"עוד בהקשר הפעולות בעלות ההשלכה על תחום הביטחון, נתייחס להתנהלות השר בהקשר הרגיש של הר הבית", כתבו שליחי היועמ"שית לבג"ץ ביומה הראשון של השנה האזרחית, בניסיון להוציא צו על תנאי להדחת השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר.
מהו החטא המצדיק את הדחתו? ובכן: "השר התבטא בדבר שינוי במדיניות באשר לתפילות יהודים בהר הבית. זאת הגם שהמדיניות בהקשר רגיש זה נקבעת על ידי הממשלה וראש הממשלה ולא השתנתה מזה שנים, בשל ההשלכות המדיניות והביטחוניות הכרוכות בכך".
מה ליועמ"שית גלי בהרב־מיארה ולשיקולי ביטחון ומדיניות חוץ? מי הסמיך אותה להתערב בהם? ובכן, בדיוק מי שמסמיך אותה להכריע שהפסקת ההתקשרות בין משרדי הממשלה לעיתון הארץ אינה חוקית. כי יותר משהיועצת מייצגת את החוק בפני הממשלה, היא ואנשיה משמשים כקומיסר שתפקידו לוודא שנבחרי הציבור לא יסטו חלילה ממדיניות מערכת הארץ. "נזכיר", ממשיכים שליחי היועמ"שית, "כי בהחלטת ממשלה מס' 761 מיום 20 באוגוסט 1967 נקבע כי 'משיעלו בכניסה להר הבית מתפללים יהודים, יופנו על ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי', וכי החלטה זו תוקפה ולא שונתה... בממשלה ובכנסת".
הכי מעניין
סליחה? ההפך הגמור. שרי הממשלה הנשכחת ההיא טרחו שוב ושוב להבהיר שזוהי החלטה נקודתית לשבת נחמו תשכ"ז, וגם אז התייסרו בניסוחה המדויק, פסלו הצעות אחדות, ובשורה התחתונה הקפידו שלא ישתמע חלילה שממשלת ישראל אוסרת פולחן יהודי בהר הבית. רבים הרחיבו על כך בעבר והכבירו בציטוטי שרים שמעידים על כך, בין השאר גם אני הקטן בספרי "הבית" בהוצאת סלע מאיר (2021). ובכל אופן אם ממשלת ישראל ב־1967 החליטה על צעד מסוים, האם אין אפשרות לשרי ישראל ב־2026 לבחור בהתנהלות הפוכה?
והכי מגוחך היה לשמוע את הציטוטים מישיבת הממשלה השבוע, שבהם ראש הממשלה מנסה להבהיר למשנה ליועמ"שית גיל לימון שמדיניות בן־גביר בהר הבית – כלומר היתר ההשתחוויה והתפילה – היא על דעתו, ואילו המשנה מסרב להשתכנע. נוצרת התחושה שמישהו הפך את היוצרות: הדמות החזקה באמת בחדר ישיבת הממשלה הוא גיל לימון, ונתניהו הוא רק שתדלן מטעם הציבור באוזני הפקיד הכול־יכול.
מכתב אנשי היועמ"שית לבג"ץ מוסיף שבן־גביר פועל בניגוד לסטטוס־קוו – מה שמצדיק בעיניהם את הדחתו – ומתעלם מכך ש"הסטטוס־קוו" הוא ביטוי מכובס לאפליה גזענית נגד יהודים, שאינו הולם את ערכי המדינה היהודית והדמוקרטית המחויבת לחופש פולחן ולזכויות יסוד, כמו שמופיע במגילת העצמאות. בהרהור שני, זה דווקא הולם שליטים כול־יכולים שכינויים המכובס, המצטנע־כביכול, הוא "יועץ" או "משנה ליועץ".
"על משטרת ישראל מוטל להוציא לפועל את מדיניות הממשלה", מוסיפים הכותבים. "השר אינו יכול לשנותה בהתבטאות ציבורית, בלא הליך סדור בממשלה, בנושא רגיש הכרוך בסיכון ביטחוני". מעניין, כי מדיניות ישראל ההיסטורית בהר הבית, כלומר מסירת המפתחות לווקף והדיכוי המתמשך של הזיקה היהודית אליו, התקבלה בדיוק כך: בהחלטה של שר יחיד – שר הביטחון דאז משה דיין - ומעולם לא בהחלטה רשמית מחייבת של הממשלה כולה ושל ראש הממשלה.
המכתב מצטט גם מדברי נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק עמית בנוגע לבן־גביר. גם הוא חש מוסמך דיו להכריע במדיניות החוץ והביטחון, ובלי להניד עפעף שולל את הסמכות הזו מהשר, נבחר הציבור: "לנוכח הרגישות המיוחדת... ניתן עקרונית להכיר במעורבות רבה יותר של הדרג הפוליטי בנושא הזה, ואף של הדרג הפוליטי הרחב יותר מהשר עצמו, כמו ראש הממשלה או הקבינט המדיני־ביטחוני. אלא שבפועל, בניגוד למדיניות הממשלה ביחס לתפילות בהר הבית, הכריז השר בן־גביר בריש גלי 'אני זה הדרג המדיני, והדרג המדיני מתיר תפילת יהודים בהר הבית'. על כך הגיב ראש הממשלה כי 'המדיניות... לא השתנתה ולא תשתנה'. דברי השר ודברי ראש הממשלה – דברי מי שומעים? דברי השר והחלטות ממשלה – למי מצייתים? אפיזודה זו, שבמסגרתה השר פועל – או לפחות מצהיר – בניגוד למדיניות הממשלה, ממחישה את הדילמה של המפכ"ל, ובעיקר של השוטרים בשטח תחת איזו 'מדיניות' עליהם לפעול".
אפשר להמשיך בגישת השופט עמית ולתהות: דברי ראש הממשלה ודברי היועמ"שית – דברי מי שומעים? הקדושה שמייחסים לפתע להחלטות הממשלה במערכת המשפט מחזקת את התחושה הציבורית שמאחורי גלימות השופטים מסתתרת צביעות גדולה. כתב פה בצדק בשבוע שעבר ידידי גדעון דוקוב שמערכת הבחירות הקרובה תתמקד בדיוק בזה – בהשתוללות מערכת המשפט ובכך שהיא הופכת כל החלטת ממשלה וכל חוק של הכנסת לחסרי משמעות. אלא שבמקרה הזה התעלתה מערכת המשפט על עצמה: במסע הצלב שהיא עורכת כיום למען קבלת החלטות מסודרת בממשלה, היא נלחמת כעת חזיתית בממשלה עצמה.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
