מורנו היקר בתורת הלחימה, בנימין עמידרור טען כי הדרך הטובה ביותר להתווכח על עמדות בתחום בניין הכוח הצבאי הן צירוף בן 4 מילים – והוא נהג להניף את ידו ולהראות ארבע אצבעות - "על מה אתה מסתמך"? בכך התייחס לטענתו – שעדיין נכונה – כי הדיונים על בניין הכוח הצבאי מעלים טענות ללא ביסוס מספיק. והנה, טענתו של יהודה יפרח במאמרו מ־27 באפריל במקור ראשון, "צה"ל מעדיף לא לומר את האמת כשהיא לא נוחה מבחינה פוליטית", מתאימה מאוד לביקורת שלו.
עוד כתבות בנושא
בהסתמכו על מקורות צבאיים, טוען יפרח כי נשים מתפקדות פחות טוב בתהליכי האימון והמיון הצבאי. כלומר, שיעורי הפציעות שלהן גבוהים באופן ניכר, והן מתקשות לעמוד בעומס הפיזי הנדרש, כפי שעלה ממחקרי פיילוט ותוכניות אימון ייחודיות. יתרה מזו, הוא טוען כי הצבא מתעלם מממצאים אלה במכוון, מתוך שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים. במילים אחרות, לטענת יפרח, צה"ל נדחף, דרך לחץ משפטי ואידיאולוגי, לשלב נשים ביחידות לחימה. זאת בניגוד למה שהוא מכנה עדות אמפירית ברורה לכך שנשים מוגבלות יותר מגברים ביכולתן הפיזית לבצע תפקידים אלה בפועל.
הרבה מאוד, אולי הרבה יותר מדי, נכתב על שירות נשים בתפקידי לחימה בצה"ל והבעיה היא לא כמות המלל אלא התוקף של הטענות והדרך שבה מוכיחים אותן. כסוציולוגים של הצבא החוקרים את חוויות הלחימה בפועל, אנו מבקשים להחזיר את הדיון למה שמדעי החברה מבוססי־הראיות יכולים לומר על תפקוד חיילים במצבי לחימה אמיתיים. אנו חולקים על הקפיצה הלוגית שיִפרח עושה מביצועיהן הפיזיים של נשים במהלך הכשרה קרבית אל מסקנתו הרחבה יותר, שלפיה נשים אינן מתאימות לשירות קרבי.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אך לפני שנציג את הביקורת שלנו, חשוב לציין את הנקודות שבהן אנו דווקא מסכימים עם יפרח (ועם אחרים המתנגדים לשילוב נשים בתפקידי לחימה). אנו בהחלט מסכימים שקבוצה של משפטנים, מוכשרים ומשכילים ככל שיהיו, אינם הגורם המקצועי היכול לקבוע לבדו את תפקידן של נשים בלחימה. המומחים האמיתיים הם המפקדים המנוסים, בוני הכוח הצבאי. אנו גם מסכימים שיכולים להיות נימוקים אידיאולוגיים, דתיים, פוליטיים או אפילו מוסריים נגד שילוב נשים בלחימה. ייתכן שאף נסכים עם חלקם, אך במאמר זה אנו מתמקדים בראיות האמפיריות ונמנעים מלהביע עמדה בסוגיות הללו. כפי שאנו נמנעים לעסוק בכך בכיתות הלימוד מול תלמידינו היקרים. אין זה תפקידנו. לבסוף, אנו גם מסכימים כי ישנם הבדלים ביולוגיים בין נשים לגברים. ייתכן שיש יחידות עילית מסוימות שדרישותיהן הפיזיות אינן מתאימות לשירות נשים. זה בסדר, שכן גם רוב הגברים אינם עומדים בהן. נניח לכך.
מי אומר שנשים לא יכולות להילחם? נניח לרגע בצד את הכושר הגופני ואת דרישות האימונים. מי טוען שאישה לא יכולה להביט באויב בעיניים, לתקוף, ולהכריע אותו? מי אמר שאין לה את עוצמת הנפש, את המוטיבציה, את הנחישות, ואת רוח הלחימה הדרושות כדי לנצח במלחמה? אנחנו טוענים שהשאלה הרלוונטית אינה מה קורה במגרש האימונים, אלא מה קורה, בפועל, בשדה הקרב.
עוד כתבות בנושא
יש פתגם צבאי ותיק המיוחס לצבא הבריטי: "הכנה ותכנון נכונים מונעים ביצועים גרועים". בשדה הקרב, ההצלחה תלויה בעיקר בהכנה ובתכנון, יחד עם משמעת, לכידות ומוטיבציה הנובעות מהם. מין, מגדר, דת או אידיאולוגיה, כשלעצמם, אינם קובעים ניצחון או הפסד ואף לא את עוצמת הלחימה. אין להתעלם מקשיים שהתגלו במחקרי פיילוט של הכשרת נשים ללחימה. נשים סובלות בשיעור גבוה יותר מפציעות של שימוש יתר, במיוחד שברי מאמץ. אך מחקרים אחרים הראו כי הדבר נובע בעיקר מהכנה לא טובה לקראת השירות. יתר כעל כן דרוש מחקר מעמיק יותר: אילו מאפיינים פיזיים ובריאותיים מנבאים פציעות כאלה? מחקרים בצבא האמריקאי מצביעים על קשר בין רמת הכושר לפני הגיוס לבין שיעור הפציעות. לדעתנו יש בישראל נתונים מספקים, וכן מפקדים בעלי ניסיון שיש להקשיב דווקא להם. אך לא תמיד ניתן לקבל נתונים כאלו או לשמוע אותם.
למרות פערים פיזיים שמתגלים לעיתים בהכשרה, בעיקר בראשיתה (הרבה פחות בסופי) אך אין כל ראיה אמפירית אמינה לכך שנשים מתפקדות פחות טוב מגברים בלחימה בפועל. תוצאות בהכשרה אינן בהכרח מנבאות ביצועים בשדה הקרב. יעילות קרבית תלויה במגוון רחב בהרבה של גורמים, שרבים מהם אינם ניתנים לצמצום למדדים פיזיים בלבד, ובפרט שהללו נמדדים בשלבי הכשרה בסיסית.
עוד כתבות בנושא
הדבר בולט במיוחד בפעילות הביטחונית השוטפת ביהודה ושומרון, כלומר סיורים, מחסומים ומעצרים ליליים. משימות אלו דורשות "עבודת ראש" כפי שהיה ניתן לומר: שיקול דעת, מקצועיות, ונחישות ולא כוח פיזי בלבד. מה, בדיוק, מונע מאישה צעירה, בכושר טוב, ובעלת מוטיבציה גבוהה לבצע אותן? בפועל נשים כבר מבצעות משימות אלו בהצלחה. ההצלחה כל כך גדולה שניתן לשער כי כחמישית מן הסד"כ המבצעי של צה"ל מבוסס על יחידות מעורבות.
במשך עשרות שנים נשים משרתות בתפקידי לחימה, חלקם תובעניים מאוד. ובכל זאת, אין כל תיעוד אמין, ובוודאי לא דפוס חוזר, של קרב, עימות או חילופי אש שהוכרעו לרעה משום שהלוחמים היו נשים. אילו מקרים כאלה היו קיימים, הם היו עומדים במרכז הדיון. הראיות מראות שתוצאות בלחימה נקבעות בעיקר על ידי הכנה מעמיקה, מנהיגות טובה, התמדה, וקבלת החלטות מושכלות ואמיצות, ולא על פי מגדר. השאלה אינה האם נשים יכולות להילחם, אנחנו יודעים שהן יכולות. השאלה היא מדוע עדיין יש מי שנשענים על הנחות חסרות בסיס כדי לטעון אחרת.
לוחמות השריון בהכשרה. ארכיון | צילום: דובר צה''ל
לא מזמן הצבא האמריקאי היה מופרד על בסיס גזע, ורבים סברו שחיילים שחורים אינם יכולים להילחם באותה יעילות כמו לבנים. אכן, במהלך מלחמות העולם היו פערים בתוצאות ההכשרה. יחידות שחורות התקדמו לאט יותר, התקשו בתפקידים טכניים, וסבלו ממחסור בקצינים טובים. אך פערים אלה נבעו מסיבות שניתן היה להבין ולשפר: כאשר היחידות קיבלו הכשרה מספקת, ציוד טוב, ופיקוד ראוי, הפערים כמעט נעלמו. בשדה הקרב עצמו, חיילים שחורים לחמו והרגו אויב באותה יעילות כמו חיילים לבנים. שוב, הכנה ותכנון הם שקובעים בשטח. לא גזע, לא מין ולא דת.
ישראל זקוקה כיום לעשרות אלפי לוחמים. חיילים שהיו אמורים לתמרן בלבנון ובעזה מוצבים במחסומים ובסיורים ביהודה ושומרון. אנשי מילואים מבוגרים נקראים שוב ושוב לשירות. אלו משימות חיוניות, אך הן מדגישות מחסור ממשי בכוח אדם קרבי.
עוד כתבות בנושא
כדי להתמודד עם הפער, הצבא פועל לגייס אלפי חרדים. שוויון בנטל הוא ערך חשוב, ואכן ראוי שחרדים יתגייסו. אך בפועל, אלפים אינם עומדים בתור בלשכות הגיוס. במקביל, יש עשרות אלפי צעירות חדורות מוטיבציה הרוצות לשרת ומוכנות להקריב למען העם והארץ. גם למוטיבציה ולנחישות של נשים יש כאן משקל מכריע. כל עוד אין הוכחה אחרת, האם לא נכון למצוא דרכים יצירתיות לאפשר להן לעשות זאת?
השתתף בכתיבת הטור: פרופ' עוזי בן שלום, דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה, אוניברסיטת אריאל בשומרון