענייננו: אם אני מסרב לתביעה להתגייס לצה"ל, ומשהו רע מתרחש - זה ודאי לא יכול להיות עונש על כך שאני לא מתגייס, זה ודאי חייב להיות עונש על כך שמדינת ישראל דרשה ממני להתגייס.
ולמה נספו בשואה הנוראה רבנים גדולי תורה ותלמידיהם, ועלו באש בתי מדרשות ונשרפו ספרי תורה? גם זה קרה בגלל גיוס חרדים? ואולי בגלל המשטרה הצבאית? או בג"ץ? ולמה הגיע לנו טבח 7 באוקטובר? הרי אז המשטרה לא עצרה צעירים חרדים. אז הם כמעט לא נדרשו להתגייס.
פעם היה ברור שכאשר יהודי רואה אסון שבא לעולם, חובה עליו לפשפש במעשיו שמא חטא, לזעוק כלפי שמיים ולערוך חשבון נפש. בגרסה החדשה שלפנינו, יהודי רואה אסון שבא על עם ישראל, וממהר לתבוע מכל מי שאיננו הוא עצמו לעשות תשובה.
בחברה סבירה, הגיונית, נורמלית ובריאה, מי שמשתמט מחובתו הבסיסית, האנושית, הסולידרית, כשהוא רואה את חבריו ושכניו ואחיו קורסים תחת העול – היה מכסה את ראשו בשמיכה ומקווה שישכחו שהוא פה.
אבל החברה החרדית כבר מזמן אינה חברה סבירה, הגיונית, נורמלית ובריאה, וזה מכבר אבדה לה גם הבושה. רק בתרבות ריקה יכולים עורכי עיתונים לראות את אחיהם מוסרים את נפשם למענם, את נשותיהם נופלות מהרגליים כשהן עומסות על גבן משפחות וילדים, סבב ועוד סבב, שנה אחר שנה, ואת ההמונים מתאספים בבכי ומספד בבתי העלמין הצבאיים אחת לכמה ימים, ומול כל זה להרהיב עוז, להוציא לשון ולהסביר שבכל הצרות שבאות לעולם אשמים מי שמשלמים את המחירים הכבדים הללו, ומי שכמו עניים בפתח מתחננים לעזרה.
הנהגת הציבור החרדי - פוליטית, רבנית ועיתונאית - היא בית ספר גבוה לכפיות טובה. ביד אחד אוספים פרנסיה שקל לשקל, מיליארד למיליארד, את התקציבים עבור ישיבותיהם, הפורחות כמו שלא פרח לימוד התורה מעולם. ביד השנייה הם מוציאים את דיבתה של המדינה שמשלמת את כל זה רעה, ומספרים עליה שהיא דורסת את לימוד התורה ורודפת את תלמידי החכמים.
הסדר הקיבוצים
לחרדים הקיצוניים האלה יש תמונת מראה מהצד הפוליטי השני. לפני שבוע התראיין נאור נרקיס, המתמודד על מקום ברשימת "הדמוקרטים" של יאיר גולן, בתוכניתה של נוה דרומי בערוץ i24news.
נרקיס, שצובר ברשתות אהדה לא קטנה בקרב שונאי הדת והדתיים, טען שתלמידי ישיבות ההסדר נהרגים יותר במלחמה, משום שההכשרה שלהם קצרה יותר ולפיכך הם מאומנים פחות.
"אם הם היו עושים שירות מלא כמו החילונים, אולי הם לא היו נופלים כל כך הרבה", הסביר. במלחמת יום הכיפורים, כמעט 20 אחוז מהנופלים היו בני קיבוצים. איך זה קרה? גם הם לא היו מאומנים? גם הם למדו בישיבות הסדר?
שיח ירוד של קצוות מאיים להטביע את כולנו. הוא קיים בכל הצדדים. אנחנו חייבים להצליח להרים מולו את הראש, יחד, מכל המחנות, ולמצוא את הדרך המשותפת לכל כך הרבה אנשים שרוצים לעשות פה טוב.
עוד כתבות בנושא
