בשמונה וחצי בבוקר, השעה שנקבעה לפתיחת הדיון, אולם 4 בבית משפט השלום בכפר־סבא היה עדיין ריק. רק אשת הסאונד, שתפקידה להקליט את מה שייאמר באולם לאורך היום, הייתה בו. בדקות הבאות החלו השופט גיל גבאי ושאר השחקנים לתפוס את מקומותיהם. הנאשם ד"ר מיכאל בן־ארי, חבר הכנסת לשעבר, הגיע עם חברו נעם פדרמן, שמייעץ לו. האחרון להיכנס לאולם ולהתיישב היה דווקא התובע, עו"ד רועי רייס: הוא התקשה למצוא חניה. מספר היושבים בספסלי הקהל לאורך הדיון נע בין חמישה לעשרה, רובם תומכים וחברים של הנאשם. אחד מהם, אגב, היה גם הוא ח"כ לשעבר: משה פייגלין, שגם הוא כמו בן־ארי תושב קרני־שומרון. זו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע לאולם כדי להביע הזדהות. בשעה 8:52 ניתן האות: חוקר המשטרה לשעבר מיכאל תורג'מן הוכנס לאולם, והדיון החל סוף־סוף. הפעם על הפרק: חקירתו של העד תורג'מן בידי בן־ארי, המבקש להוכיח כי להליך המשפטי נגדו אין כל בסיס.
הדיונים בתיק פלילי 34186-07-24 מדינת ישראל נגד מיכאל בן־ארי, מתנהלים כך זה כמה חודשים הרחק מהעין הציבורית. אולי שמעתם פעם על המשפט הזה בחצי אוזן, אבל ספק אם הקדשתם לו תשומת לב כלשהי. כתב האישום שהוגש נגד ח"כ לשעבר בן־ארי מייחס לו לא פחות מ־57 פרסומים שיש בהם לכאורה "הסתה לגזענות". על אף ההתעלמות הציבורית והתקשורתית מהמשפט, לסוגיות הנידונות בו נודעת חשיבות רבה. מהם גבולות חופש הביטוי במדינה דמוקרטית? האם המשפט הפלילי יכול לשמש כלי לחסימת מועמדים בזירה הפוליטית? היכן עובר הגבול בין הסתה ובין התרעה בשער מפני תפיסה מסוכנת, והאם טבח 7 באוקטובר לא אמור לעורר מחשבה מחודשת על השאלה הזאת? לא כל הסוגיות הנזכרות עלו בשלוש שעות הדיון שליווינו בשבוע שעבר – דיון ההוכחות הרביעי בתיק - אבל גם בו יכולנו לטעום מעט מתיאטרון האבסורד שמתרחש במשפט הזה, ומהתנהלות שצריכה להטריד כל אזרח בישראל.
המסה הקריטית
כדי להבין את שהתרחש באולמו של השופט גבאי צריך לחזור יותר משבע שנים אחורה, אל שלהי שנת 2018. במערכת הבחירות לכנסת ה־21 התמודד מיכאל בן־ארי, ח"כ לשעבר (2009־2013) שהתמודד כמה פעמים במפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. הפעם הוא היה שותף ברשימת "איחוד מפלגות הימין" בראשותו של יו"ר מפלגת הבית היהודי, הרב רפי פרץ. בן־ארי, נציג מפלגת עוצמה יהודית, שובץ במקום החמישי הריאלי.
כנהוג מדי מערכת בחירות, הוגשו לוועדת הבחירות המרכזית שלל דרישות לפסילת מפלגות ומועמדים. מן העבר האחד התבקשה הוועדה לפסול רשימות ערביות, בשל התבטאויות השוללות לכאורה את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; מן העבר האחר הוגשה בקשה לפסול את בן־ארי, בעילה של הסתה לגזענות. ועדת הבחירות דחתה את הבקשה בעניינו של בן־ארי, אך היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן לא השלימו עם ההחלטה וערערו לבית המשפט העליון, בטענה שבן־ארי מסית באופן שיטתי נגד המגזר הערבי. לא מדובר בהתבטאויות בודדות, הסבירו, אלא ב"מסה קריטית" של פרסומים המהווים הסתה לגזענות, ולכן אין מנוס מלשלול ממנו את הזכות להתמודד בבחירות, בהתאם לסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת. כדי לבסס את טענתם הודיעו מנדלבליט וניצן לבית המשפט העליון כי נגד בן־ארי נפתחה חקירה פלילית בחשד להסתה לגזענות.
בית המשפט העליון אימץ את עמדתם, ופסל את בן־ארי מהתמודדות בבחירות. במקביל, אגב, הוא קיבל את ערעורם של מנדלבליט וניצן בנוגע להחלטה אחרת של ועדת הבחירות המרכזית, אבל הפעם בכיוון ההפוך: הוועדה קבעה כי יש לפסול כמה מהרשימות הערביות, אך בית המשפט העליון נענה ליועמ"ש ולפרקליט המדינה, וביטל את הפסילה.
לאחר שחסמה את התמודדותו של בן־ארי בבחירות, איבדה מערכת אכיפת החוק כל עניין בחקירה הפלילית נגדו, וזו נכנסה להקפאה עמוקה. התיק היה נשאר לנצח במקפיא אלמלא עתרה התנועה הרפורמית לבג"ץ בשנת 2020 ודרשה למצות את ההליך ולהעמיד את בן־ארי לדין. וכך, בספטמבר באותה השנה זומן בן־ארי לראשונה לחקירה בתחנת המשטרה. בתגובתו לעתירה, יצוין, הצטרף הוא עצמו לעמדת העותרים, ודרש להיחקר כדי שיוכל להוכיח את חפותו.
אחרי החקירה הראשונה הגיעה חקירה נוספת, ואז דממה. ניסיונותיו של בן־ארי להבין מדוע ההחלטה בעניינו מתמהמהת העלו חרס. רק בשנת 2022 הודיעה לו הפרקליטות כי יוגש נגדו כתב אישום, בכפוף לשימוע. בינואר 2023 נערך השימוע, וארבעה חודשים לאחר מכן זומן בן־ארי לחקירה שלישית. הפעם הוא נשאל על התבטאויות וציוצים שפרסם לאחר חקירותיו הראשונות; בפרקליטות ביקשו כנראה לעבות בעזרתם עוד את כתב האישום. רק ביולי 2024, יותר משש שנים וחצי לאחר פתיחת התיק ויותר משנה לאחר חקירתו האחרונה, הוגש כתב אישום נגד מיכאל בן־ארי. יש בו אישום אחד, הסתה לגזענות, הנשען על 57 פרסומים שונים. העבירה־לכאורה נעשתה בביטויים כמו "האויב הערבי", "אומה רצחנית", "אומה שרוצה להשמיד אותנו", "האויב הפנימי" (ביטוי שחזר על עצמו בעיקר בעניין פרעות שומר חומות) ועוד.
בשלב השימוע יוצג בן־ארי בידי עו"ד ציון אמיר, אך לקראת המשפט החליט לא להיעזר עוד בשירותיו, אלא לייצג את עצמו. הוא מתייעץ אומנם עם כמה חברים - משפטנים או בעלי ניסיון חיים רלוונטי - אך אין לו עורך דין, והוא אף סירב לבקשת השופט שימונה לו סנגור ציבורי.
הדיון שהתקיים בשבוע שעבר הוקדש כאמור לעדותו של מיכאל תורג'מן, איש המשטרה שחקר את בן־ארי בחקירה השלישית, המשלימה. באולם בית המשפט התהפכו היוצרות, ולבן־ארי ניתנה הזדמנות לחקור את תורג'מן כעד, ולחשוף באמצעות תשובותיו את כשלי החקירה. בין השאר הוא ניסה, ובמידה רבה גם הצליח, להראות את השטחיות שאפיינה את חקירתו של תורג'מן.
הדיאלוג בין החוקר והנחקר שהחליפו צדדים שרטט את הסאגה שקדמה למפגש ביניהם בתחנת המשטרה. בן־ארי, כך התברר, זומן תחילה ליום מסוים, ונערך בהתאם. לאחר מכן נמסר לו שהחקירה תידחה בכמה ימים, ובהמשך פנה אליו תורג'מן שוב ואמר לו שהחקירה צריכה להתקיים בדחיפות, ולכן היא חוזרת למועד המקורי. בדיעבד, כאמור, גם אחרי החקירה חלף זמן רב, יותר משנה, לפני שכתב האישום הוגש. מכיוון שהמועד החדש־ישן הונחת עליו בהתרעה קצרה, בן־ארי ביקש שהחקירה לא תתארך מעבר לשעה שנקבעה איתו, כדי שיוכל להגיע בזמן לשיעור שהוא אמור ללמד.
לפי הוראות הפרקליט המלווה בתיק נדרש תורג'מן לחקור את בן־ארי בתוך מסגרת הזמן הזאת על 55 פרסומים שונים. הוא ניסה להאיץ בנחקר, ודרש ממנו להשיב בקצרה לשאלות. בן־ארי מצידו ביקש להסביר בנוגע לכל פרסום את הקשרו הרחב, ולנמק בפירוט על מה מבוססת כל אמירה ומדוע איננה בגדר גזענות. את התזה שלו על האידאולוגיה האסלאמית והלך הרוח בקרב הערבים במדינת ישראל וברשות הפלסטינית, כך אמר, הוא מבסס על מחקר רב שנים. בימים ההם הוא היה בעיצומה של כתיבת ספרו "חזון ופגיון", ולתחנת המשטרה הוא הביא עמו טיוטות של כמה מהפרקים כדי להסתייע בהם בתשובותיו.
העימות שהחל בחדר החקירות במשטרת אריאל חזר על עצמו בבית המשפט, כשבן־ארי האשים את תורג'מן כי לא אפשר לו להבהיר באופן מלא כל אחד מהפרסומים. בתגובה הטיח בו תורג'מן: "גם אין דבר כזה שהנחקר קובע מתי מסתיימת חקירה ופשוט קם והולך". "אז למה לא קבעת שאני אשאר בחקירה? למה לא הוצאת נגדי צו מעצר? למה נתת לי ללכת?", שאל בן־ארי. תורג'מן מצידו טען שזו הייתה מטרתו של הנחקר - ליצור פרובוקציה. "אני חושב שלזה אתה כיוונת, זה מה שרצית שיקרה. שאני אעצור אותך ויהיה בלגן".
התשובה עוררה את זעמו של בן־ארי. "מאיפה אתה יודע למה כיוונתי? כוונות זה בתפילה. במאמר מוסגר, היה בינינו סיכום מראש... אמרתי לך שביום שני אני מלמד אחר הצהריים, ובשעה שתיים וחצי אני צריך ללכת. זה היה הסיכום בינינו. לא ידעתי על כמה פרסומים אתה רוצה לחקור אותי - אם זה חמישה, חמישים וחמישה או חמש מאות. האם אתה כחוקר, בגלל שיש לך חמישים וחמישה פרסומים שאתה צריך לחקור עליהם, יכול להאיץ בי לא למסור את גרסתי המלאה? כי זה מה שעשית". תורג'מן הכחיש וטען שאִפשר לו להשמיע את דברו, אך בן־ארי בשלו: "אני אראה לך ציטוטים רבים, תוך כדי החקירה, שאתה מאיץ בי. אתה אומר לי, 'בקצב הזה זה יימשך פה כמה ימים', 'אתה נותן פה נאומים, תדבר בתמציתיות, תענה לי בתכליתיות'. איך אתה מחליט מה תכליתי ומה תמציתי? מאיפה המדד הזה?"
"אני חושב שהתשובות, באורך שלהן, היו לא סבירות", השיב חוקר המשטרה. הוא סיפר שבן־ארי, במקום לענות ישירות לשאלות, הביא איתו מאמרים והקריא את תשובותיו מתוכם. "הצעתי לך לצרף את המאמרים לחומר החקירה. יכולת להשיב על מה המאמר מדבר ולא לצטט ממנו מילה במילה. זה לענות באופן תמציתי".
בהמשך ציטט בן־ארי שאלות שהוצגו לו בחקירה והיו לדבריו בזבוז זמן מוחלט. כך למשל שאל אותו החוקר אם הוא מאשר שקיבל במסירה אישית מכתב יידוע על הגשת כתב האישום ועל האפשרות לשימוע - אף שמוקדם יותר בחקירה ציין בן־ארי בעצמו את העובדה הזאת. "אם אתה ואני יודעים שהזמן קצר, איך זה ש־53 דקות לתוך החקירה אתה עוד לא מגיע לעניין, ועוסק בשאלות סרק? תסכים איתי שהשחתת הזמן הזאת לא הייתה בגללי", תקף בן־ארי. תורג'מן ניסה להסביר שככה מתנהלת חקירה, ואף פעם לא מתחילים ישר בלב העניין, אך התשובה לא נשמעה משכנעת לנוכח שורה ארוכה של דוגמאות לשאלות מיותרות, שבן־ארי דלה מתוך תמליל החקירה.
הרמטכ"ל הורד בדרגה
התמשכות ההליכים נגד בן־ארי הביאה את החקירה השלישית במשטרה למחוזות האבסורד. לאחר השימוע ובעקבותיו העלה בן־ארי לטוויטר קטעים מטיוטת כתב האישום, ושאל את עוקביו "מה כאן גזענות?". הציוצים הללו הוצגו גם הם, בחקירה שבאה לאחר מכן, כפרסומים אסורים. עוד בתחנת המשטרה שאל בן־ארי אם יש צו איסור פרסום על טיוטת כתב האישום, ותורג'מן ענה לו "אני לא יודע". בבית המשפט חזר בן־ארי גם אל הנקודה הזאת. כשתורג'מן סיפר כי יצא לזמן מה מחדר החקירות לצורך התייעצות עם הפרקליט המלווה, שאל אותו בן־ארי: "בהתייעצות, ביררת אם זו עבירה על החוק לפרסם את טיוטת כתב האישום?". תורג'מן השיב בשלילה. בן־ארי הוסיף והקשה: "ולאחר החקירה, ביררת?". "לא", ענה תורג'מן, ובן־ארי סיכם: "כלומר, גם היום אתה לא יודע אם זו עבירה או לא עבירה. אם שוטר מומחה כמוך לא יודע, איך אני אדע?"
בן־ארי ביקש גם לברר מי ניסח את השאלות שהוצגו לו בחקירה השלישית. "לפני החקירה אני מבין שנפגשת עם הפרקליט המלווה", אמר, ותורג'מן השיב: "ככה סביר להניח". "תגיד לי, את שאלות החקירה מי ניסח?", שאל בן־ארי. "אני מניח שביחד עם רועי", ענה חוקר המשטרה. בן־ארי לחץ על הנקודה: "זאת אומרת שהיית שותף מלא בניסוח השאלות? זאת אומרת שגם הבנת אותן?". תורג'מן, רגיש לכבודו המקצועי, השיב "בוודאי".
"עשיתם איזה סוג של סימולציות?", שאל בן־ארי. "'הוא יגיד ככה – אני אשאל אותו ככה; יגיד ככה – אני אשאל אותו ככה'. הכנתם אלגוריתם כזה של שאלה ותגובה?". תורג'מן, שרצה להדגיש את עצמאותו כחוקר, השיב: "לא ממש. יש שאלות, יש קווים מנחים... אבל בסוף אני החוקר בחדר החקירה. אני מנהל את החקירה ואני מחליט במה להתמקד. איך אמר רפול? אתה הרמטכ"ל בשטח".
לאמירה הזו בדיוק חיכה בן־ארי. "וואי, יפה", העמיד פנים כמתרשם. "אבל תגיד לי, בפרסומים האלה בדרך כלל אני הגבתי על אירועים. אתה בדקת בכל אירוע ואירוע במה מדובר? נגיד, היה סרטון - אתה נכנסת לראות את הסרטון?"
תורג'מן ניסה להתחמק מתשובה חדה וברורה. "הייתה איזו הכנה. אני לא זוכר אם זה היה ממש כל שנייה ושנייה, אבל כן, הסתכלתי בפרסומים". בן־ארי לא ויתר: "לא חשבת שלא כדאי סתם להסתכל, אלא להסתכל בכל שנייה ושנייה? אולי האמירה שלי היא רלוונטית ואין טעם לחקירה? אני אזרח שומר חוק, אדם עובד ובעל משפחה, אתם כבר זימנתם אותי לשתי חקירות וכבר היה שימוע, ועכשיו אתה מזמין אותי לעוד חקירה. אז יש איזו חובת אחריות; צריך לראות בדיוק על מה מדובר, שיש עילה לחקירה. האם התייחסת לזה באופן הזה?"
בשלב הזה הודה חוקר המשטרה שלא הוא זה שניסח את השאלות והוביל את קו החקירה בתיק. "החקירה, כמו שכבר אמרנו, מלווה על ידי הפרקליטות, ובסופו של יום הם מנחים אותנו על מה לחקור באופן מפורט".
"אבל אתה הרמטכ"ל, לא?", עקץ בן־ארי. תורג'מן ניסה להסביר שאין צורך לצפות בכל סרטון מתחילתו עד סופו כדי להסיק שעולה ממנו חשד להסתה, אך לבסוף נאלץ להסכים שהפרקליטות היא שניהלה את החקירה לפרטי פרטים. כל פעולת חקירה בעבירת הסתה, הוא אמר, "מלווה על ידי הפרקליטות והמשטרה, והן מתואמות. אי אפשר לזוז ימינה ושמאלה. החשד הוא מאוד מאוד ספציפי. אם עכשיו הוא (הפרקליט המלווה – ש"פ) אומר לי 'בדקה 7:22 הוא אומר איקס וזה חשוד כהסתה', אז אני חוקר אותך על דקה 7:22. אם הוא אומר לי על הכותרת – אז על הכותרת".
"זאת אומרת שאתה לא רואה מה ב־7:21 ומה ב־7:23? רק 7:22?", תמה בן־ארי, ולאחר שתורג'מן אישר זאת, הגיעה שוב העקיצה: "אז אתה לא הרמטכ"ל". תורג'מן הסכים, בחצי חיוך נבוך: "סגן הרמטכ"ל", אמר לקול צחוקו של הקהל המצומצם. אפילו השופט גבאי, שהשתדל לשמור על ארשת פנים חתומה לאורך הדיון, לא הצליח להסתיר חיוך. בן־ארי סיכם, כעת בנימה רצינית: "סגן הרמטכ"ל גם לוקח קצת אחריות. אני חושב שהדברים ברורים: אתה לא ידעת במה מדובר".
מה שמותר למפכ"ל
הדיון סביב סמכותו ותפקידו של החוקר בחדר החקירות עשוי להישמע כמו ניסיון סרק להקניט את העד ולהביך אותו, אך מטרתו של בן־ארי הייתה אחרת: הוא ביקש לעמת את תורג'מן עם השאלות שעלו במעמד ההוא, ולנסות להבין מדוע בפרקליטות ובמשטרה מכנים "הסתה" את מה שבעיניו הוא בסך הכול מבט מפוכח במציאות וניסיון להתריע מפני התמכרות לקונספציה. הוא גם הקשה כיצד ייתכן שאמירות דומות מפיהם של אנשי תקשורת ומפי מפכ"ל המשטרה לשעבר קובי שבתאי אינן נחשבות להסתה, ודווקא ההתבטאות שלו על "אומה רצחנית" היא עילה לכתב אישום.
התובע עו"ד רייס התנגד לקו החקירה הזה בנימוק שהעד איננו משפטן, והוא גם לא הדרג שאמור לקבוע מהי הסתה ומה לא. השופט קיבל את ההתנגדות ופטר את תורג'מן מלענות לשאלה. כשבן־ארי ניסה להציג לתורג'מן את ההקשר של אחד הפרסומים, ולהסביר שזהו סרטון תגובה לדברים שאמר רוצחה של אורי אנסבכר, השופט כבר נזף בו ממש: "אדוני, מה אתה רוצה מהעד הזה? הוא שוטר במשטרת ישראל, נתנו לו רשימת שאלות לשאול אותך, והוא שאל". בן־ארי אמר שאינו מבין איך ייתכן שאוסרים עליו לעמת את החוקר עם השאלות שהוא עצמו שאל, אך השופט לא השתכנע: "אני מצטער, אלה לא שאלות לעד הזה. זה חוקר במשטרה שהתבקש לשאול אותך שאלות, קיבל רשימה ושאל אותך".
בן־ארי התעקש שזהו אבסורד, וציין שבחקירה הטיח בו תורג'מן שהוא ממשיך לפרסם ציוצים דומים לאלו שבגינם נחקר בעבר. "אם החוקר לא יכול להסביר לי מה נחשב להסתה ולענות לשאלות שלי, איך מצפים שאני אדע לענות?", טען בן־ארי. הוא ציין שחלק מהפרסומים ששימשו עילה לשתי החקירות הראשונות לא נכללו בטיוטת כתב האישום: "גם חוקר משטרה לא יודע איזה ציוץ הוא הסתה ואיזה לא".
השופט גבאי הבהיר לבן־ארי שיש לו טעות פרוצדורלית לפחות: טענות שעניינן "מהי הסתה" מקומן בפרשת ההגנה, שלב מאוחר יותר של המשפט, ולא בפרשת התביעה. גם כשבן־ארי שאל את תורג'מן אם הוא יודע מה פירוש המילה "קונספציה", השופט בלם אותו מיד. פעם אחר פעם המליץ השופט גבאי לנאשם לקבל ייצוג של הסנגוריה הציבורית ולא להתעקש לנהל את ההגנה בעצמו, אך בן־ארי הודיע שלא יסכים לשחק לפי הכללים שהמערכת מבקשת להכתיב לו. אולי כדי להפיס את דעתו, הדגיש השופט בסיום הדיון כי לטענותיו של בן־ארי על תוכן הפרסומים יינתן מקום נרחב במסגרת פרשת ההגנה, וציין כי אפשר להגיש בקשה להעלות לדוכן העדים מי מאנשי הפרקליטות, אם הנאשם רואה בכך צורך. את ההצעה הזו בן־ארי לא דחה.
הדיון הבא נקבע ל־1 בפברואר, ולאחר מכן צפויים הדיונים להתקיים במרווחים של בין שבועיים לשלושה. בקצב הזה, לנוכח רשימת עדי התביעה וההגנה המסתמנת, מחזה האבסורד צפוי להימשך עוד חודשים לא מעטים. זמן רב יעבור עד שלבן־ארי תינתן ההזדמנות להתמודד עם לב הטענות נגדו, ולנסות לשכנע את בית המשפט שמדובר באישום סרק, שהוגש רק במטרה לגבות את פסילתו מהתמודדות לכנסת. יותר משנתיים אחרי שמחת תורה תשפ"ד, בן־ארי אפילו איננו יכול להתחיל ולנמק מדוע, לשיטתו, דבריו היו בסך הכול ניסיון להתריע מפני הקונספציה שהשתלטה על המערכת הצבאית והביטחונית כולה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il