"אנחנו מצטרפים למפעל ציוני קיים": הדתיים החדשים של מטולה מתמודדים עם החשד

"עכשיו את נותנת גז, אפילו 120 קמ"ש", אמר לי הצלם שליווה אותי לכתבה בצפון באפריל 2024. זה הזמן, הוא הבהיר, לדהור קדימה בפיתולים בין קריית־שמונה למטולה. "את רואה שם?", הוא הצביע לעבר גבעה סמוכה שנראתה כחולשת על המטרים האחרונים של כביש 90, "אנחנו על הכוונת של חיזבאללה. בחלק הזה של הכביש אנחנו חשופים לגמרי. קדימה, תני גז". אז נתתי גז ונסעתי נגד כל כללי הבטיחות, מסיבות ביטחוניות.

השבוע נסעתי שוב באותם הפיתולים, אבל הפעם הייתי חגורה היטב. נסיעה איטית בחלונות פתוחים, שאפשרו חיבור נינוח ובלתי אמצעי עם הנוף המרהיב של שמורת נחל עיון. קרוב לשנתיים אחרי שהצפון הגלילי התרוקן מיושביו, אי אפשר להתייחס לשום דבר כאן כמובן מאליו. מהגבעה ממול כבר לא נשקף איום, רק יובש מצהיב של אדמה צמאה בסוף הקיץ. בנסיעה האביבית ההיא, לפני שנה וחצי, הגענו לבטונדות הגבוהות שניצבו סמוך למכללת תל־חי וכמו הבהירו בלי מילים ובלי שילוט מיוחד: "גבול לפניך". המלצות הבטיחות קבעו כי במקרה של ירי יש לחמוק מהרכב במהירות, ולא לתת לגורמים כמו חגורת הבטיחות לעכב אותנו אפילו בשנייה. מטבעו הטופוגרפי, קצה אצבע הגליל היה חשוף לירי משלושה כיווני אוויר, כך שלא היה טעם לנסות לזהות איום תוך כדי נהיגה. כל שנותר הוא פשוט לתת גז. מכללת תל־חי הייתה בסיס צבאי, מטולה הוכרזה שטח צבאי סגור.

השנה פותחת המכללה מחדש את שעריה, ובכניסה למטולה – כמו לאורך "הגדר הטובה" כולה – איש לא מבקש שנשוב על עקבותינו בשל התרעות חמות או חשש למתקפה. גם סימני הירי והשברים שנוצרו בכביש מכובד משקלם של כלי רכב משוריינים תוקנו זה מכבר. הסעת ילדים עוברת בשער המושבה, וקבוצת תיירים מתעכבת מול הנוף המרהיב. את עשן הטילים שהיתמר לפני שנה מתוך היישוב הצפוני ביותר בישראל מחליף כעת ענן אבק מסלילת מדרחוב חדש – חלק מחגיגת השיקום המקומית.

כ־2,200 איש רשומים כתושבי מטולה, אולם רק כשליש מהם שבו לגור בה בשוך הקרבות בצפון. מצד שני, כ־25 משפחות דתיות העתיקו בחודשים האחרונים את מגוריהן אל היישוב השקט. רבים מהתושבים המקוריים מברכים על הגעתם של כוחות חדשים למושבה, אך מנגד התפרסמו בתקשורת כמה כתבות שמציגות את המשפחות הדתיות כגרעין מאורגן שמבקש לנצל את החלל הריק ולהשתלט על היישוב. תושבים ותיקים סיפרו לעיתונאים על חששם משינוי צביון המקום, ותיארו את השכנים החדשים כגורמים קיצוניים שאינם יכולים להיות חלק ממרקם החיים של מטולה.

יהודה ויעל שילר, בני 33, הגיעו לכאן מהיישוב עלי עם חמשת ילדיהם. יהודה זכה להכיר היטב את גבול הצפון עוד לפני כן - את רוב שירות המילואים שלו מאז פרוץ המלחמה הוא עשה באזור הזה. צו הגיוס למבצע חיצי הצפון, המלחמה־בתוך־מלחמה שהתחוללה בלבנון, הגיע אליו בערב ראש השנה תשפ"ה, כשיעל הייתה בחודשי ההיריון האחרונים. "נכנסנו לתמרון בלבנון, ממש מול מנרה ומרגליות, כחלק מחטיבה 8", הוא מספר, "וחזרתי הביתה שלושה ימים לפני הלידה. ורק אז התחלתי לעכל את מה שעברנו".

"היה אפשר להרגיש את ההבדל בין התמרון ההוא ובין המילואים בתחילת המלחמה", אומרת יעל. "אני זוכרת את יהודה חוזר פתאום מלא גאווה, בתחושה שהפעם הם עשו משהו מכריע בשטח".

"בחודשים הראשונים של המלחמה הצפון היה במצב מזעזע", אומר יהודה. "היה קשה לראות את זה - יישובים ריקים, הרמזורים בקריית־שמונה מהבהבים. כל המהלכים שלנו אז היו צעדי מגננה. בסוף הקיץ שעבר הכול השתנה, בתמרון שחתר למגע ולהכרעת חיזבאללה. הרגשנו שהגאווה הלאומית חזרה, שאנחנו מכסחים את האויב, שאין אויב בכלל כי הוא בורח מכל עימות. מאז שהתגייסתי, לפני 14 שנה, תמיד דיברו איתנו בצבא רק על חיזבאללה, אף אחד לא דיבר על חמאס. ופתאום חיזבאללה מחוק. יש תחושה של נס, כי כשאתה נכנס למתחמים תת־קרקעיים שהם הכינו, אתה מבין מה כמעט קרה כאן. אתה רואה בעיניים שהכול היה מוכן למתקפה, והייתה חסרה רק פקודה מנסראללה. מצמרר לחשוב מה היה קורה בכל יישובי הסביבה אילו ניתנה הפקודה הזאת. אבל הנה, חיסלנו את נסראללה ואת צמרת חיזבאללה, והלוחמים שלהם בורחים מאיתנו".

יעל שילר: "בהתחלה חששתי לקחת את הסיכון הזה, מה גם שהמשמעות הייתה לעזוב קהילה שאנחנו מחוברים אליה, מוסדות חינוך ועבודות מסודרות. אבל אמרתי לעצמי: יש אנשים שלוקחים את המשפחה לטיול קרוואנים בחו"ל, אנחנו ניקח את המשפחה לעשייה בתוך הארץ. השתכנעתי שאכן הושגה הכרעה בצפון, ואפשר לעבור בלי לסכן את הילדים"

ובכל זאת, תחושת ההישג לא הייתה שלמה. "החזרנו את הביטחון לצפון, אבל התברר שלא כל התושבים ממהרים לחזור הביתה. כואב הלב כשרואים שהיישובים עדיין ריקים, וזה גם לא מוסיף לגאווה הלאומית. חבר מהאזור אמר לי 'אני רואה יותר אורות אצלם, בלבנון, מאשר אצלנו', וזה הכה בי. התחלנו לחשוב במה אנחנו יכולים לתרום להתמודדות עם המצב הזה".

"מאז שפרצה המלחמה הרגשנו שאנחנו לא יכולים להישאר במקום הנוח לנו, צריך להירתם בדרך כלשהי למען יישובי הגדר", מספרת יעל. "הייתה נהירה לדרום, אנשים ביקשו לחזק שם, והבנו שבאזור ההוא כבר פחות צריכים אותנו. התחלנו להסתכל צפונה, ועם הסנטימנט של יהודה משירות המילואים זה היה כמעט מתבקש".

לא חששת להגיע למקום שרגע לפני כן עוד היה אזור מלחמה?

"חששתי מאוד, ובהתחלה התנגדתי לקחת את הסיכון הזה, ועוד עם הילדים. מה גם שהמשמעות הייתה לעזוב קהילה שאנחנו מחוברים אליה מאוד, עם החינוך שאנחנו רגילים לו, הסביבה המוכרת והנגישות לכל המשפחה המורחבת - אין אחד שגר במרחק של יותר משעה מעלי. להתרחק עד מטולה זה כבר סיפור. לשנינו גם היו עבודות מסודרות: יהודה היה מורה בישיבה התיכונית בעלי, ואני הייתי מנהלת מחלקת הנוער ביישוב. אבל מכיוון שיצאתי לחופשת לידה, יכולתי להתנתק איכשהו מהיישוב ולחשוב על מעבר למקום אחר".

יעל מודה שהגאווה שעטפה את יהודה בסוף שירות המילואים הצליחה להדביק גם אותה. "אמרתי לעצמי: יש אנשים שלוקחים את המשפחה לטיול קרוואנים של שנה־שנתיים בחו"ל, ואנחנו ניקח את המשפחה לעשייה בתוך הארץ. השתכנעתי שאכן הושגה הכרעה בצפון, ואפשר לעבור בלי לסכן את הילדים".

איך הם הגיבו לשינוי?

"ברגשות מעורבים. הם למדו במוסדות חינוך ברמה גבוהה, והיו להם שם הרבה חברים. היו כמובן גם חששות ופחדים, אבל אני חושבת שהצלחנו להעביר להם את הערך שבצעד הזה, ואת חשיבות המשימה של יישוב גבולות הארץ".

אל תקראו לנו קהילה

למטולה הם הגיעו אחרי גישוש בקבוצות חברים. משפחת וינגרובר, שגרה במושבה יותר מעשור ונאלצה לעזוב אותה בפרוץ המלחמה, סיפרה להם על הקהילה במקום. בני הזוג הופתעו לגלות את מחירי הדיור: "מטולה היא יישוב גבול, אבל היא ה'צפון תל־אביב' של אזור הצפון", אומר יהודה. "הבדיחה המקומית אומרת שלפני המלחמה, היית משלם כאן אלף שקלים לחודש על מלונה". גם אחרי המלחמה, עם 40 אחוזי תפוסה בלבד, מחירי השכירות כאן לא נמוכים, בוודאי לא בהשוואה לאזור בנימין.

בתקשורת סיפרו על מתח שנוצר במטולה בעקבות מעבר מאורגן־כביכול של משפחות דתיות, אבל בני הזוג שילר מבהירים שלא היה להם מושג מי עוד עומד להגיע לשם, ואיך תיראה הסביבה החברתית החדשה שלהם. "אנשים פה בטוחים שאנחנו גרעין שנבנה מראש, אבל זה לא המצב", אומר יהודה. "אף אחת מהמשפחות הדתיות שעברו לכאן בחודשים האחרונים לא הכירה את האחרות. אנחנו באופן אישי ניסינו לשכנע משפחות לא־דתיות להגיע איתנו, ולא הצלחנו".

"חשבנו שיהיה עוד כמה משפחות דתיות צעירות, ארבע־חמש, שיהיו מפוזרות ביישוב", אומרת יעל. "ההתארגנות למעבר הייתה מלווה בהכנת הילדים לכך שאנחנו עומדים לגור בסביבה שונה מאוד מזו שהם הכירו כל חייהם. אמרנו שאנחנו לא עוברים ליישוב דתי, ושהכול הולך להיות מעורב. בסוף יצא שגם את הבתים סביבנו שכרו משפחות דתיות". בכל זאת, הם הקפידו לא לקרוא לקבוצת הוואטסאפ המשותפת עם השכנים הללו "קהילה", כדי לא ליצור הבחנה בין המשפחות הדתיות לתושבים האחרים במושבה הלא־גדולה.

מתוך השיח החשדני של ותיקי מטולה עלו ההשערות שהצעירים הדתיים ממומנים בידי גוף פוליטי כלשהו. יעל ויהודה מחייכים ומבהירים שלא קיבלו שקל, וכך גם האחרים: כולם הגיעו לכאן ממניעים ציוניים, ובלי שום כוונה לשנות את צביון המקום. "לא צריך להתייחס יותר מדי לקולות האלה", קובע יהודה. "ישבתי עם הרבה אנשים, גם בני שמונים־תשעים, והם שמחים בנו. מתוך כ־750 תושבים במטולה, יש אולי חמישה שמתנגדים למשפחות החדשות. אני מדבר עם כולם בפתיחות ולא מקבל פרצופים או מילה רעה.

"באופן כללי, האנשים פה מרגשים אותי. אלה חקלאים שנשארו במטולה לאורך כל המלחמה, ויש להם אחיזה עמוקה בקרקע. אני משתדל לדבר עם כל מי שאני רואה ברחוב, בעיקר המבוגרים, ולשמוע מהם מה עברו פה. צריך לזכור שההיאחזות בקרקע כאן נדרשה הרבה לפני 7 באוקטובר. מטולה ספגה פגיעות לאורך כל השנים והייתה מאוימת פעמים רבות. יש כאן 130 שנים של נחישות וציונות, וזה מרשים מאוד בעיניי. בעל הבית שלנו, ליאור וינברג, החזיק את המטעים פה, וכמה שבועות אחרי 7 באוקטובר הוא נפצע מטיל נ"ט. הוא בן למשפחה שורשית מאוד, ונשאר פה במשך כל תקופת המלחמה. האחיזה שלו במקום מרגשת ממש. אני לא מרים פה את הדגל, אלא מצטרף למפעל ציוני קיים. בדיוק כמו שאני מרגיש שהמילואים שלי הם חלק ממלחמת עצמאות שנמשכת כבר שמונים שנה, ככה גם לגבי ההתיישבות פה. יש לי הכבוד להשתתף בזה".

יהודה שילר, עבר למטולה: "זה לא סיפור של דתיים וחילונים, זה סיפור של הרבה אנשים שמתעוררים בעקבות המלחמה ושואלים את עצמם: במה אני תורם למדינה? קורים פה דברים מדהימים, בואו נפנה את הזרקור אליהם. רוב העם עסוק בלעשות טוב, אז למה להתעכב על מה שפחות זורם?"

אלא שחלק מנציגי האוכלוסייה שמוגדרת בפי יהודה "מרגשת" השמיעו באוזניי מילים קשות מאוד נגד המשפחות הדתיות שעברו למטולה, והשתמשו בכל סטריאוטיפ: "המשיחיים", "עוקרי עצי הזית של הערבים", ושאר תיאורים שנגועים בדמוניזציה. כשאחת המשפחות החדשות התעניינה באפשרות לקנות בית במושבה, התעורר החשד שיש גורם "כלכלי־משיחי" שעומד מאחורי גל ההתיישבות. יעל מביעה צער רב כשאני מצטטת את הדברים שנאמרו לי, ויהודה מבקש שוב לקחת אותם בפרופורציה. "זהו חלק קטן מהתושבים", הוא אומר. "זכותם לחשוש, הם לא מכירים אותנו עדיין, ואולי הם מאמינים שמישהו ידרוש לסגור פה רחובות בשבת. זה לא הפרופיל שלנו בכלל, אני חושב שבאנו לפה בהרבה ענווה, אבל אורח החיים שלנו שונה ואפשר להבין שזה מעורר חשש. בעיניי יש בשורה דווקא בשמירת הזהות השונה של כל אחד, כי כך מוכיחים שאפשר לחיות יחד".

פשקווילים מציתי חששות

אבי לב־ארי (77), "חילוני שגר במטולה רק 55 שנים", מתמלא כעס כשהוא שומע את המילים שנאמרות בגנות השכנים החדשים. "אוי ואבוי, מה קרה? באו אנשים איכותיים לגור פה, איפה הבעיה?", הוא מוחה. "יש להם זכות מלאה להיות חלק מהחברה שלנו כאן. הגיעו 25 משפחות? הלוואי שיגיעו 65. אז יש מי שמדברים בנאצות, בסדר, אני רואה את הדברים אחרת. שכל אחד יגיד ויעשה מה שנראה לו. אני חושב שכל יהודי יכול לגור בכל מקום שהוא רוצה, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.

"יש מגוון דעות - היישוב פה יותר שמאל קיצוני, ואני יותר ימין - אבל אני מרגיש שהרוב פה בעד המשפחות החדשות. למי זה מפריע אם הם לא רוצים לנסוע בשבת? מישהו אמר לך לא לנסוע? מה, לא היו דתיים במטולה לפני המלחמה? למה לא פחדתם שהם יסגרו לכם את השער בשבת? הכול נובע מסטיגמות ומפחד משינויים. תגידי למשפחות האלה שיבואו אליי הביתה", הוא אומר ומוסר לי את כתובתו, "נדבר ואני אסביר להם הכול".

אדם אחר שהתנדב להסביר את המצב הוא אמיר לביא, תושב מטולה לשעבר ו"יש סיכוי שגם בעתיד"; בינתיים הוא גר בעפרה. הוא בן 38, נשוי לאור ואב לשישה. "הגענו למטולה בעקבות אחותי, שגרה שם כתשע שנים", מספר אמיר. "אחד הדברים שהכי אהבנו הוא הקהילה שמצאנו. התחברנו אליה מאוד. מטולה היא מקום קטן, אבל יש בה הרבה מאוד קהילות שונות, ולו מפני שגרים בה הרבה סטודנטים של מכללת תל־חי, שיוצרים חבורות בפני עצמן".

משפחת לביא עזבה את המושבה חודשיים לפני המלחמה ועברה לרמת הגולן, משום שלא מצאה מסגרת חינוכית מתאימה לילדיה. "המלחמה ונסיבות משפחתיות החזירו אותנו אחר כך לבית ההורים בעפרה, ועכשיו אנחנו מקווים לחזור צפונה בקרוב, אבל עוד לא ברור לאן". אמיר אף ניסה להקים במטולה בית ספר משלב לדתיים ולחילונים כאחד, אך לצערו זה לא התרומם. ולא באשמת המשפחות החילוניות: לדבריו הן דווקא שיתפו פעולה. "רוב הדתיים במטולה שולחים את הילדים למסגרות בקריית־שמונה, אבל זה מנתק אותם מהחברים בשכונה".

אמיר לא מופתע לשמוע את הדברים שאמר לי אחד הוותיקים, שבחרנו לא להעלותם על הכתב. הוא כן מופתע מחריפות ניסוחם. "תמיד היה פחד מהדתה במטולה, רק המינון משתנה. ידענו על קיומו, אבל מעולם לא חווינו אותו כשגרנו שם", הוא אומר. "היום, מכיוון שמגיעות משפחות דתיות חדשות, זה יוצא החוצה. אלה שמרגישים כך הם קומץ בלבד, אבל הקומץ הזה נמצא בעמדות מפתח, ולכן קולו נשמע יותר. יכול להיות שאמירות כאלה משפיעות בסופו של דבר גם על אנשי המועצה המקומית".

שורשים אפשריים לעוינות הוא מוצא בהיסטוריה של מטולה: "המושבה הוקמה בידי חסידים, וגם כשהיא כבר לא הייתה דתית, בית הספר היחיד היה דתי. חלק מהוותיקים עוד למדו בבית הספר הזה, וכך נוצרה אצלם מרירות נגד הדת. אולי משם מגיעות גם התחושות שעולות עכשיו".

כמו יהודה שילר, גם הוא מספר שהקפיד להתחבר לשכנים ביישוב, לשוחח, לשמוע ואפילו להציף מחלוקות כדי להעביר אותן לפסים של הידברות. "אני חושב שצירוף מקרים גרם להגברת החשדנות כלפי הדתיים. חבר'ה מטבריה הגיעו למטולה בפסח ותלו פשקווילים בסגנון 'אל תעברי ביישובנו בלבוש לא צנוע'. הם חזרו על זה בחודשים האחרונים, בדיוק כשבאו המשפחות החדשות - שלעולם לא היו כותבות דברים כאלה. זה הצית את החששות.

"נכון, בכל פעם שמישהו מפרסם בקבוצות במטולה על קיום שיעורי תורה עולה חשש משינוי הצביון של המקום, והתגובות לא תמיד פרופורציונליות. אבל צריך לזכור שאנשים רוחניים גרו ביישוב עוד הרבה לפני המלחמה. למשל שירלי נאוי, שהיא ממש מוסד של בית פתוח של שיעורי תורה ושל שבתות רוחניות, עם סעודות המוניות ושירה. ולא רק היא, יש קהילה שלמה שזה הלך הרוח שלה. זו המטולה שאני הכרתי. אבל כשבאות כמה משפחות דתיות ביחד, פתאום זה מלחיץ. אני מכיר את המשפחות החדשות ויודע שהן לא רוצות לשנות כלום – לא לסגור כביש בשבת, ובטח לא לתלות פשקווילים בענייני צניעות – ולכן אני לא מזדהה עם הפחד של החילונים, אבל אני מבין אותו.

אמיר לביא, מטולאי בעבר: "הפחד מהדתה היה מדובר במטולה מתמיד, רק המינון משתנה. ידענו על קיומו, אבל מעולם לא חווינו אותו כשגרנו שם. היום, מכיוון שמגיעות משפחות דתיות חדשות, זה יוצא יותר החוצה. אלה שמרגישים כך הם קומץ בלבד, אבל הקומץ הזה נמצא בעמדות מפתח, ולכן קולו נשמע יותר"

"כשפרסמתי בקבוצות של מטולה על תפילות ושיעור תניא שהיו אצלי בבית קיבלתי גם תגובות שליליות, אבל לא כמו אלה שיש היום. בעלה של זו שיצאה נגד הפרסום דווקא היה אחד שמקפיד להגיע לבית הכנסת כדי להגיד קדיש על ההורים שלו, וגם להביא כיבוד לעילוי נשמתם. כך ששום דבר פה לא שחור־לבן. הרוב המוחלט מרגיש בנוח עם מה שקורה ביישוב, לא נבהל ולא מרגיש שהמטרה היא לשנות אותו".

"זה נכון", אומרת אור, "אבל לנו אמרו דברים כמו: 'אתם לא הדתיים שאנחנו מפחדים מהם'".

"אולי כי אור לא חובשת כיסוי ראש", מסביר אמיר. "בעיניהם אנחנו זוג מעורב ולא זוג דתי, ולכן אנחנו פחות מאיימים עליהם".

מה היית ממליץ למשפחות החדשות לעשות כדי להפחית מהמתח?

"את מה שאני ממליץ לכל גרעין תורני, בכל מקום בארץ: תהיו חלק מהקהילה. אם לא דרך בית ספר משותף, אז בתנועת הנוער. תעשו משהו שיהפוך אתכם באמת לחלק מהכלל. אם החינוך נפרד, אתם לא חלק. אתם תהיו קהילה נפרדת. ואם אתם מסתגרים בתוך עצמכם זה לא שונה מהחרדים. אם כל צד בטוח שכל האמת אצלו, ואין לו מה ללמוד מהאחר - אין כאן חיבור, זה כישלון.

"זה אולי לא נאמר במפורש, אלא רק בסאבטקסט, אבל את הסאבטקסט מרגישים יותר מכל דבר אחר. תנועת נוער מעורבת אומרת: אנחנו מוכנים להוציא את הילדים שלנו לפעילויות יחד עם האחר, ומכאן שאנחנו לא מפחדים ממנו. מפגשים שהכותרת שלהם היא 'חיבור' לא מספיקים. החיבור צריך להיות יומיומי, כי רק ככה נוצרת קהילה מאוחדת אמיתית".

עשהאל, גבעת־שמואל ויבנאל

מי שלא מכיר את הניואנסים יחמיץ כנראה מאפיין חשוב של המשפחות הדתיות שהגיעו בחודשיים האחרונים למטולה: המגוון הרחב. "תמצאי פה את כל סוגי הדתיים־לאומיים – מתושבי עשהאל בדרום הר חברון ועד כאלה שעברו לכאן מגבעת־שמואל", אומרת יעל שילר. "הוותיקים פה לא יודעים להבחין, ופוחדים שהמקום הזה יהפוך ליבנאל, או שתהיה פה כת. זו בורות מצערת, חוסר היכרות של ממש.

"אחיו של השר בצלאל סמוטריץ' גר כאן, והוא בכלל נין של אחת ממקימות מטולה. יש פה בני 27 ועד 70, יש כאלה שבאו עם ילדים קטנים וכאלה שבאו עם ילדים נשואים. אנשים עזבו הכול בלי שיהיה להם כאן אפילו ביטחון תעסוקתי – אתגר לא פשוט. אם רק היו מבינים את המוטיבציה הציונית, היו רואים את הכול אחרת".

"זה לא סיפור של דתיים וחילונים", אומר יהודה. "זה סיפור של הרבה אנשים שמתעוררים בעקבות המלחמה ושואלים את עצמם: במה אני תורם למדינה? כולם רוצים לעשות משהו בעל משמעות, לחזק ולסייע. יש תנועה של התיישבות בכל מקום – בעוטף עזה, בקריית־שמונה ובמנרה. וזה הסיפור הגדול. קורים פה דברים מדהימים, בואו נפנה את הזרקור אליהם. רוב העם עסוק בלעשות טוב, אז למה להתעכב על מה שפחות זורם?

"מטולה בתנופה היום. הרחוב הראשי הופך למדרחוב, כל הבתים שנהרסו נמצאים בשיפוץ מתקדם. הגיעו לפה ארבעים צעירים וצעירות ממכינה קדם־צבאית, ועשרים בנות שירות לאומי – כולם עובדים עם התושבים. אוטובוסים של מטיילים עוצרים לבקר כאן בדרך לנחל עיון. משפחות שנפשו בצפון בקביעות מגיעות לראות את מטולה ששבה לפרוח. בקרוב ייפתח כאן מרכז חוסן, ובעוד שנה־שנתיים מטולה תיראה הרבה יותר טוב משנראתה לפני 7 באוקטובר".

יהודה שילר הוא מבני המזל שמצאו בתוך זמן קצר עבודה באזור הצפון, וכעת הוא מחנך בישיבה בחצור הגלילית. יעל מקווה למצוא עבודה עם נוער מהאזור. "הגענו בתחושה שיהיה בסדר, אף שלא היו לנו תשובות לכלום", היא אומרת. "למרות כל החששות, ברגע שראיתי את המקום הקסום הזה, רציתי לעבור.

"לפני כמה שבועות יהודה עשה לי סיור ברכב. עברנו בגדר הגבול, והוא סיפר מה היה פה במהלך המלחמה: כאן היה מחסום שכבר הורידו, ושם נפל שכן שלנו, עברי דיקשטיין הי"ד. זו הייתה תקופה קשוחה, ופתאום הכול פתוח וחי. חיזבאללה היו פה בעמדת כוח, אבל הכרענו אותם. לתושבים באזור יש אמונה שהטוב עוד לפנינו. שאלתי את בעל הבית איך מחירי השכירות גבוהים כשריק פה, והוא ענה בביטחון: הם עוד יחזרו, כולם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il