בכל פעם שמישהו מספר לכם על שלטון החוק, מדבר איתכם על החובה לכבד פסקי דין, ומתאר את הייעוץ המשפטי כ"שומר סף" או כילד עם האצבע בסכר – תשלחו אותו במהירות האפשרית לקרוא מה עושים בני שבט אבו־קווידר בנגב, בחסותם המלאה של מדינת ישראל ומשפטניה.
אני מלווה את הסיפור הבלתי נתפס הזה כבר 14 שנה. לכאורה מדובר בעניין פשוט. יש אנשים, יהודים לענייננו, שבבעלותם הפרטית קרקעות המצויות סמוך לנבטים. יש אנשים אחרים, בדואים לענייננו, שפלשו לקרקע שלהם והקימו עליה כפר. וישנה מדינת ישראל, שמטורף ככל שזה יישמע, פלשה גם היא אל הקרקע הפרטית ובנתה לתושבי הכפר הבדואים – בניגוד לחוק ובלי היתר – בית ספר וגני ילדים, על שטח שכאמור כלל אינו שייך לה. כל מה שצריך היה לעשות, במדינה ששלטון החוק מעניין את גורמי האכיפה שלה, הוא להזיז את העבריינים ממקומם ולהחזיר את הקרקע לבעליה. ומה קרה בפועל? בפועל, כל רשויות המדינה הרלוונטיות עוצמות עיניים, מצפצפות על החוק, ומתעלמות משוועתם של בעלי הקרקע. השבוע, כשהן החליטו לשים פס גם על פסק דין מפורש, פנה פרקליטם של הבעלים, עו"ד עמיר פישר, לבית המשפט, וביקש שיכריז שהמדינה מבזה את פסיקתו ויאלץ אותה לשלם פיצוי ניכר על מחדליה.
רקע: בשנת 1935 רכש שלמה איסמעילוף, יהודי ציוני שנמנה עם קהילת "אנוסי משהד" בפרס - קהילה שהצטוותה לקבל על עצמה את דת האסלאם - 75 דונם בנגב. תשע שנים אחר כך הלך איסמעילוף לעולמו. היום מחזיק בקרקע, בבעלות משותפת עם אחרים, נכדו מארק, בעבר היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
במשך שנים עמדה חלקת האדמה שוממה. בשנות השמונים השתלטו עליה בני משפחת אבו־קווידר, פלסטינים שמקורם בעזה, והקימו עליה כמה מבנים. בלי אישור, בלי היתר, בניגוד לחוק. משאיש לא הפריע להם הלכה הבנייה והתרחבה, וכשהפכה לכפר של ממש החלו ארגוני שמאל לפרוס עליו את חסותם ולתבוע להכיר בו כיישוב חוקי לכל דבר ועניין. בשנת 2006, פסיכי ככל שזה יישמע, פלשה כאמור גם מדינת ישראל בכבודה ובעצמה לקרקע הפרטית, והקימה עליה בשביל הבדואים הפולשים 14 מבני חינוך, בלי היתר ובלי אישור.
בניגוד לכפרים אחרים שצצו בנגב, יש מאין, בזה אחר זה, על הקרקע הזו לא היה מעולם ויכוח. גם התושבים הבדואים שיושבים בה לא טוענים לבעלות עליה. גם הם מודים שהיא שייכת ליהודים. תנו לנו פתרון, ביקשו בעבר, ונצא.
בשנת 1998 חתמה מנהלת הבדואים על הסכם נדיב במיוחד עם הפולשים. היא הציעה להעתיק אותם כקבוצה לעיר רהט, להעניק להם שם בחינם מגרשים לבנייה, ועל הדרך לפצות אותם כספית על הרצון הטוב שהפגינו. בינתיים, הובטח להם, לא ייהרס שום מבנה בכפר הבלתי חוקי שהקמתם. החתן והכלה היו מוכנים לחתונה הזו, אבל התברר שבעל האולם מעט פחות. עיריית רהט נעמדה על רגליה האחוריות והצהירה שלא יקום ולא יהיה.
תנועת רגבים, שליוותה את הסאגה מראשיתה, הובילה עוד מ־2012 קו ברור שדורש להרוס כל מה שנבנה בניגוד לחוק, לפנות את העבריינים, ולהשיב את הקרקע לבעליה. אם אלה כללי המשחק שקבע בג"צ במגרון או בעמונה, כשהתברר שיהודים התיישבו על קרקע של ערבים, שאלו ברגבים, למה שלמקרה הפוך יהיה דין שונה?
המדינה, במלל, הייתה נחושה מאז ומתמיד. נציגיה הקפידו להצהיר שהיא לא תאפשר לבנות בנייה בלתי חוקית חדשה בקרקע הפרטית, וככל שתהיה כזו היא תהרוס אותה. אבל בפועל, מעבר למילים הגבוהות, לא היה כיסוי לשום הבטחה.
דין מגרון ודין אלזרנוג
לא ניכנס כאן לשלל ההליכים המשפטיים שהתנהלו סביב הקרקע הזו במשך כמעט עשור וחצי. רק נספר שלפני כעשר שנים, בסיומו של אחד הסבבים, דחה שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, שהתרשם שהסכם המעבר לרהט קורם עור וגידים, את דרישת בעלי הקרקע להרוס את המבנים הבלתי חוקיים שבנו הפולשים הבדואים על שטחם. "המדינה אינה שוקטת על השמרים והיא פועלת ליישום ההסכם באופן שיענה לסעדים המתבקשים על ידי המערערים והתואמים למעשה את רצונו של השבט", סיכם. ומה עם הבנייה הבדואית הבלתי חוקית שנמשכת בחלקת האדמה הפרטית הזו על בסיס שוטף? "במישור אכיפת דיני התכנון והבנייה, נחה דעתנו כי המדינה פועלת לבלימת בנייה חדשה על הקרקע", הרגיע עמית. "לכן, אין לקבל טענת המערערים כי המדינה מתנערת לחלוטין מתפקידה ואין מקום להתערבותנו".
כשעו"ד עמיר פישר, פרקליטם של בעלי הקרקע, ביקש שבית המשפט יפסוק זמנים – שיקבע שהבדואים צריכים לעזוב את הקרקע בעוד שנה, או חמש שנים, או עשר שנים, רק שיקבע משהו – דחה בית המשפט את הבקשה.
בתשובה לטענה שלפיה במגרון הקפיד בית המשפט להורות על פינוי הפולשים היהודים, וגם הבהיר בהחלטתו ש"אין לקבל מציאות של בנייה ללא היתר על מקרקעי הזולת ויש להעמיד את אכיפת הבנייה על קרקע פרטית בראש סדרי העדיפויות של גורמי האכיפה", הסביר עמית שזה לא אותו הדבר. "לצד חובתה של המדינה להגן על קניינם של המערערים, חלות על המדינה חובות נוספות, לרבות מתן מענה לצורכי בני השבט", כתב. לעמית היה חשוב להסביר לעומק מה ההבדל בין המתנחלים שהתיישבו במגרון לבדואים שהתיישבו בכפר שהם מכנים אלזרנוג. הבדואים של אלזרנוג, הטעים, יושבים זמן ארוך בשטח, ובמשך הרבה מאוד שנים איש לא העיר להם על כך. במגרון, לעומת זאת, המתיישבים "המשיכו להקים ולהרחיב המבנים חרף אי החוקיות". חייבים להודות שדי מצחיק לקרוא היום את הדברים הללו. המציאות מלמדת שהבדואים, הרבה יותר ממה שעשו תושבי מגרון שפונו, ממשיכים בבנייה הבלתי חוקית שלהם מיומם הראשון בשטח ועד היום הזה, כשהם שמים פס אחד גדול על ההליכים המשפטיים ועל הטקסטים הנמלצים שנאמרו בעניינם באולמות המשפט ובפסקי הדין.
ביזיון בחסות המדינה
גם אם סיפורם של בני שבט אבו־קווידר לימד במשך שנים כיצד בתי המשפט ורשויות האכיפה בוחרים היכן להתייחס ברצינות לשלטון החוק והיכן קצת פחות, באה הבקשה שהוגשה השבוע לבית המשפט וסיפרה סיפור הזוי פי כמה, שקשה להאמין שיכול להתקיים במדינת חוק. בבקשה פנו בעלי הקרקע - מארק איסמעילוף, שושנה בן־דוד, רות לוי ושלמה שמואלי - אל בית המשפט המחוזי בבאר־שבע, ולפי פקודת ביזיון בית המשפט דרשו להטיל על המדינה קנס כספי כבד ותבעו להכריח אותה לציית לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעלי הקרקע מכוונים לפסיקה מנומקת היטב של השופטת חני סלוטקי, שבאוגוסט 2023 ניסתה לעשות סדר בהפרת החוק המתמשכת באדמות הפרטיות שלהם.
מסומן באדום: שטח הקרקע שבבעלות יהודית צילום אוויר | צילום: צילום אוויר רגבים
תחילה הזכירה סלוטקי שבדיון בעתירה קודמת בנושא, בשנת 2013, העריך בית המשפט שהתוכניות למעבר בני השבט לשטח החלופי ברהט יסתיימו בתוך שלוש שנים. בהינתן זאת, בין היתר, נדחתה עתירת הבעלים שביקשו להורות למדינה לקדם את פינויים של בני השבט בדרך של הוצאת צווי הריסה לבנייה הבלתי חוקית. "בהנחה שהליכי התכנון יסתיימו בתוך שלוש שנים מהיום, יש לעשות את כל המאמץ להשלים העתק מקום מגורי בני השבט למקום החדש בתוך שלוש שנים לאחר מכן", כתבה אז השופטת ברקאי, בטקסט ששיקף אופטימיות נאיבית. בית המשפט העריך אז שהמעבר לרהט יסתיים בתחילת 2019.
"כיום", כתבה סלוטקי ב־2023, "למעלה מארבע שנים לאחר המועד שהיה צפוי למעבר בני השבט, הוברר שרק כחמישים משפחות מתוך כ־550 משפחות היושבות על הקרקע הפרטית הביעו נכונות לחתום על הסכמי פינוי והסדרה לרהט". השופטת החליטה להעלות הילוך בכל מה שנוגע לאכיפה. על המדינה, קבעה, להוציא צווי הריסה מנהליים נגד כל בנייה חדשה בחלקה הפרטית של העותרים; להגיש בקשות לצווי הריסה שיפוטיים נגד כלל הבנייה הלא חוקית בחלקה הפרטית, למעט אצל מי שחתם על הסכמה להתפנות לרהט; וכן, באותו ההקשר, לפעול למציאת פתרון להסדרת העברתם של הפולשים כולם.
המסמך שהוגש השבוע לבית המשפט הוא כתב אישום חריף נגד רשויות המדינה. בדוגמאות, בנתונים ובתצלומי אוויר שהשיגו בעלי הקרקע באמצעות תנועת רגבים, הראה עו"ד פישר כיצד המדינה מצפצפת על החוק, על שלטון החוק, ועל פסק הדין של בית המשפט.
פישר מפרט את התכתבויותיו חסרות התוחלת עם נציגי המדינה. ב־9 באפריל 2025, בחלוף למעלה משנה וחצי ממתן פסק הדין שחייב את המדינה להוציא צווי הריסה למבנים הבלתי חוקיים של הפולשים, ולהרוס כל בנייה חדשה, הוא הציג למדינה בשמם של בעלי הקרקע מצגת הכוללת תצלומי אוויר המשקפים את מה שמתחולל על אדמתם. הנתונים בלתי נתפסים. בשנה וחצי שעברה מאז מתן פסק הדין נבנו בחלקה הפרטית בלבד 78 מבנים חדשים, 45 מהם חדשים לגמרי, ו־33 תוספות לבנייה הקיימת. המעקב אחרי הבנייה המשתוללת לימד שבשנה שאחרי מתן פסק הדין, בנו הבדואים בשטח יותר ממה שבנו בשנה שלפניו. כאילו אין בית משפט, וכאילו אין פרקליטות ורשויות אכיפה שמחויבות למה שהוא פוסק.
פישר צירף במכתבו אל הרשויות תיעוד של מבנים המצויים בתהליך של בניה חדשה, בתוככי הקרקע הפרטית, ודרש להוציא נגדם צווי הריסה מנהליים ולממשם. הוא גם ביקש לדעת, אפרופו פסק הדין, לכמה מבנים הוצאו צווים כפי שדרש בית המשפט ומה נעשה בשנים האחרונות כדי להעביר את הפולשים מהחלקה הפרטית, כפי שפסקה השופטת. מהשלב הזה והלאה החלה המדינה למרוח אותו בחצאי תשובות, ברבעי נתונים, ובטענות שלא ברור על מה הן נשענות. כך לדוגמה, ביחס לטענה על 78 מבנים חדשים השיבה המדינה שבדיקת הנתונים מחייבת אותה להשקעה של זמן רב, ובשל חלוף הזמן, ממילא במרבית המקרים לא יתאפשר להוציא צווי הריסה מנהליים.
משכך, הסתפקו ברשות האכיפה בהסבר בעניינם של 16 מבנים חדשים בלבד. התברר שרק לשניים מהם הוצאו צווי הריסה מנהליים, ואלה לא מומשו בפועל. את חדלונה בהריסת כמה מבנים נוספים הסבירה המדינה בכך שזוהי "בנייה זניחה" בלבד. עזבו את זה שעו"ד פישר חולק על הקביעה הזו. נניח, רק לצורך דיוננו, שהיא נכונה. איפה כתוב שמותר לבנות על שטח פרטי של מישהו "בנייה זניחה"? רגע, ואתם בטח שואלים מה עם צווי ההריסה השיפוטיים שבית המשפט פסק שיש להוציא על כל הבנייה הבלתי חוקית לפני יותר משנתיים? "פעולות אלה מצריכות תיאום עם הפרקליטות ועם רשות הסדרת הבדואים, והרשות לאכיפה מצויה בקשר עם רשויות אלה על מנת לבחון קידום אכיפה גם נגד הבנייה הוותיקה". באמת תודה. בית המשפט פסק שיש צורך להוציא צווים, והמדינה מסבירה אחרי שנתיים שהיא אמנם לא עשתה את זה, אבל היא שמחה לבשר שהרשויות "מצויות בקשר" זו עם זו. נהדר.
שיגעון שיטתי
מה השורה התחתונה? שהמדינה לא ממש לוקחת ברצינות את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. פה היא עסוקה בתיאומים ולא מתקדמת בשטח בכלום. שם היא מגדירה בנייה חדשה כ"זניחה", כאילו בית המשפט אישר לה לאפשר לעבריינים לבנות בנייה "זניחה" על קרקע פרטית של מישהו. שלא לדבר על העברת השבט למקום אחר, שלפחות לפי המצב בשטח לא נראה שהיא מתקדמת.
באוגוסט 2025 הואילה המדינה לצאת מגדרה והודיעה לבעלי הקרקע: "אנו בוחנים את אפשרויות האכיפה בצביר אבו־קווידר ואף התקיימה לאחרונה ישיבה בנושא. כשיתקבלו החלטות נוספות לגבי האכיפה, נעדכן אתכם". אבל כאן בדיוק טמונה הנקודה. בית המשפט לא ביקש שהמדינה תקיים ישיבה. בית המשפט הורה שהמדינה תוציא צווי הריסה ושתהרוס כל בנייה חדשה.
בנובמבר 2025 הציגו בעלי הקרקע לנציגי המדינה תיעוד מצולם של 12 מבנים חדשים – שישה חדשים לגמרי ושש תוספות בנייה – שהוקמו כולם על השטח שלהם בחצי השנה האחרונה. "סיכומו של דבר", כתבו, "בחלוף 27 חודשים ממועד פסק הדין, וגם לאחר שקיבלתם ארבע התראות בנוגע לאי מימוש פסק הדין - לא הוצא אף לא צו שיפוטי אחד כנגד בנייה ישנה, ובמקביל מבנים חדשים מוקמים בחלקה הפרטית כפטריות לאחר הגשם".
את תשובת המדינה ביחס למבנים החדשים הללו צריך לקרוא כמה פעמים כדי להאמין. שניים מהמבנים, התברר, אינם אלא כיתות לימוד שמדינת ישראל בנתה בעצמה. כן, כן. על השטח הפרטי, בלי היתר, אחרי שבית המשפט הורה לה לעמוד על המשמר ולמנוע כל בנייה חדשה. לנציגי המדינה היה גם הסבר מקורי למה אי אפשר להרוס את המבנים החדשים שנבנו. "מדובר במבנים שהוקמו על ידי המדינה ולכן אינם מתאימים להוצאת צווים מנהליים". רגע, זה עוד לא הכול. בתגובה לטענת בעלי הקרקע שהבדואים סללו כביש חדש על השטח הפרטי שלהם, השיבה המדינה: "אין מדובר בכביש אלא בדרך פנימית קיימת שחוזקה והודקה לקראת החורף", ובמקום אחר הסבירה ש"מדובר בדרך עפר בה נעשתה עבודת מיצוע". חשוב לחזור ולהבהיר: זוהי דרך עפר שמישהו סלל בתוך הקרקע הפרטית של אותם יהודים. האם מבחינת המדינה זה בסדר שאם כביש העפר לא מאה אחוז, הפולשים יבצעו עבודות "מיצוע" כדי לחזק אותו? אין דין ואין דיין?
וזה לא נגמר. בפברואר, במכתב נוסף ששלחו בעלי הקרקע, הם דיווחו למדינה שמאז הפנייה הקודמת שלהם נוספו עוד 14 מבנים חדשים. עוד נמשך הניגון. וכאן חשוב להבין שמה שקורה באלזרנוג איננו פרי שיגעון של פקיד סורר, זוטר ובלתי רלוונטי. מדובר במדיניות סדורה וארוכת שנים של הייעוץ המשפטי, כשפרקליטות המדינה מכותבת לכל מסמך ומסמך.
כאמור, כעת שב הכדור אל בית המשפט המחוזי, שיצטרך להחליט מה לעשות. נכון לעכשיו הפרשה הזו מגלמת בתוכה את השיטה הנוהגת כאן כבר שנים ארוכות: אין באמת כללים, אין באמת חוקים, אין באמת כבוד לבית המשפט, גם לא מצידו של הייעוץ המשפטי של המדינה עצמה. הכול תלוי בשאלה מי אתה, ועד כמה רוצה המדינה לאכוף עליך את החוק.
עוד כתבות בנושא
