גם אני, כמו בג"ץ, סבור שנשים מסוגלות להיות לוחמות מצוינות, כפי שהוכיחה במלוא עוצמתה המציאות שנכפתה עלינו ב־7 באוקטובר. אילו דבורה הנביאה הייתה כותבת היום את שירתה, אין ספק שהייתה משבחת את הגיבורות שנלחמו וממשיכות להילחם במסירות נפש.

באותה הנשימה, אני גם סבור שהדרך שבג"ץ בחר בסוגיה הזו שגויה, ועלולה להוביל אותנו לפגיעה בחוסנה הביטחוני של המדינה. נוכח המערכות מול איראן, חיזבאללה וחמאס, לצה"ל חסרים כיום 7,000 לוחמים. מוכשרות וראויות ככל שיהיו, איש אינו מתיימר לחשוב שלוחמות ימלאו לבדן את החוסר, וברור לכולנו שלא נעמוד באתגר ללא התגייסות החרדים והמשך מסירותם הבלתי נתפסת של הבני"שים מציבור הכיפות הסרוגות.

מול כל זה, בג"ץ אינו יכול לנעול את עצמו במגדל השן של זכות השוויון, ולהתעלם מן האמת הפשוטה: אי אפשר לדרוש מכל חלקי העם – לרבות חרדים, חרד"לים ודתיים – להשתתף במאמץ המלחמה, ובמקביל לקדם בדורסנות שוויון מגדרי מוחלט בדמות שירות מעורב גורף. אם ברור לכול שצה"ל צריך את הבני"שים בשריון וגדודים לוחמים שיישענו על גיוס חרדים, אי אפשר להתעלם מכך ששילוב של נשים בכל תפקיד ומחלקה ויצירת שירות מעורב גורף ימנעו זאת.

גם אם נכונים הרצון והערכים שהשופטים פעלו בשמם, את מימושם יש לעשות בשכל ישר ובטוב טעם, מתוך הבנה של כל הצדדים המעורבים שאי אפשר שכולם יצאו ומלוא תאוותם בידם. בהנפתו את דגל השוויון, עוצם בג"ץ את עיניו לכך שאנחנו לא חיים באוטופיה, אלא במציאות ביטחונית מורכבת מאין כמותה, ושצה"ל בבסיסו אינו יכול להיות שוויוני. כשמטרת־העל היא ניצחון במלחמה, ראוי ונדרש שייסוגו מולה זכויות וערכים אחרים, לרבות הזכות לשוויון. למען מטרת־העל הזו כולנו צריכים להיכנס תחת האלונקה – גברים ונשים; חילונים, דתיים וחרדים; דתל"שים ובני"שים; אנשי שמאל וימין; שיחד נעשה הכול כדי לנצח, גם אם זה דורש ויתורים ופשרות של כל הצדדים המעורבים.

אחזור ואדגיש, נשים לוחמות הן מציאות אפשרית, גם בשריון, אולם רק אם הדבר ייעשה בחוכמה, במתכונת של מסלולי לוחמה מגדריים. כבר בשלביה המוקדמים של מלחמת חרבות ברזל, הבחנתי במגמה ההולכת ומתחזקת של שמיניסטיות, חלקן תלמידות במדרשות ומכינות ואף בנות שירות לאומי, המבקשות להיות לוחמות ולהתגייס ליחידות קרביות. בשבילי זה נראה כתוצר דתי וחברתי ברור ומובן של המציאות, נוכח העדויות שהלכו והצטברו.

היה ברור לי שהזמנים השתנו. עד היום דגלנו בחזון שהוביל אותנו במשך 25 השנים שחלפו מאז שהקמנו את מסלול המדרשות - החזון שלפיו נשים יכולות וצריכות להיות שותפות במלחמה כתומכות לחימה ולא כלוחמות. אולם המציאות הביטחונית והחברתית מכתיבה את השתלבותן של נשים גם במערך הלחימה. לא זו בלבד, בנות ונשים רבות שהיו עדות לגבורתם הבלתי נתפסת של חיילים, חיילות, אזרחים ואזרחיות רבים שנלחמו במסירות נפש כבר חשות שאינן יכולות להתעלם מן הידיעה שהשתרשה בליבן שזו שעת האמת, וגם הן מסוגלות להילחם ולבחור בלחימה.

בתחילת המלחמה הבנתי שבשביל הנשים הללו יש לפתוח מסלולים מגדריים לנשים שיאפשרו את תרומתן. כשריונר ותיק ביקשתי להפוך זאת למציאות דווקא בחיל השריון, בדמות מחלקה מגדרית עם סגל נשי וליווי רוחני, שייתנו את כלל המעטפת. באופן אירוני, עמדת צה"ל הייתה שאין צורך בשטח ביחידה כזאת בחיל השריון, ולבסוף פתחנו את המחלקה המגדרית־דתית הראשונה דווקא בחיל האיסוף הקרבי, במה שהתגלה כהצלחה מסחררת.

הניסיון למסגר את העניין כסוגיה דתית שגוי מיסודו. התנגדותי למהלך שבג"ץ מקדם, המכופף את ידו של צה"ל, אינה נובעת רק מהקושי ההלכתי שהיחידות המעורבות מעוררות בי כאדם דתי. התנגדותי נובעת בעיקר בגלל האתגרים המגדריים שמעורר השירות הזה.

חבריי השריונרים החילונים - שמכירים היטב כמוני את הקושי בשהייה ממושכת בעת פעילות מבצעית בתוך טנק בלי אפשרות לצאת - יסכימו איתי ששירות מעורב כזה מייצר אתגרים רבים במרחב האינטימי, הן לגברים והן לנשים. זהו מצב מורכב מאין כמותו, של אינטימיות בטנק שדחוסים בו יחדיו ארבעה חברי צוות במשך שעות וימים, שאינה אפשרית לאורך זמן בפועל.

יצעקו מיד התומכים במהלך, שהמציאות ב־7 באוקטובר הוכיחה אחרת, וכבר ראינו איך פרמדיקיות לחמו בנמ"רים לצד צוותי גברים במשך שעות באומץ לב ובהצלחה, בלי שהמגדר הפריע. לכך אענה כי לא נכון ולא ראוי שננהל את העניין מתוך פריזמה של מצבי הקיצון, אלא מתוך ראייה רחבה של הבעיה המגדרית בשירות ארוך וממושך, שתיווצר עקב החלטה כללית על יצירת צוותי טנק מעורבים.

ראוי שכל הצדדים המעורבים ייקחו צעד אחורה באופן שיאפשר הסתכלות על הדברים מנקודת מבט רחבה, שאינה מתמקדת בשיקולים צרים שבוערים בליבו של כל אחד מהם, אלא יביטו בדברים במבט רחב שער לצעדים ולפתרונות שדורשת המציאות.

הרב אהד טהרלב הוא ראש מדרשת או"ת לינדנבאום ומכון "מאמינות במדים" מבית רשת אור תורה סטון