"במטווח, ובצחצוח שיניים": ציירת תיעדה לוחמות במשך שנתיים במבט קרוב

ציור שמן גדול של חובשת צבאית רכונה מעל פצועה באלונקה מככב בימים אלה בתערוכת הציורים המתחלפת בבית המשפט העליון. הוא חלק מסדרת ציורים גדולה יותר של חיילות לוחמות במלחמת חרבות ברזל, יצירתה של האמנית שירלי סיגל, שליוותה אותן מקרוב ותיעדה את החוויה שלהן.

סיגל, תושבת לפיד, היא ציירת ומנהלת נבחרת נוער בציור של המועצה האזורית חבל מודיעין. הנבחרת, שפועלת במושב בית עריף, משתתפת מעת לעת בתחרויות ציור בינלאומיות, בהן זכתה עד כה ב־30 מדליות, וב־7 באוקטובר שהתה סיגל עם קבוצת תלמידים בפורטוגל לקראת תחרות נוספת. "הבן שלי התקשר ואמר 'אמא אל תדאגי, אני בסדר'. לא הבנתי במה מדובר, ובחדשות ראיתי שיש מאה הרוגים. אחרי שעה היו כבר 200, ואחר כך 300", היא מספרת. "קשה לקלוט מה קורה כשנמצאים רחוק. לחזור לארץ לקח שלושה ימים, והגעתי לבית ריק, כי בן הזוג שלי גויס, והבן שלי והבת שלי לחמו בעזה. מצאתי את עצמי לבד".

הפגיעה המכוונת וההתעללות המינית בנשים ביום הטבח צבעו את המלחמה בצבעים חדשים, בעיני סיגל: "האונס הפך לכלי מלחמה, הנשים הפכו לפגיעות מאוד, ובמקביל התחילו לדבר פתאום על תפקיד הלוחמות, ואני רציתי להיות לידן ולתעד אותן".

שירלי פנתה לדובר צה"ל וביקשה להצטרף לצוות לוחמות, אך קיבלה תשובות שליליות. היא לא התייאשה ופנתה לארגונים כמו השומר החדש והביטחוניסטים, עד שבצה"ל נענו לה וחיברו אותה לגדוד איסוף קרבי בבסיס אורים, לא רחוק מעזה. "זה בסיס שבנות יצאו להגן עליו, וכאשר אחת מהן נורתה בידי מחבל חברתה חיסלה אותו", אומרת סיגל. "כשהגעתי, חודשיים אחרי הטבח, הפלוגה הייתה בשיפוצים. הבנות ישנו במועדון. הייתה שם מיטה עם הכיתוב 'נא לא לשבת'. אמרו לי שהיא שמורה לעדי גרומן, החיילת שנפלה. זה הכה בי בחוזקה".

במשך שנתיים הגיעה סיגל מדי שבוע לגדוד והצטרפה אל החיילות גם במנוחה וגם במטווחים, באימונים ובשעות פנאי. היא תיעדה את החיילות בצילומים, ברישומים ובסקיצות, שהפכו בסטודיו לציורי מים וציורי שמן שמתעדים רגעים במבט קרוב.

"הייתי איתן בבוקר כשהתעוררו ושאלו זו את זו 'איך ישנת'. זה ריגש אותי מאוד, כי אני לא בטוחה שחיילים־גברים היו שואלים 'איך ישנת'", מספרת שירלי. "יש לי הרבה יומנים גרפיים מהשנתיים האלה עם הצטברות של הרבה רגעים קטנים. ישבתי איתן פעם, וחיילת אחת אמרה לי 'תציירי אותי מסדרת לחברה שלי גבות', ואני חושבת לעצמי: גבות? לא בשביל זה באתי. ואז תפסתי את עצמי. רגע, בעצם בדיוק בשביל זה באתי. ציירתי אותן במטווחים, במטבח, בשמירות וגם סתם בצחצוח שיניים. אלה דברים רגילים מאוד, אבל לא רגילים מאוד".

סיגל מתארת חוויית אינטימיות גדולה. "הן מתחבקות כל הזמן, ונמצאות בקרבה פיזית אינטנסיבית. זו קרבה שמכירים עד היום בעיקר מחיילים ששירתו יחד, וכמעט לא ראו אותה בקרב נשים. אלה דברים שממשיכים הלאה אל האזרחות, כמו שקורה אצל גברים, שאחרי הצבא גם ממשיכים בקשרים חזקים ועמוקים, דואגים זה לזה בענייני עבודה ודברים אישיים. זה קורה גם עם החיילות האלה".

סיגל התלוותה לחיילות במשך שנתיים, ולאחרונה עברה לתעד חיילות ביחידת עוקץ. "זה עולם אחר לגמרי, אבל עדיין יש יחסים מיוחדים בין הנשים. זו זכות גדולה לראות את זה".

צלמיות וצלחות

היא בעלת תואר שני בארכיאולוגיה, ולצד הציור עוסקת בהדרכות במוזיאונים. כציירת הצטרפה לחפירות ארכיאולוגיות, ובחפירה האחרונה שהשתתפה בה, בשער־הגולן, גילו פסלון קטן בן 8,000 שנה של אישה. סיגל ציירה את רגע הגילוי של הצלמית. "במוזיאון מספרים לך על הצלמית הפרהיסטורית ואת רואה אותה על מדף סטרילי, אבל אף אחד לא מספר לך על הדרך שהיא עשתה מהאדמה עד למוזיאון. השלבים בדרך מעניינים אותי, והתיעוד מספר מה קורה בחפירה ואיך זה נראה. מי שגילו את הצלמית הן המתנדבות מהקיבוץ, והייתה התרגשות גדולה מאוד. איירתי אימהות שחופרות בזמן שהתינוק עליהן, זו פעולה קהילתית מקסימה בעיניי".

מה מושך אותך בתיעוד נשים?

"אני מלמדת כבר יותר מעשרים שנה, ורוב מי שבאו ללמוד אצלי הן נשים. בתולדות האמנות אין כמעט נשים ציירות, ואני שואלת, איך זה ייתכן? איפה הן היו? הרי הן תמיד ציירו. יש לזה הרבה הסברים, למשל שנשים תמיד עסוקות בטיפול בבית, בילדים ובמשפחה, אז הזמן שיש להן להשקיע בציור הוא רק בערב, ואז כבר אין אור יום ואין סטודיו גדול ושוליות ותלמידים שיעזרו לך בציורים הגדולים. נשים עוסקות במלאכות עמלניות ליד האח או ליד שולחן האוכל, אבל זה לא נחשב לאמנות, אז זה מוציא אותן מההיסטוריה. זה מטריד אותי, וגורם לי להתאמץ בתיעוד נשים".

אחד הפרויקטים הגדולים של סיגל היה שיתוף פעולה עם ציירת איראנית. כשהשתתפה בתערוכה בניו־יורק, המארגנים תלו את הציורים שלהן זה ליד זה. סיגל פנתה לאיראנית בהצעה לשתף פעולה, והן יצרו יחד שולחן אוכל וציירו על הצלחות דמויות של נשים. זה הפך לפרויקט גדול שנדד בין עשר מדינות.

הציור המוצג בבית המשפט נדד גם הוא בעולם. "יש ארגון שנקרא International Watercolor Society, ובכל שנה יש לו תחרות בינלאומית. הגשתי את ציור החובשת מתוך אמונה קטנה שזה יזכה, כי זה היה מאוד 'ישראלי' והיינו בשיא המלחמה. הציור זכה במקום השני בתחרות ששפטו בה שופטים מספרד ומאוקראינה, וזה רק אומר שגם אם אנחנו חושבים שכולם נגדנו לא באמת ככה. כשנפגשים עם אנשים היחס הוא אחר".

את מספרת שדווקא בארץ גלריות ומוזיאונים לא רוצים להציג את הציורים. איך את מבינה את זה?

"ניתוק. מהתגובות אני מבינה שזה לא מעניין רק אותי, אנשים כן רוצים לשמוע על הלוחמות האלה, אבל התחושה היא שהמוזיאונים פחות מחוברים לרחשים הישראליים, של הכאן והעכשיו. כשאני הולכת למוזיאונים אני מרגישה הרבה פעמים שהתערוכות לא מייצגות אותי".

כאמור, ציור החובשת של סיגל מוצג כעת בבית המשפט העליון. "לפתיחת התערוכה הגיעו לוחמות בביגוד טקטי, והקהל עמד והריע להן ארוכות. נשיא בית המשפט השופט יצחק עמית התעקש להצטלם איתן ליד הציור, זה היה רגע מרגש. יש מוזיאונים שעוד אמרו שישקלו להציג את הציורים, ונקווה לבשורות טובות".