הראשון בספטמבר בפתח ולמרות שלחני אוהד-אטיאס יש ארבעה ילדים בגיל חינוך, אין לתאריך הזה שום משמעות מהסיבה הפשוטה שילדיה נשארים איתה בבית לאורך השנה כולה. אם תשאלו אותה, זה הדבר הטבעי והנכון ביותר. "אז מה, פעם היה נהוג להרביץ לילדים״, היא פותחת בשוונג, ״כן כן, מנהל בית ספר בשנות השישים היה מסתובב בחצר עם מקל או סרגל ומרביץ למי שמתנהג לא יפה. תשאלי את סבתא שלך תראי שאני לא ממציאה. ומה זה לא יפה? מי שמתנהג כמו ילד את יודעת, רץ, צועק, קופץ או סתם מתוסכל. היום זה נראה לך הזוי לגמרי, נכון? אז אני מקווה שבעוד עשר שנים ישבו ככה ממש כמונו, שתי נשים בבית קפה ואחת תגיד לשנייה 'את קולטת שפעם היה מותר לשלוח תינוק פעוט בן 3 לגן עם שלושים ילדים וסייעת אחת?!'".
עד כדי כך?
"בטח. הפורמט הנוכחי בו הילדים בגן המון שעות, יותר ממה שיש להם עם ההורים שלהם, הוא הזוי. ילד נכנס לגן, הוא לא מכיר את הגננת ולאמא שלו אין אפילו את אפשרות הבחירה מי זו תהיה זה נראה לך נורמלי? לדעתי זה פורמט שצריך לצאת מהחוק ויפה שעה אחת קודם".
חני אוהד־אטיאס | צילום: אבישג שאר־ישוב
זה לא קצת קיצוני?
"בואי קודם נבין מי אנחנו בעולם. אנחנו יונקים, כחלק מזה אנחנו מחווטים לקשר, אם אמא שלי לא תניק אותי אני אמות. אז נכון שיש היום תחליפים, אבל בטבע, היניקה היא צורך קיומי. הדבר הזה מעצב את כל מערכות היחסים שלנו בעתיד. אם היינו מבינים את החשיבות של ההיקשרות להתפתחות הרגשית והקוגניטיבית, אולי היינו יכולים לבנות מסגרות מותאמות. כשילד הולך לגן הוא פוגש מטפלת וצריכה להיות ביניהם מערכת יחסים בטוחה, קרובה וחמה כדי שהוא יצמח ויגדל, ולרוב לצערי זה לא המצב. דוחפים את ההורים החוצה, משכנעים אותם שיהיה לו יותר טוב בלעדיהם, 'את צריכה לשחרר, בגללך הוא לא מסתגל'. אי אפשר לנתק ילד מהאדמה שלו, מהשורש שלו, הוא לא יצליח לפרוח ככה! האמא היא האדמה, אם הם יביאו פירות זה בזכות הקרקע שיש להם. איזה היגיון יש בלעקור אותם מהאדמה ולנסות לשתול אותם במקום אחר? זה היגיון חולה".
אוהד־אטיאס לא בדיוק תואמת למשבצת הקלשיאתית של הורים שדוגלים בהום-סקול. היא לא מתגוררת בפרדס־חנה, לא נושמת בין מילה מילה ולא מחבקת עצים בשעות הפנאי. וכנראה זה סוד הקסם שמושך אליה עשרות אלפי עוקבים ברשתות - היא לא מייפה את המציאות אבל גם דורשת מההורים לא להתקרבן. היא מתגוררת עם עמית בעלה בחולון ולפני שהפכה לאמא הייתה בימאית ותסריטאית. היום, תוך כדי שהיא מגדלת את הילדים שלה היא עוזרת להורים להבין את הילדים שלהם, דרך גישת ההיקשרות.
"ברור שהורות זה קשה" היא אומר, "אבל הבנתי שאני כבר לא רווקה, אני לא יכולה לשכב במיטה אחרי המקלחת ולמרוח קרמים במשך 40 דקות. אם אני לא אסתגל למציאות החדשה והקשה - אני אסבול עוד יותר. אנחנו מצפים מילד ב־1 בספטמבר להסתגל, אבל אם אני, בת ארבעים, לא מצליחה לקלוט שאני במצב אחר שבו אני לא יכולה לעשות מה שבא לי והתסכול שלי הוא גדול, אז איך אני דורשת מילד לא להיות עם אמא שלו אלא ללכת עכשיו לגן משמונה בבוקר עד ארבע ועוד עם חיוך?!".
היא מודעת לזה שהאמירות שלה חותכות ולא תמיד קלות לעיכול אבל היא מאמינה שהדברים צריכים לצאת. ״בגיל 26 הכרתי את א־לוהים, גם האמת שלו גם לא קלה לעיכול. תשמרי שבת, אל תתאפרי, אל תסעי, אפילו צמה אסור לעשות אז למי יש כוח להיות יהודיה עם האמת הזאת? אבל כשאת עומדת מול האמת אי אפשר להתכחש אליה. אם אני אראה רק את הקושי הלך עלי, יש גם הרבה יופי ועוצמה בשבת לא רק קושי נכון? ככה גם בגידול ילדים. זכיתי ובורכתי באיזה חן, כיף איתי במסיבות, ואני אומרת את הדברים ב״אינטלקטוערסיות״ אז אפשר להקשיב לי איכשהו. אמת היא לא דבר פשוט, כי היא דורשת שינוי פנימי, דורשת לשנות הרגלים, אבל מה נעשה? נחיה בשקר?".
אוהד-אטיאס לא התחילה בחינוך ביתי. את הבת הגדולה שלה שלחה לגן שנבחר בזמנו בקפידה. "פעם אחת נשכו אותה, הייתי קצת בהלם אבל הבנתי שזה יכול לקרות. בפעם השנייה התקשרתי מתוסכלת לגננת ושאלתי מה קורה. הגננת אמרה 'אל תדאגי הענשתי את הילד שנשך, הושבתי אותו בצד והוא לא אכל אתנו צהריים', הזדעזעתי, אבל לא היו לי את הכלים להגיד לה שזה לא נכון ושאסור להדיר אותו. שברור שזה לא סבבה לנשוך אבל ההתנהגות היא לא הסיפור. הוא נשך כי הוא מתוסכל וצריך לעזור לו, אם נדיר אותו התסכול שלו יגדל ובהתאמה ההתנהגות תדרדר. מי שמתייחס רק להתנהגות חוטא למטרה״
גם על מוסד בית הספר יש לה השגות, היא מסבירה שלמידה אמיתית נעשית רק מתוך סקרנות ועל ידי דמות אוהבת. "ילדים כל הזמן שואלים שאלות ורוצים ללמוד, לא צריך לשבת שעות על כיסא כדי ללמוד. אתמול, אביאור הבן שלי שאל אותי לפני השינה איך א־לוהים לא נופל מהשמים. זה מדהים. לי יש 12 שנות לימוד וציונים סבבה ואני לא זוכרת כלום מבית ספר, כלום מהלימוד הזה לא נשאר. מה שאני כן זוכרת לעומת זאת, זה מורים שאהבו אותי. כולם נופלים בין הכיסאות בבית ספר. המצטיינים משתעממים והאחרונים לא עומדים בקצב - שניהם הופכים במקרה הטוב לבינוניים. ונכון שיש ילדים שלא רואים עליהם את הנזק של המערכת, אבל ילדים עם רגישות יתר - בהם היא ממש פוגעת".
את זה היא אומרת מניסיון אישי. כילדה בבת־ים של שנות ה־90 אף אחד לא ידע לתת מענה לרגישות שלה. "אני הייתי הילדה הבעייתית, בגלל זה אני יודעת להסביר אותה. היו אומרים לי, 'מה יש לך? מה את בוכה?' אז הפסקתי לבכות עד גיל 31. שמתי שריון כדי להגן על עצמי, כי אצל ילדים עם רגישות גבוהה כל נפילה היא לא שפשוף בברך, היא טיפול נמרץ! אסור היה לי להיפצע. אז צעקתי, דחיתי, פירקתי ונפרדתי רק כדי שלא יעשו לי את זה. העדפתי לדקור לפני שידקרו אותי. אני אומרת לדקור כי גדלתי בבת־ים וזה עולם הדימויים, כן". היא עוצרת לרגע את שטף הדיבור, נושמת עמוק ומנסה להסתיר דמעה בקצה העין, היא עוברת בשנייה בין בדיחה לבכי, רכבת הרים של רגשות. "את לא תראי אותי בוכה פה יא מנאייכ. ההורים שלי מתוקים ואהובים, יש לנו קשר טוב אבל לא היו להם כלים. בגיל 16 ברחתי מהבית, למרות שלא רציתי. נשמע לך סותר? זה לא. כי ילדים שלא מבינים אותם ילכו הכי רחוק כדי שיראו אותם. אני זוכרת שבתור ילדה היו פעמים שרציתי ליפול על הפנים כדי שירד לי דם, כדי שיראו פיזית שכואב לי, כי את הכאב בלב לא רואים. הרבה פעמים הייתי יושבת בחדר וצורחת 'תעופו מפה!' וכשהם הלכו רק התפללתי שיחזרו. ככה זה. כשילד בוכה הוא לא עושה מניפולציה או דווקא, הוא מבקש קשר. אני זוכרת שהייתי בכיתה ט' ושמעתי באיזו תוכנית בוקר מנחת הורים שאומרת, 'אל תגיד לילד שאתה לא סובל אותו אלא שאתה לא סובל את ההתנהגות שלו' ואמרתי לעצמי, מה היא רוצה זאתי? מה ההבדל ביני לבין ההתנהגות שלי? מה היא חושבת שהילד טאמבל, שהוא לא מבין? אלה היו העצות בזמנו אבל היום בכל פינה את יכולה למצוא את האמת, הרשת מלאה".
והאמת הזו היא לגדל את הילד לבד?
"אמא לא אמורה לגדל את הילד שלה לבד. משחר האנושות אנחנו חיים בשבטים ובחמולות. למה את חושבת שהיום יש כל כך הרבה יועצות על כל דבר? יועצת שינה, יועצת הנקה, יועצת מנשאים? נשמה, לכי לחנות ותקני מנשא למה את צריכה יועצת? כי פעם סבתא שלך הייתה לידך והייתה מנחה אותך ומגדלת איתך את התינוק. היום צריך מישהי מבחוץ שתסביר לי איך לגדל את התינוק שלי ולא רק שמצפים ממני לגדל את התינוק לבד, אלא גם לצאת לעבוד ולהשתוות לגברים, וגם להחזיק את הבית וגם לא להיות חולת נפש בסוף. ילדים זה לא פשוט. אני לא באה למכור שקרים. אין דבר יותר קשה מלהיות אמא. אין דבר יותר קשה מלטפל בילדים, זה לפעמים יכול להיות סיוט שלא נברא. את צריכה להיות כל הזמן דרוכה, אין לך רגע לעצמך ואם הם היו כאן עכשיו לא הייתי יכולה לדבר איתך דקה. זה לא נורמלי. שלא ישתמע שילדים זה רק שמחה וששון".
ובכל זאת היא בוחרת בכל יום מחדש לגדל את ילדיה בבית וגם מוכנה לשלם את מחירי ההחלטה. "ויתרתי על הרבה דברים בחיי בשביל זה. כל הזמן שואלות אותי 'איך מתפרנסים?׳ – נשמה, אני יכולה לשלוח לך את החובות מהשנים שהייתי בבית, רק עמית עבד וחזר בשמונה בערב כל יום. חיינו בצמצום האפשרי כדי שנצליח. ברור שיש נשים שלא יכולות וכאלה עם מורכבויות חמורות אבל בדרך כלל יש ברירות".
צילום: קרן דפני
ומה עם נשים שאומרות שהן לא רוצות ולא יכולות מנטלית להיות כל היום בבית עם תינוק?
"יש לי הרבה אהבה וחמלה לאמא כזאת, בא לי לבכות איתה. היא כל כך התרחקה מעצמה שהיא מרגישה שתינוק שיצא לה מתוך הגוף גורם לה לנבול. זה לא בגללה, זה העולם, זה מה שמוכרים לה בשלטי חוצות 'הכי קרוב לאמא' - מטרנה. זה הכי קרוב אלייך? בקבוק? מה שהיא שמעה בכל סדרה ובכל פרסומת מאז שהיא ילדה זה שילדים עוצרים אותה מלהתקדם - ״תעיפי את הילד״, ״שיהיה עצמאי״, ״בא לי לבעוט אותם למסגרות״ ואז היא גדלה והפכה לאישה, ויצא לה מהגוף תינוק, בריאה שהיא עצמה בראה, הקדוש ברוך הוא בא איתה שותף לבריאה את קולטת? אז היא חושבת שהיא תנבול איתו. כן, זה קשה, אבל אל תוותרי עליו, תבקשי עזרה ממי שרק אפשר ובכל תחום שאת רואה לנכון. הבאנו ילדים לעולם ויש לנו אחראיות עליהם! הרבה נשים מבוגרות עשו את זה לבד כי לא הייתה להן ברירה, אבל הן גם שונאות את עצמן ואת בעלן. זאת לא הדרך הנכונה. לא צריך להיות לבד בקושי, לא צריך להשוויץ שאת יכולה הכול - את לא אמורה לגדל את הילדה שלך לבד, צריכים לעזור לך, לבשל לך, לשמור עליה כשאת ישנה. זה מגיע לך, יש מדינות בעולם שנותנות עוזרת ליולדת. מה שקורה פה הוא לא טוב וצריך להתעורר. אולי זה לא מתגלש בגרון אבל האמת חייבת להיאמר כי אחרת לא יהיה שינוי. בקצב הזה גם בגיל חודש ישלחו ילדים לפעוטון, נחזור למה שהיה בקיבוצים, אללה יסטור".
זה כל כך גורף? יש הרי ילדים שרוצים לצאת מהבית.
"אתם חיים בסרט שחינוך ביתי זה להיות בבית! שמעי משהו, לפני כמה זמן הגיעה לבדוק אותנו מישהי מהעירייה, למזלי הבית היה מסודר, בישלתי עם הילדים בדיוק, והכל היה פסטורלי. אם היא הייתה מגיעה שעה אחרי היא הייתה שולחת אלינו רווחה. בקיצור היא שאלה אותנו 'תגידו, לא קשה להיות כל היום בבית?' אז הבת שלי צועקת לה מהמטבח 'הרגע חזרנו, בכלל לא היינו בבית היום', חינוך ביתי הוא חינוך משפחתי, אנחנו ממש לא כל הזמן בבית ולא מבודדים. אנחנו יוצאים לטייל, נפגשים עם חברים והולכים לחוגים. ברור שילד לא רוצה להיות לבד. אבל עם כל הכיף שבמעון עם הילדים, אחרי שעתיים הוא רוצה את אמא שלו ואין מי שיבוא וירגיע וירים ויגיד אני פה איתך עד שאמא תבוא. לא כי המטפלות לא רוצות, אלא כי יש להן עוד מעון שלם על הראש, זה לא אנושי. אם אמא, שהתינוק הזה יצא לה מהרחם נובלת אחרי שלושה חודשים איך הגננת לא תנבול, חיים שלי?״
אוהד-אטיאס לקחה על עצמה את המשימה להציף את הצורך בתיקון מערכת החינוך בישראל. "הכול מתחיל מהשורש״, היא קובעת, ״אין שכר הולם למורות ולגננות, אין תנאים טובים, הן בתחתית השרשרת. נשמות טהורות שרוצות להשפיע טוב, באות מתוך שליחות, כי באמת אין שם כסף, ועדיין מזלזלים בהן. לדעתי מורה או גננת בישראל צריכה להרוויח כמו בהייטק, וכמובן שהיא צריכה יום חופשי. אנחנו גם משלמים על זה, למשרד המיותר הזה יש המון כסף, אז תביאו אותו למי שצריך. איפה הכסף? מטפלים הוגנים עם שכר ראוי זה יותר מדי לבקש?!" היא צועקת ופרלמנט הנשים לידינו תוהות על מה המהומה ושואלות אם היא שחקנית, "גם״, היא עונה, ״אבל עכשיו אני בתפקיד אחר וזה מעולה שאתן שומעות כי את האמת צריך לצעוק. למה ילדים צריכים להיות סגורים בכיתה? ואיך זה שאם ילד לא יושב על הכיסא נותנים לו תרופות?! זה חולה ועצוב וחייבים להתעורר!", הן מיד מסכימות איתה ונדבקות בהתלהבות שלה.
את התיקון היא התחילה כמובן בבית שלה עם ילדיה. "זוהר אסתר, שלמות הבריאה. לפעמים אני קוראת לה ״נחת״ בצחוק. חכמה נדירה, היא אמא מלידה ולכן אני מאוד נזהרת לאפשר לה להיות ילדה ולמרוד קצת. אביאור שדומה לי נורא ועליו נכתב הפסוק 'מצא חן ושכל טוב בעיני א־לוהים ואדם', יש לו אור שמוקרן החוצה". היא עוצרת שוב בגלל דמעה בעין ואני חושבת מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אמא שבוכה מהתרגשות כשהיא מספרת על הילדים שלה, ועוד באמצע אוגוסט, "הם פשוט מושלמים ישתבח הבורא. נעם ליבי מצחיקה באופן קיצוני, את רואה אותה ולא בא לך לכעוס בחיים יפה שלי. ולוי הוא המתנה שלנו, מוציא מאתנו את כל החמלה והרוך, שום דבר לא קשה לידו".
חני אוהד־אטיאס | צילום: אבישג שאר־ישוב
זה מהמם אבל את לא כועסת לפעמים?
"אני זוכה לראות את חבורת המופלאים האלה גדלים, להכיר אותם. ויש מלא קשיים, אני צועקת וכועסת, אבל הזכות הזאת היא הבסיס הכי פורה. לא כל אמא זוכה לראות את הילד שלה מתחיל ללכת, רוב הילדים עושים את זה במעון. אני זוכה גם לראות את החברות המדהימה שנוצרה ביניהם, הם גם רבים מכות אבל כשהם מתאגדים זו עצמה מטורפת".
כבר כילדה הייתה לאוהד-אטיאס גישה קצת אחרת עם ילדים. היא מספרת שאחיה הקטן לא הסכים להתקלח עד שהמציאה עבורו משחק שהפך להיות טקס קבוע. "אפשר לדבר רציונלית לילד ולהגיד לו אלף פעם שהוא צריך להתקלח כי הוא מלוכלך ויהיו לו כינים אבל הרציונל לא מפותח אצלם ויש דרך קסמים לעקוף אותו והיא בעזרת ילדיות ומשחקיות וזה עובד בכל גיל ובכל מערכת יחסים. למשל אין מצב שעמית ישטוף כלים ואני לא אמשוך לו את המכנסיים ונצחק. החיים גם ככה שוחקים ומשעממים, יש כל כך הרבה תלאות וחולי ורוע שפורצים אלינו מהמסך בכל רגע והאחים שלנו בשבי - אי אפשר לתאר את כמות הקושי והאכזריות בעולם אז מה שאפשר להקליל ולשחק״.
איך באמת תפעול של הרשתות מסתדר עם הרצון להתמסר לילדים?
"אני לא רוצה להיות כפויית טובה. מצד אחד זה נלוז, מגעיל, ממכר וחולה ומצד שני נפגשנו בזכות האינסטגרם. זו פלטפורמה שפרצה את יכולת ההשפעה שלי בקנה מידה לא רגיל, קשה לי להאמין שהייתי מגיעה תוך שנתיים ל־40 אלף עוקבים בלעדיה. כמו כל דבר בחיים, יש לי אחריות, אני לא יכולה לגלול את נפשי במשך שעות, אני יודעת שזה לא בריא לי ולמשפחה שלי אז אני אעצור את זה כי כאמא אני עוסקת בדיני נפשות. ואם אצטרך לקחת עזרה כדי להיגמל או פיזית להעיף את הטלפון ממני זה מה שאעשה. לפני שבעה חודשים אביאור אמר לי 'חבל שבחרתי בך להיות אמא שלי, את כל הזמן בטלפון'. באותו רגע עשיתי שינוי כי לא רק הבנתי את האחריות גם קיבלתי כאפה לפרצוף".
כדי להפחית את הזמינות אבל להמשיך להשפיע היא פתחה קהילה למנויים שמקבלים את כל ההקלטות של ההרצאות שלה ופעם בחודש היא מלמדת ועונה לשאלות. "חמש שנים התרכזתי רק במשפחה ובשנתיים האחרונות אני מחפשת את האיזון. אני מתאמצת מאוד להצליח בזה כי החיים גונבים אותנו, ויש מטלות, וכביסה ובישולים ולכל המטלות האלה אני מוסיפה עוד מטלה קריטית: להיות בקשר עם הילדים שלי, המבט בעיניים, המשחק המשותף, צריך להכניס את זה ללו"ז. נכון שזה שואב אבל צריך להשביע גם את הרעב של הלב. כמו שתינוק רוצה לאכול כל כמה שעות ואני לא ארים גבה בצהריים אם הוא אכל בבוקר, כך גם עם הלב, אם שיחקתי איתם חצי שעה בבוקר אני לא אהיה מופתעת שבצהריים הוא קורא לי אמא אמא. כשאני משביעה עבורם את הרעב הזה אז גם יותר קל, פתאום הם משחקים שלוש שעות לבד ויש לי זמן משלי".
ומה עושים כשקשה, כשיש בלאגן והם רבים?
"אצלנו אין בלאגן״ היא אומרת ונקרעת מצחוק, "סתם. תראי, אני הסמכות בבית, זה אומר שהעיניים מופנות אליי והם יודעים שכשיש קרייסס יש מי שיתמוך ויתווך וידע איך לפתור בעיות. ומתוך זה הם לומדים לעשות את זה בעצמם. סמכות זה לא כוח, סמכות זה מלשון לסמוך, הם סומכים עליי שלא אשתמש בקשר שלנו ובצורך שלהם באהבה שלי כדי להשיג התנהגות רצויה. אני לא ארחיק אותם או אשלח אותם לחדר, את לא תהיי לבד ולעולם לא תהיי בודדה, נהיה ביחד ונצליח להתמודד. בכלל, אני לא אעניש אותם, זאת מילה שהם לא מכירים. האהבה שלי לא תלויה בשום דבר ובשום התנהגות".
איך נראה יום שגרתי בלי מסגרות?
"כל ילד הוא שונה, יש ילדים שפורחים עם סדר יום ואחרים נובלים מזה. אומנם זה אתגר לסנכרן בין הילדים אבל אנחנו לא במרדף של להכין סנדוויצ'ים, להספיק לגן ולרוץ לעבודה, אנחנו קמים ביקיצה טבעית, העוגן היחיד זה נטילת ידיים ותפילה בבוקר ומשם זורמים עם האנרגיה והלב לפי מה שמתאים. לאורך היום אני מתפעלת את האירוע שנקרא המשפחה שלי, זאת העבודה שלי, השליחות יותר נכון".
ופתאום הם הופיעו, עמית וארבעת המופלאים שלהם, חזרו מהסיבוב בשוק הפשפשים, וכבר לא היה מקום עוד לשיחות רציניות של מבוגרים, רק לשירים וריקודים באמצע הרחוב ולשמוע על הדברים שהם ראו וההפתעות שהם אספו בדרך. רק לחיים עצמם.