האם העובדה שצה"ל איננו משלב נשים בסיירות, בחי"ר המתמרן ובשריון נובעת מ"מדיניות של אפליה מוסדית" ו"מטעמים נטולי בסיס מוצדק"? האם הדרתן של נשים מגיבושי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל "עולה כדי חוסר סבירות קיצונית"? העתירה שהוכרעה לאחרונה בבג"ץ מתבססת על אחת ההנחות המרכזיות של השיח הפמיניסטי הרדיקלי, שלפיה כל פער הוא תוצר של דיכוי חברתי בלבד. אין הכרה בפערים עקשניים מעולמות הביולוגיה והפיזיולוגיה, אין אנטומיה, יש רק אידיאולוגיה.

בג"ץ הסיירות הציף שוב את אחד המאפיינים המטרידים בהתנהלותו של צה"ל בנושאים טעונים חברתית – נטייה שלא לומר את האמת כשהיא לא נוחה פוליטית. אותה נטייה שהתבטאה בעבר בזיוף נתוני גיוס חרדים, מופיעה שוב בהעלמת עובדות בכל הנוגע לשירות נשים ביחידות חוד. ההרכב שדן בעתירה כלל את השופטים נעם סולברג, דפנה ברק־ארז ורות רונן, ולא היה קשה לצפות מה תהיה המסקנה של דעת הרוב. אבל בשל אי־אמירת האמת על ידי צה"ל, גם דעת המיעוט של סולברג יצאה בעייתית.

סולברג סוקר בפסיקתו את ההיסטוריה של שירות הנשים בצה"ל: בשנים הראשונות לא התאפשר לנשים להתמיין לתפקידי לחימה אלא בהתנדבות, ובאישורים של דרגים גבוהים. נקודת המפנה הראשונה התרחשה בבג"ץ אליס מילר משנת 1995. דעת הרוב קבעה אז שאי אפשר למנוע מנשים להתמיין לקורס טיס, מכיוון שאפליה אפשרית רק אם הוכח שוני רלוונטי מהותי לתפקיד. בג"ץ פסק אז כי צה"ל לא יכול למנוע מנשים להשתתף בקורס טיס, גם אם משמעות הדבר היא סרבול גדול במערכי המיון וההכשרה, וייקור משמעותי של ההוצאה הכספית על הקורס.

חמש שנים לאחר מכן התקבלו בכנסת שני שינויי חקיקה. הראשון הוא "תיקון 2000" לחוק שירות ביטחון, שבו נקבע כי "לכל אישה זכות שווה למלא כל תפקיד", וכי צה"ל יכול למנוע ממועמדת להתמיין לתפקיד מסוים רק אם הדבר מתחייב מ"מהותו ואופיו של התפקיד". התיקון השני היה לחוק שווי זכויות האישה, שקבע כי "לכל אישה זכות שווה לזכותו של גבר למלא כל תפקיד בכוחות הביטחון".

התיקונים הללו הפכו את הקערה על פיה, ומעתה ואילך הפך השוויון לנקודת המוצא המחייבת. נקבע כי כלל התפקידים יהיו פתוחים לנשים, אלא אם כן ישנה הצדקה מנומקת לחריגה בתפקיד ספציפי. החריג, כך נקבע, לא יכול להיות מנומק בשיקולי עלות, נוחות או כל שיקול שאיננו מבצעי או רפואי מובהק. במקום שהמיועדת לשירות כלוחמת תצטרך להוכיח התאמה, הצבא יצטרך להוכיח אי־התאמה.

בעקבות התיקונים הללו פתח צה"ל בהדרגה תפקידי לחימה לנשים בתחומים כמו טיס, חובלים, תותחנים, איסוף קרבי, חי"ר קל ועוד. היחידות שנשארו סגורות הן יחידות החוד: החי"ר המתמרן, השריון והיחידות המיוחדות. העתירות הנוכחיות, שהראשונה שבהן הוגשה כבר בתחילת העשור, דרשו לבטל את כל החסמים שנותרו: לפתוח את כלל היחידות לנשים, לבטל את תנאי הסף הפיזיולוגיים, לפתוח לנשים את יום הסיירות ואת הגיבושים ליחידות המיוחדות, ולקדם במהירות את שילוב הנשים בשריון המתמרן.

בפועל, כפי שמתאר סולברג, גם ביחידות הללו ערך צה"ל שורה ארוכה של פיילוטים לשילוב נשים. כתוצאה מכך, "מספר הנשים המתגייסות לתפקידי לחימה, שיעור הנשים מבין כלל המערך הלוחם בצה"ל, ושיעור התפקידים הפתוחים לפני נשים – נמצאים כולם במגמת עלייה עקבית. מדובר בשינויים דרמטיים ואין להקל בהם ראש".

סולברג קובע כי הצבא צועד לקראת שילוב מלא של חיילות בכלל היחידות, והשאלה היא טכנית – מהו הקצב הראוי, והאם נכון שבג"ץ יכריח את צה"ל לעמוד בלוחות זמנים צפופים להשלמת הפיילוטים. סולברג חשב שלא נכון לנהל לצבא את סדרי העדיפויות, במיוחד בשעת מלחמה שבה הקשב הפיקודי צריך להיות מופנה ללחימה. רונן וברק־ארז חשבו אחרת; לדעתן צה"ל מסוגל לעשות גם וגם – גם לנצח במלחמה וגם להאיץ את שילוב הנשים ביחידות החוד. בדעת רוב הן קבעו כי צה"ל מחויב להתחיל את הפיילוט לנשים בשריון המתמרן כבר במהלך 2026.

הבעיה היא שלפעמים האידיאולוגיה מתנגשת במציאות, לא הרעיונית אלא הפיזית. ההתנגשות היא בגוף, בעצמות וברקמות. התנגשות כזו פירושה שברי מאמץ ופציעות בלתי הפיכות. כך קרה בפיילוט לשילוב נשים ביחידות הניוד של החי"ר המתמרן. הפיילוט הופסק בסוף האימון המתקדם בשל היקף בלתי נסבל של פציעות, שדרש להוריד את הרף עמוק מתחת למינימום המבצעי הנדרש.

במסמך המתנצל שהגיש צה"ל לבג"ץ תוארו לקחי הפיילוט הכושל: "בתחומי הכושר הגופני והקרבי החיילות לא עמדו בסיפי הכשירות הנדרשים כבר בשלב הטירונות... החיילות לא הצליחו לעמוד ברף הכושר שאליו נדרשו להגיע, גם לאחר שנעשו פעולות נוספות על מנת להעלות את רמת כושרן הקרבי". וגם: "רבות מן המשתתפות בהכשרה סובלות מבעיות רפואיות שהתעוררו במהלך הליך ההכשרה, אשר לדעת גורמי הרפואה עלולות היו להחמיר ככל שההתנסות הנוכחית הייתה נמשכת. בשים לב לכך שהשלב הבא של ההכשרה כרוך בהגברת העומס והעצימות הפיזית לא מן הנמנע כי ייווצרו פציעות נוספות".

את המיונים לסיירת מטכ"ל וליחידת 669 לדוגמה, אף אישה לא עברה. צה"ל התגאה בשילוב נשים ביחידת ההנדסה המובחרת יהל"ם, אבל זהו שקר. הצבא פתח מדור חדש בתוך יהל"ם, עם תנאי כשירות נמוכים משמעותית לעומת כלל לוחמי היחידה, רק כדי שיוכל להתגאות בשילוב נשים בסיירת. הנשים ביהל"ם לא באמת משרתות ביהל"ם.

העיוות המרכזי בעמדת הצבא מתבטא בהיעדר קשר הגיוני בין תוצאות הפיילוטים ובין המסקנות של המערכת הצבאית. במקום להודות בכישלון ולהפיק לקחים, העמדה של צה״ל היא תמיד בסגנון: נעשה עוד פיילוט, נבדוק מדוע הנשים לא עברו את הגיבוש ונתקן את זה, נשנה את הרף הנדרש מלוחמות.

שבוע בטנק

האם, ברמה התיאורטית, אין נשים שיכולות לשרת בשייטת או בסיירת מטכ"ל? תמיד תימצאנה נשים בודדות המסוגלות להשתתף בתחרויות איירון־מן מפרכות ולעמוד במאמצים פיזיים קיצוניים. אבל הן בודדות, נער יספרן, ולאובססיה ללמד על הכלל מתוך היוצא מן הכלל יש מחירים שהצבא לא מדבר עליהם. כל העובדות והנתונים מראים כי שילוב נשים ביחידות מתמרנות וביחידות לוחמות כרוך בפגיעה כפולה: הן בכשירות המבצעית של היחידות, והן בבריאותן של הלוחמות.

נוכח תוצאות הפיילוטים הכושלים אפשר להבין שהעלות הכבדה הכרוכה בשירות נשים ביחידות הללו איננה מסתיימת בהכשרה המיוחדת, אלא גם בסכומים העצומים שמערכת הביטחון תיאלץ לשלם לשכבה הנרחבת של לוחמות פצועות שיוציאו אחוזי נכות לכל החיים.

פגיעה חמורה לא פחות במבצעיות תהיה בתחום כוח האדם, וזה המקום לדבר על חיל השריון. המסה הגדולה של המשרתים בחיל הזה אינם "ישראל הראשונה" המגישה את העתירות (ומחילה על השימוש בביטוי המאוס), אלא אותן קבוצות מסורתיות המוכנות לשאת בעול המייגע והאפרורי של צבא היבשה המחזיק את הביטחון השוטף. וכן, חלק ניכר מהאוכלוסיות הללו הם תלמידי ישיבות הציונות הדתית.

הבוגר הממוצע של ישיבה גבוהה, ישיבת הסדר או מכינה תורנית, לא יהיה מוכן להינעל עם אישה בטנק במשך שבוע בשג'עייה. כשלוחמת נדרשת לעשות את צרכיה בארגז תחמושת בתוך נמ"ר, זוהי פגיעה בכבוד האדם, גם שלה וגם של הלוחם שלצידה. האינטואיציה הזו הייתה אמורה להיות פשוטה גם למי שלא גדלו בחינוך דתי, אבל בחינוך הדתי זו לא רק אינטואיציה מוסרית אלא גם הלכה. בשורה התחתונה אין שום רב ציוני־דתי, ליברלי ככל שיהיה, שיתיר שירות מעורב בתוך צוות טנק.

מה תהיה המשמעות של יציאת תלמידי הישיבות מחיל השריון? לא צריך לנחש, כי כבר יש לנו תקדים: צה"ל הכניס נשים לחיל התותחנים, שהתנאים בו הרבה פחות קיצוניים מאלה של השריון. לוחמי התותחנים הדתיים הבינו מהר שאין שום אפשרות לקיים כך התנהלות סבירה, ובתחילת העשור איגוד ישיבות ההסדר הוציא סופית את הבני"שים מחיל התותחנים.

התוצאה לחיל הייתה כואבת: מחסור חמור בכוח אדם במילואים. אגף כוח האדם הבין שעם כל הכבוד לנשים ששולבו בחיל התותחנים, התרומה שלהן ליחידות המילואים לאורך זמן לא מתחילה להתקרב לזו של בני הישיבות. אם הצבא יעתיק את המודל לשריון, התוצאה תהיה מרה: על כל פלוגה של לוחמות סדירות שתיכנס לשריון, הצבא יפסיד בין ארבע לחמש פלוגות של לוחמים המוכנים לסחוב 20־25 שנה של שירות מילואים. עם כל הכבוד לשוויון הקדוש, הפער הזה יוצר פגיעה קשה במבצעיות של צה"ל, וצה"ל צריך לנצח לפני שהוא צריך לזבוח לפסל השוויון.

פה בדיוק מתגלה הגבול של מה שאפשר לכנות "הטרלול הפמיניסטי". לא הפמיניזם מצד עצמו, שהוא תנועה ברוכה וחשובה, אלא הרגע שבו הפמיניזם מפסיק להיות תביעה ריאלית לשוויון בתנאים מציאותיים, והופך להכחשה של המציאות: כאשר נטען שאין הבדל פיזיולוגי רלוונטי; כאשר מתעלמים מנתוני פציעות; כאשר מבקשים לכפות על הצבא מודל תיאורטי של שוויון במקום לבחון ביצועים בפועל; וכאשר מתכחשים להשלכות על היקף הכוח הלוחם של צה"ל – זה כבר לא שוויון אלא טרלול. חברה המכבדת את השוויון חייבת לכבד גם את האמת.

אינספור תפקידי ליבה חיוניים פתוחים לנשים בצה"ל, לרבות תפקידי לחימה בהגנת הגבולות, חילוץ והצלה, נ"מ ומג"ב. נשים הן חלק בלתי נפרד ממודל צבא העם, ובפני מי שרוצה להיות לוחמת פתוחות שלל אפשרויות מכובדות. צבא חכם צריך קודם כול להכיר במציאות, ולזכור שלפעמים "יותר" הוא "פחות".

המסלול האפור

החולשה המרכזית של הלכת דרעי־פנחסי היא בטכנולוגיה שלה: היא ניסתה ליצור אוטוסטרדה משביל עיזים מתפורר. לפי חוק יסוד הממשלה, הסמכות למנות ולפטר שרים מסורה באופן בלעדי לראש הממשלה. ואולם באותה פסיקה משנת 1993 נקבע שראש הממשלה חייב להביא בחשבון גם שיקולים של טוהר מידות. תמציתה: אם הוגש כתב אישום נגד שר, "לא סביר" שראש הממשלה יתעלם מהפגיעה באמון הציבור הכרוכה בהמשך כהונת השר, ולפיכך עליו לפטרו.

זוהי פסיקה בעייתית, שכן מאז ומעולם השיקול המרכזי של ראש הממשלה הוא שיקול פוליטי. ניקח למשל שר דמיוני, פלוני המכהן כשר לביטחון לאומי. נניח שהשופטים השתכנעו שמדובר בשר גרוע, המחריב את הארגון שבראשו הוא עומד: מטפל במרץ בנושאים המרגשים את הבוחרים שלו (כל מה שקשור לערבים ולמחבלים, למעט רציחות בתוך המגזר), אדיש כלפי נושאים קריטיים לביטחון האישי של הציבור הרחב (עבירות רכוש, אלימות ומין, פשיעה כלכלית והונאה, שמירה על הסדר הציבורי), וחונק – באמצעות בלימת קידומים – נושאים שהוא לא רוצה שהמשטרה תטפל בהם (חקירת אלימות נערי גבעות, חקירת שחיתות שלטונית, טיפול בחרדים משתמטים).

מהו השיקול ששוקל ראש הממשלה כשהוא מתלבט אם להשאיר את השר במשרתו או להדיח אותו? בעולם אידיאלי היינו רוצים שראש הממשלה ישקול את טובת הציבור ויחליף שרים לא מתפקדים. אבל בחיים זה לא עובד ככה. ראש הממשלה חייב את אמון הכנסת כדי לשרוד. הוא צריך אצבעות, ולא יכול להתעלם משיקולים פוליטיים. כל עוד השר הדמיוני לביטחון לאומי זוכה לתמיכה רחבה בקרב אוהדי בית"ר ירושלים, ראש הממשלה זקוק לקול שלו. האם זה "סביר"? לא יודע, זו המציאות.

ברגע שבג"ץ נכנס לנעליו הפוליטיות של ראש הממשלה, בג"ץ הופך את עצמו לשחקן פוליטי. ככה פשוט. ואם בהלכת דרעי־פנחסי רוב הציבור עוד הצליח להבין את ההיגיון, כי כתב אישום הוא הרבה מעבר לסתם תפקוד כושל – כאשר אין כתב אישום, בג"ץ לא יכול להיכנס לזירה הזו בלי להפוך לפוליטי על מלא. ובפוליטיקה כוחו של בג"ץ די חלש כידוע: עורך דין אחד עם קול גבוה וטוויטר, מסוגל להפוך דיון שלם לקרקס כשהשופטים בתפקיד ניצבים.

מה יעשה בג"ץ אם לדעתו השר הממונה על המשטרה מסכן את הדמוקרטיה באמצעות התערבות עקיפה בתחום החקירות? התשובה המבאסת היא: המסלול המנהלי המעייף והאפרורי. כל החלטה של שר היא פעולה מנהלית הכפופה לביקורת, ואפשר להגיש עליה עתירה ולבחון אותה. בג"ץ כבר עשה את זה בעתירתה של רפ"ק (כדרגתה אז) רינת סבן. העתירה לא נסובה על עצם כשירותו של פוליטיקאי לכהן כשר, אלא על השאלה אם החלטה ספציפית שלו תקפה. בג"ץ קיבל את העתירה, וסבן הפכה לסנ"צ.

הפתרון הזה איננו מיטבי ואיננו מלא, בעיקר משום שעתירות מנהליות לוקחות זמן רב, כשבינתיים המערכת סובלת מאפקט מצנן של פעולות פוליטיות פסולות. יש קצינים שיעדיפו מראש לחמוק מכף הקלע, ואם יגיעו לידיהם תיקים נפיצים כמו קטארגייט, הם ישלחו אותם ל"השלמות חקירה" וימסמסו אותם. המציאות אכן שבורה, אבל אין דרך יעילה לטפל בה שאיננה עוברת בנתיב החתחתים של הפוליטיקה.

בסופו של יום, אם שר איננו ממלא את תפקידו, רק העם יכול להחליף אותו. מי שרוצה לטפל בבעיה הפוליטית שלנו צריך לדבר אל העם בגובה העיניים, ולשכנע אותו לבחור במועמדים ראויים. מי שרוצה לגבש אלטרנטיבה צריך לכתת את רגליו בין כנסים וחוגי בית, לפרסם את מצעו ולעשות נפשות. זוהי דרך ארוכה וקשה, שיש בה ממד חינוכי. כמו בחינוך, גם בפוליטיקה לוקח לתהליכים זמן להבשיל, אבל שום טריק משפטי לא יכול לעקוף אותם.