"בעיניי", הקדים וכתב גורו השמאל הפרופסור אהרן ברק במאמר מ־1993, "מלוא כל הארץ משפט. כל התנהגות אנושית היא נושא לנורמה משפטית". כך ביטא ברק את "מהות האקטיביזם השיפוטי", כשם המאמר שבו ביטא את השקפתו. האמירה מלאת ההיבריס הזו, שמחליפה את "כבודו" השמימי ב"משפט" הברקי, אומרת הכול.

ברק הקפיד במאמריו ופסקי דינו דאז לזרוע את זרעי ההפיכה המשפטית, תוך כדי יצירת מראית עין כוזבת של "איזון" והותרת תחומי אחריות לרשויות האחרות. הוא הלך מעדנות, מקפץ בחינניות בין נימוקים שהסבירו כי האבסולוטיזם המשפטי שבו חפץ הוא "הדמוקרטיה המהותית", למס שפתיים ששילם לכבודה של "הדמוקרטיה הפורמלית", שאותה תיעב בעליל. בינתיים אותם זרעים אנטי־דמוקרטיים שזרע ברק נבטו, צמחו, והפכו ליער עבות.

האקדח המשפטי המגלומני שהונח על שולחן המדינה במערכה הראשונה – פסק דין "המזרחי", שבישר על "המהפכה החוקתית" – יורה כיום צרורות אנטי־דמוקרטיים לכל עבר. כל יועץ משפטי סבור שבסמכותו לעשות את החוק פלסתר, לאכוף כאוות נפשו באופן בררני ופוליטי, לנהל את הממשלה ולאיים בבריונות על כל נבחר ציבור. יורשי "מלוא כל הארץ ברק" יגבו אותו בבית המשפט העליון, ו"כבודם" הם הגשמת החוק והשררה, הריבון המדיני, במעמד ריבון העולמים; אין מעליהם דבר.

כך הפכה קבוצה מצומצמת של אנשים חסרי יושרה, תאבי שררה וכוח, ללא ניסיון חיים מעשי או ידע רלוונטי, למקבלי ההחלטות המדיניות בישראל. בדמוקרטיה מתפקדת לא אמור להיות לאנשים הללו מעמד חקיקתי או ביצועי, אלא שנבחרי המדינה – משמאל ומימין – קרסו מולם, הפקירו את העם ומסרו להם את המושכות. "מלוא כל הארץ משפט", ברור כיום לכל מי שעיניו פקוחות, משמעו "ריקות כל הארץ דמוקרטיה".

אנו מצויים כיום בקצה התחתון של קריסת הדמוקרטיה הישראלית. מינויו הבלתי חוקי של יצחק עמית לנשיא העליון סתם את הגולל על ריבונות העם. עמית מפגין חוסר משווע בנורמות, יושרה וכבוד לחוק ולמחוקק, בגיבוי המלא גם של אותם שופטים שמכונים בטעות "שמרנים", כסולברג (שמונה לסגנו באותו אופן לא חוקי) או מינץ.

כמה דוגמאות קצרות מהשבועיים האחרונים יבהירו לאיזה סוג של מוסד הפך בית המשפט העליון. למשל, העליון החליט לנהל היום בפועל את תאגיד השידור, במלחמה גלויה נגד שר התקשורת, שמעוניין להשתמש בסמכויותיו במינוי ועדת איתור. בית המשפט גם הוציא צו נגד שר הביטחון בעניין סגירת גלי צה"ל. כי מה הטעם בתקשורת שבית המשפט לא שולט בה?

בד בבד הנחה בית המשפט לעצור העברת כספים לישיבות שאינן מלמדות לימודי ליבה, העברה שאושרה בוועדת הכספים. העיסוק בכך הוא חלק מפרויקט השתלטות מתמשך של בית המשפט על סוגיית החרדים הנפיצה. לפני כמה חודשים הוא ציווה על הממשלה לייצר מתווה לגיוס חרדים, לאישורו. השבוע הקציב נועם סולברג לממשלה שבוע, כדי שתסביר לו מדוע היא לא מבזה את בית המשפט כשאינה עומדת בזמנים שקבע לה, בנושא שהוא בסך הכול הכי מסובך היום בפוליטיקה ובחברה הישראלית.

אבל לא רק הממשלה טועמת מנחת זרועה של "הרשות השולטת". הכנסת למדה שחוק שנועד להטיל סנקציות על מורים ומוסדות חינוך שהפגינו הזדהות עם טרור, שהוביל ח"כ עמית הלוי ועבר בקריאה שלישית, נמצא בסכנת פסילה. מדובר בחוק מובן מאליו, צודק, מוסרי והכרחי – עד שמגיעים לעליון, שבשם שמירת סמכויותיו מוכן אפילו לדון בהפקרת תלמידים לתומכי טרור. כאשר יאשימו את השופטים באחריות לאלימות, הם יזדעזעו, איך מעיזים לייחס אחריות כלשהי לבית המשפט; הרי יש לו רק סמכות.

ועוד, לא רק הממשלה והכנסת סבלו השבוע מהאקטיביזם הדורסני. העליון החליט לעצור את בדיקת מבקר המדינה בענייני 7 באוקטובר. מדובר בפסיקה כבדת משקל, שמחבלת במוסד האחרון שיכול לבקר את השירות הציבורי. גם אם המבקר הנוכחי אנמי וחסר הבנה במדיניות, מוסדית מדובר בגוף עצמאי בעל סמכות חוקית, "שומר סף" חשוב, שתפקודו הכרחי לפיקוח על הפקידות. אבל לעליון חשוב להבהיר שאין עוד מלבדו; אם תהיה חקירה של המלחמה, היא תנוהל רק על ידי עמית, ושאיש לא יעז לחשוב אחרת – ולא משנה מה אומרים החוק, הממשלה, הכנסת או מבקר המדינה.

מכיוון שהמשפט הוא הייררכי, האדנות האנטי־דמוקרטית מחלחלת למטה, לייעוץ המשפטי, וביתר שאת כעת, משמנע בית המשפט את פיטורי היועמ"שית בהרב־מיארה – החשודה בעצמה בעבירות חמורות בעניין הטיוח בפרשת שדה־תימן. וכך הופיע השבוע בישיבת הממשלה סגנה גיל לימון, בביטחון מלא שהוא מנהל גם את ראש הממשלה.

לימון דרש מהממשלה שתשיב לדרישת העליון בסוגיית החרדים אגב איום ב"משבר חוקתי", וטען שעל ראש הממשלה לפטר את השר בן־גביר, כביכול מסיבות משפטיות. מכיוון שהדרישה הזו היא חוצפה המבוססת על כזבים, מדובר בהפרת אמונים ברורה של עובד המדינה. אבל לימון יודע שיזכה לגיבויו של בית המשפט הסורר, ולכן הוא לא רק פטור מסנקציות אלא נהנה מסמכויות שלטוניות מומצאות, שכמותן אי אפשר למצוא בשום מדינה דמוקרטית בעולם.

אפשר להוסיף עוד דיון, עוד פסיקה, עוד החלטה ועוד ועוד – זוהי השיטה הידועה, להטביע אותנו באינספור פרטים, הנמקות, מקרים ואמירות, כך שמרוב עצים לא נראה את היער. התמונה הגדולה נגלית לא במבט המשפטי, אלא המדיני. וכאן מתברר בנקל שבית המשפט העליון הפך למוסד מפלצתי: דכאני, אנטי־ליברלי ואנטי־דמוקרטי קיצוני. בשם העצמתו והאדרתו העצמית הוא משתלט על כל חלקת חקיקה ומדיניות, ומחריב בשיטתיות את כל הנורמות – כולל החוק, שלטון החוק והפרדת הרשויות – ואיתן את כל מוסדות המדינה.

אין פה שום דבר משעשע. הפקעת ריבונות העם, במסגרת המיזם האנטי־דמוקרטי שהוריש אהרן ברק לחסידיו, מאיינת את יכולת התפקוד הקולקטיבית שלנו במסגרת מדינית מוסכמת. המדינה הדמוקרטית היא המוסד שבו מתגבש התפקוד הזה, והיא תנאי הכרחי לקיומנו. עד שההפיכה המשפטית המסוכנת הזו תתוקן באופן יסודי ומוסדי – ולא בתיקוני חקיקה מקריים ולא מועילים נוסח "הרפורמה המשפטית" – ישראל לא תשוב להיות מדינה מתפקדת.