272 העמודים של דו"ח המבקר המיוחד שפורסם ביום שלישי בשבוע שעבר הם מסמך מחריד. קשה לקרוא אותם ולישון אחר כך היטב בלילה. המבקר מספר כיצד אפשרו למשטרה להפעיל כלי ריגול טכנולוגיים מתוחכמים, לחדור באמצעותם למחשבים ולטלפונים סלולריים, ולשאוב מהם מידע באורח בלתי חוקי. הגוף האמון על שמירת החוק פעל במשך תקופה ארוכה בצורה מנוגדת לחוק ופגע באופן קשה בפרטיותם של אזרחי ישראל. המניעים היו אולי טובים - מלחמה בפשיעה והגנה על אזרחי ישראל - אך רוחבה ועומקה של ההפקרות הנחשפת בדו"ח, שנמשכה שנים, לא יכולים שלא להדאיג כל אזרח ישראלי. כל "שומרי הסף" שלכאורה אמורים להגן עלינו, מהיועצת המשפטית לממשלה ואנשי הפרקליטות ועד אחרון חוקרי הסייבר, לא רק כשלו בעניין, אלא היו שותפים למחדל.
ראשית יש לומר את המובן מאליו: בעידן המידע, שימוש של מערכת אכיפת החוק בכלי סייבר מתוחכמים הוא מתבקש ואפילו נדרש. התשתית החוקית מאפשרת למשטרה להתקין מרחוק אמצעים טכנולוגיים על טלפונים ומחשבים ולאסוף מהם מידע, וטוב שכך. כל אזרח שומר חוק אמור לשמוח שיש לגופי אכיפת החוק כלים חזקים לצורך השמירה על האזרחים. אלא שהתשתית החוקית אמורה גם לסמן את גבולות המותר והאסור, ואלו נפרצו לחלוטין.
למשל, כאשר המשטרה מקבלת היתר לבצע האזנת סתר למאן דהוא, היא רשאית לאסוף מהמכשיר רק מידע שנוצר מאז ואילך. איסוף של "מידע היסטורי" כמו התכתבויות, מסמכים והקלטות שיחות מן העבר אסור בהחלט, גם אם המידע הזה הוא מכרה זהב למשטרה. כדי לחפש מידע היסטורי כזה נדרש צו אחר לגמרי, שחלות עליו מגבלות משלו. מבקר המדינה בדק מידע שנאסף ממכשירים שהותקן בהם מרחוק אחד הכלים הטכנולוגיים, ומצא שהמידע שנאסף היה מ־14 סוגים שונים, שלפחות בנוגע לשלושה מהם אין מחלוקת שאיסופם היה אסור. ובכל זאת, ב־40 אחוז מהמקרים נאסף מידע מאחד או יותר משלושת הסוגים הללו.
הכי מעניין
חריגה חמורה נוספת שמצא המבקר נוגעת להחזקת המידע לאחר שנאסף. על פי החוק, לאחר שהסתיים השימוש במידע המשטרה אמורה לבער כמעט את כולו. הדבר לא נעשה. לפי דו"ח המבקר, לא פחות מחמישים טרה־בייט של מידע שנאסף בכלים טכנולוגיים שמורים כיום במחשבי המשטרה. המידע הזה עשוי לפגוע בכל אדם שאי פעם היה בקשר עם מישהו שהיה יעד לאיסוף מידע של המשטרה.
אחת הדרכים שבהן אזרחים תמימים כמוני וכמוכם מרגיעים את עצמם כשהם קוראים נתונים כאלו היא שכל זה כלל לא נוגע לנו. נכון, המשטרה באמת לא בסדר, אך המעשים הללו נעשים רק כלפי מי שנמצאים על הרדאר המשטרתי, ואנחנו לא שם, וגם לא קרובינו וחברינו. המשטרה אולי יכולה להאזין לנו באופן בלתי חוקי, אבל למה שהיא תרצה לעשות את זה? והנה מתברר שבביקורת אותרו לא מעט מקרים מהשנים 2019 עד 2021 שבהם המשטרה התקינה אמצעי טכנולוגי במכשיר ששייך לאזרח תמים בשל מה שהוגדר "טעות אנוש". הפיקוח הפנימי שנועד למנוע טעויות כאלו, בין השאר, נמצא גם הוא בדו"ח כבלתי מספק בעליל.
שתיקתו של אלשיך
דו"ח המבקר נמנע מלהצביע מפורשות על הדמויות שעומדות מאחורי המעשים החמורים שנחשפו, אך מבין השורות אפשר להצביע לפחות על דמות אחת מרכזית. בשנים 2009 עד 2016, מציין המבקר, הצמיחה בשימוש בכלים הטכנולוגיים המאפשרים חדירה מרחוק לטלפונים סלולריים ולמחשבים הייתה איטית, אך מ־2016 זינק השימוש בהם במאות אחוזים. מה שהמבקר לא מזכיר במפורש הוא מי מונה למפכ"ל המשטרה בדיוק בדצמבר 2015: רוני אלשיך, שהיה עד אז מבכירי שב"כ.
שמו של אלשיך, חשוב לומר, לא מוזכר במאות עמודיו של הדו"ח המפורט, אך שנת 2016 דווקא מוזכרת רבות. למשל, המבקר קובע כי משנת 2016 ועד 2022 השתמשה המשטרה בכלי טכנולוגי מסוים מאות פעמים בלי שנבחן ואושר בידי הייעוץ המשפטי לממשלה, ובלי שהמשטרה קיימה דיון משפטי עקרוני בנושא עם הייעוץ המשפטי לממשלה. כל זאת אף שבמשטרה הכירו את הבעייתיות המשפטית בהפעלת הכלי. קולו של המפכ"ל לשעבר, שידע היטב להתראיין לאחר התפוצצות הפרשה ולהכחיש בביטחון את הטענות שעלו אז, לא נשמע בכלל בימים האחרונים. מעניין למה.
הטיוח של מררי
אז המשטרה עברה על החוק. אבל השרשרת לא נעצרת כאן. אנו האזרחים יודעים על הפרשה מאז 2022, כשהתפוצצה "פרשת פגסוס", כשמה של התוכנה ששימשה לריגול בידי המשטרה. בעקבות החשיפות שהוביל העיתונאי תומר גנון (כלכליסט), הוקם במשרד המשפטים צוות בראשותה של המשנה ליועמ"ש דאז עמית מררי. הצוות בחן את הפעלתו של אחד מהכלים הטכנולוגיים שבידי המשטרה (מערכת "סייפן"), ופרסם את מסקנותיו בנושא. אולם הפער בין הנתונים שאסף המבקר לאלו של צוות מררי הוא בלתי נתפס.
לטענת הצוות, מלבד ארבעה מקרים שבהם הניסיון להתקין את האמצעי המשטרתי במכשיר הקצה לא צלח ממילא, לא היו מקרים שנאסף בהם מידע ללא צו. אומנם מררי התייחסה לפערים בשאלת אופי המידע שנאסף והבקרה על איסוף המידע, אך הממצאים שפורסמו בדו"ח שלה היו חלקיים מאוד, ובדיעבד מתברר שטשטשו את עומק המחדל. במקום שצוות מררי, שקיבל סמכות רחבה מאוד לבדוק את הנעשה במשטרה, יציג תמונה אמיתית של המצב, הוא יצר מראית עין של בדיקה מעמיקה, שתוצאתה בפועל הייתה טיוח.
כדרכם של דו"חות המבקר, גם זה עוסק בעבר ואין בו התייחסות ממשית להווה. את עבודתה של ועדת הרוגלות, שממשלת ישראל מינתה כדי שתחקור לעומק את הנושא, המערכת המשפטית מסכלת זה יותר משנתיים. לאחרונה נדמה לרגע שבחסותו של בג"ץ מתגבשות הסכמות שיאפשרו לוועדה להתחיל לפעול, אך מהר מאוד התברר שהשמחה הייתה מוקדמת. טרם החלה בדיקה מעמיקה ומקיפה של השימוש הבלתי חוקי של המשטרה בכלי הריגול הללו.
שיחות עם אנשיו של המבקר מעלות שחלק מהמחדלים שנחשפו בדו"ח כבר מטופלים ברמות שונות. חלק ניכר מהשימוש הבלתי חוקי שעשתה המשטרה בעבר בכלים הללו כבר איננו מתרחש כיום. אולם ההסדרה המשפטית והחקיקתית של הנושא עדיין תקועה עמוק בבוץ.
מדינה חפצת חיים לא אמורה להימנע לחלוטין משימוש ביכולות מודיעין מתקדמות לצורך מאבק בפשיעה. היא כן אמורה לעשות את זה באופן חוקי, מוסדר ומפוקח היטב, שיבטיח שאזרחיה זוכים לביטחון ולא הופכים לנתיניו של "אח גדול", שעינו פקוחה ואוזנו כרויה והוא יודע הכול.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
