ערב פתיחת שנת הלימודים תשפ"ה, אביטל בן־שלמה עמדה בעין הסערה. ארגון המורים הכריז באותם ימים, כמעט כמו בכל שנה, כי ישבית את הלימודים בבתי הספר התיכוניים, ואף עשה זאת. בלב המחלוקת עמד סעיף המאפשר להעסיק מורים בחוזים אישיים, נושא שבן־שלמה - אז משנה למנכ"ל משרד החינוך - לא הסכימה לוותר עליו. בפרוס שנת הלימודים תשפ"ו, היא מסתכלת על כיפופי הידיים העונתיים מבחוץ. הסעיף מעורר המחלוקת נכנס, אבל חודשיים אחרי מסע הייסורים הזה, היא עצמה פרשה מתפקידה. מצד שני, היא לא ויתרה על חלומה לשנות את מערכת החינוך, להפך. כבר בתקופת הצינון התחילה בן־שלמה לבנות את הפלטפורמה הבאה שלה להשפעה על המתרחש בכל בית ספר בארץ.
"פורום קהלת, שבעבר הייתי חלק ממנו, נמצא לצערי בעמדה שקשה להשפיע ממנה", היא אומרת. "יש שם אנשים מופלאים, הכי חכמים שפגשתי, אבל הניחו עליהם שלשלאות של תודעה ציבורית קשה. לכן החלטתי להקים יחד עם משה בכר את 'אומת החינוך' - ארגון שמטרתו לקדם שינוי מבני עמוק במערכת החינוך על ידי ביזור שלה. אנחנו רוצים להעמיק את המחקר בנושא, לבסס את המדיניות ולהקים קואליציה של ארגונים ששותפים לתפיסה שלנו - והקשת הפוליטית והתרבותית שמתכנסת לאותה תפיסה רק מתרחבת. הולכת ומתבססת ההבנה שמה שיש עכשיו, לא עובד. זה לא רכב שצריך פחחות או טיפול; צריך להחליף אותו, ואת זה עושים על ידי ביזור".
כשאת אומרת "ביזור", זו בעצם מילה נרדפת להפרטה?
"זה אכן מבלבל, אבל מדובר בשני מושגים שונים. ביזור הוא ההפך מריכוזיות, זה ציר אחד, והפרטה היא ההפך מציבוריות, זה ציר אחר לגמרי. מערכת ציבורית יכולה להיות ריכוזית, אבל היא יכולה להיות גם מבוזרת, ולשם אנחנו שואפים".
"כשמשרד החינוך הוא המנהל בפועל של המוסדות, זה תוקע את המערכת לחלוטין". שביתת המורים בתחילת מאי השנה | צילום: אבשלום ששוני - פלאש 90
אחד האתגרים של הארגון שלה, אומרת בן־שלמה, הוא להסביר את ההבדל, בעיקר כי מתנגדיה מודעים לפחד של הציבור מהפרטה, ומשתמשים בנקודת התורפה הזאת. "כדי שמערכת תהיה ציבורית, היא צריכה לקיים שלושה תנאים: ראשית, להיות מתוקצבת על ידי המדינה; שנית, לקדם מטרות ציבוריות - למשל הכשרת אזרחים למשק, הנחלה של ערכים, צמצום פערים או קידום לכידות חברתית; ושלישית, להפעיל רגולציה שתבטיח שהכסף באמת יגיע ליעדו. ביזור נמדד בשאלה איפה מתקבלות ההחלטות – האם אי שם בראש הפירמידה, כלומר במטה משרד החינוך, או שאולי הן מתקבלות בבית הספר, בחדר המנהל או אפילו על ידי המורה בכיתה. מה מלמדים ואיך? איזה מורה מקבלים לעבודה ומה יהיה השכר שלו? ככל שיותר החלטות מתקבלות בשלטון המרכזי, כך המערכת ריכוזית יותר; כשהחלטות שנוגעות לנעשה בתוך בית הספר מתקבלות בשטח, המערכת מבוזרת יותר".
ההורה כלקוח
בן־שלמה (39) נשואה ואם לשישה, ומגדלת גם תינוקת באומנה. גדלה בקרני־שומרון, שם היא מתגוררת גם היום. בצעירותה חלמה ללמוד בטכניון ולהיות מהנדסת, אבל אז הגיעה ההתנתקות, וגרמה לה לשנות כיוון. "הייתי מעורבת מאוד בעשייה, ובשלבים מסוימים הרגשנו שיש לזה השפעה, למשל בניצחון במשאל מתפקדי הליכוד. הרגשתי שאזרח אקטיבי יכול לשנות סדרי עולם - ואז הכול קרס. כשזה קרה, הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן. לקחתי את זה קשה, לא ממש תפקדתי, ואפילו העיפו אותי מהתפקיד שלי בשירות הלאומי. השבר הזה ערער את כל תפיסת המציאות שלי. הבנתי שזה לא ברור מאליו שהמדינה מתפקדת ושדברים הולכים לכיוון חיובי, והמסקנה שלי הייתה שאני צריכה לראות איפה אני משתלבת ומשפיעה. הרגשתי שללכת ללמוד הנדסה זה מנותק - המדע מתקדם ולא משנה מי עושה את זה, אבל בתרבות ובפוליטיקה יש סערות, דברים קמים ונופלים, והשאלה אילו ערכים מובילים היא קריטית".
בסופו של דבר היא נרשמה בכל זאת לטכניון, ואת השנה הראשונה סיימה עם תעודת הצטיינות מנשיא המוסד האקדמי – אבל גם עם תחושה קשה שזה לא המקום שלה. "עזבתי ועברתי ללימודי משפט עם כיוון מחקרי, ומשם הגעתי בשנת 2013 לפורום קהלת, שהיה אז בשלבי הקמה".
היא התחילה לכתוב מחקרים על מבנה הממשלה, מינויים פוליטיים, מערכת המשפט והקשר בין ביטחון להתיישבות. כשראש המחלקה שלה ד"ר יצחק קליין ביקש למשוך אותה למחקר של קהלת שעסק בחינוך, היא ניסתה לחמוק. "זה לא נשמע לי מעניין, אבל בסוף הצטרפתי לצוות, ובמשך יותר משנה עסקנו בכתיבת נייר מדיניות מקיף על בחירת הורים (מתן אפשרות להורים לבחור באיזה בית ספר ילמדו ילדיהם – א"ז) וגמישות ניהולית. כשניר ברקת נבחר לראש עיריית ירושלים, הוא החיל בעיר בחירת הורים, וזו הייתה פריצת דרך. עד היום רואים כמה מערכת החינוך שם מגוונת, והתוכנית מתרחבת בכל שנה לרשויות נוספות. כשהייתי במשרד החינוך ניסינו להביא לכך שבחירת הורים תהיה ברירת המחדל בכל מקום; היום ברירת המחדל היא שיבוץ לבית ספר לפי אזורי רישום, ורק אם ההורה מבקש, יש סיכוי שייתנו לו להעביר את הילד, אולי יום אחד השינוי יקרה".
וזו מקפצה לאוטונומיה ניהולית של בתי הספר?
"במובן מסוים זה בא ביחד. אם אין בחירת הורים, מנהל לא יכול להתרחק יותר מדי מהשבלונה, כי יש לו תלמידים שהתקבצו באופן אקראי. אבל אם ל'לקוחות' של בית הספר, כלומר להורים, יש אפשרות להגיע למוסד הזה מתוך בחירה או לעזוב אותו, למנהל יש יותר מקום להציע מוצר משלו. זה לא מספיק, כי הוא עדיין מחויב למערכת, אבל זה תנאי ראשון בדרך ליצור ייחודיות של בתי ספר".
המחקר שאב אותה לתחום הזה הרבה יותר מכפי שציפתה. ביוזמתה הוקמה בקהלת מחלקה ייעודית לחינוך, ובן־שלמה ניהלה אותה. "הבנתי באיזה פיגור אנחנו ביחס לעולם, וכמה זה קריטי להמשך הקיום של המדינה. כתבנו המון ניירות עמדה, הצעות חוק ותקנות, ועסקנו ביישום. לשם כך הגענו לוועדות וקיימנו פגישות בכנסת ובמשרדי הממשלה. כחלק מהמאמצים הקמנו ב־2017 את 'הקואליציה לאוטונומיה בחינוך', ובה ארגונים שזיהינו שהם מתחברים לתפיסה הזאת".
שר החינוך יואב קיש | צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
במצב הקיים היום, מסבירה בן־שלמה, הבוס של המורה למדעים בכיתה ג'2 בבית ספר בקריית־מלאכי הוא שר החינוך, כיוון שבית הספר שייך למשרד החינוך. לבתי הספר התיכוניים יש אומנם "בעלים" אחרים - רשתות חינוך או הרשויות המקומיות - אבל גם שם משרד החינוך משולב בכל פרט. "במצב כזה למנהל אין מרחב. הוא לא מקבל תקציב שאותו הוא יכול לנהל, אלא רק מספר של שעות שהוא יכול לאייש, וגם זה תוך מגבלות רבות: המשרד קובע כמה שעות המורה ילמד ובאיזה קצב יתקדם. המנהל לא מחליט מה ואיך ילמדו, ומתוך אילו ספרים. כמעט כל מה שקורה בבית הספר קבוע מראש, והמנהל הוא מעין פקיד שצריך ליישם. הוא לא מציב חזון או בונה תוכנית אסטרטגית".
השינוי המבני שהיא מציעה, מבקש להפוך את משרד החינוך לרגולטור, ולהוציא מידיו את האחריות על הניהול האופרטיבי של בית הספר. בשלב מוקדם יותר, מספרת בן־שלמה, הם ניסו לעבוד עם המבנה הקיים ורק להרחיב את טווח התנועה של המנהל. "ביקשנו לתת למנהלים ולמורים יותר אפשרות לשחק עם השעות והתקציב. זו הייתה רוחה של רפורמת גפ"ן (גמישות פדגוגית־ניהולית) - יואב גלנט החיל אותה בעיקר בתחום מערכת השעות, ויפעת שאשא־ביטון הרחיבה אותה גם לנושא התקציב. המשמעות הייתה שכל התקציב שלא מיועד לשעות לימוד אלא מפוזר בתוכניות שונות, יועבר ישירות לבתי הספר ובו המנהל יוכל לשחק. אבל גם כך, רוב התקציב של בית הספר לא בידי המנהל".
במסקנות משרד החינוך מהתנהלות בתי הספר בתקופת המלחמה, מערך גפ"ן מוזכר כאחד העמודים שהמערכת נשענה עליהם.
"נכון, עד כדי כך שגם משרדים אחרים השתמשו בו כדי להעביר תקציבים. היום תהליך של העברת תקציב מהממשלה לשטח יכול לקחת בין חודשים לשנים, ואילו בגפ"ן נבנו צינורות שדרכם אפשר לשפוך כסף והוא יתפזר לכולם. זה היה יעיל מאוד במלחמה".
ההצעות של פורום קהלת בנושא הרחבת סמכויות המנהלים בבתי הספר, הלכו וחלחלו. "בסבבי הבחירות נפגשנו עם המפלגות כדי להשפיע על המצע שלהן, ארגנו כנסים שדנו באוטונומיה ניהולית, ופתאום המושג הזה כבר לא היה טריגר. בהתחלה אמרו לנו דברים מוזרים, למשל 'אם ניתן כסף לבית הספר, המנהל יקנה לעצמו רכב' – אבל תוך חמש שנים ההצעה שלנו הפכה לקונצנזוס".
כשהמשרד הוא רק תחנה
את תפקיד המשנה למנכ"ל משרד החינוך היא קיבלה בתחילת 2023. "זו הייתה הפתעה גם בשבילי", נזכרת בן־שלמה. "אחרי בחירות 22' נפגשנו עם הצוות של שר החינוך הנכנס, יואב קיש. הם התעניינו ברעיונות שלנו והביאו אותנו שנשב יום שלם עם השר קיש, עם מנכ"ל המשרד דאז אסף צלאל ועם כל היועצים. עשינו להם מעין סמינריון מקוצר על כל התחומים, והצגנו בעיות ופתרונות. אחרי יומיים השר התקשר אליי ואמר: 'זו גם תפיסת העולם שלי. לך יש הבנה וידע, בואי'. מעולם לפני כן לא חשבתי על זה, וגם לא כיוונתי לתפקידים כאלה, אבל שמחתי על ההזדמנות שהוא פתח לי".
החודשים הראשונים שלה שם היו אפופי אופטימיות ותקוות להשפיע מבפנים. "לשר היה אור בעיניים, הוא רצה לחולל את השינויים. שוב ושוב הוא אמר שמבחינתו הוא בא לשתי קדנציות כדי לעשות שינויים עמוקים שהמערכת זקוקה להם". בפועל, המשימה התגלתה כקשה מהצפוי, ומכל עבר נתקעו מקלות בגלגלים. "היו מהלכים שניסחנו עד הקצה, עשינו עבודת עומק יסודית, קיבלנו הסכמות מכל הגופים - אבל כשהגענו ליישום והתחילו ההתנגדויות, הכול נעצר. מהלכי השינוי העמוקים שלשמם הגעתי למשרד נבלמו בזה אחר זה. הצלחתי אומנם לקדם וליישם פרויקטים, אבל הם היו מסוג הדברים שמשרד החינוך כלל לא צריך לעסוק בהם לפי תפיסת עולמי. באתי מתוך תפיסה של הפיכת המשרד מאופרטור של המערכת לרגולטור שלה, ובפועל עסקתי רוב הזמן באופרציה - תפעול ומיקרו־ניהול של המערכת. כשהבנתי שאין לי גב להובלת תהליכי שינוי עמוקים, ושאני עסוקה בדברים שאני לא מאמינה בהם, החלטתי לעזוב".
תהליך דומה, היא אומרת, התרחש גם בעבר, ויותר מפעם אחת. "נפתלי בנט למשל היה הבטחה גדולה מבחינתנו, כשהוא מונה לשר החינוך. בנט הגיע לתפקיד עם תפיסה שהתבססה על הניסיון והתובנות שלו מעולם ההיי־טק לגבי איך אמורה להתנהל מערכת. תוך חודשים בודדים הוא זנח את התפיסות האלה ובחר בדרך שתעזור לו לשרוד פוליטית את השהות במשרד, כלומר לקדם דברים שלא שנויים במחלוקת, כמו מדעים וטכנולוגיה. מבחינת שרים שרואים בתפקיד הזה תחנה בדרך הפוליטית שלהם, זו התנהלות רציונלית וחכמה, כי משרד החינוך ידוע כמקום שקובר פוליטיקאים. אין לי תלונה עליהם".
"המלחמה הביאה לשידוד מערכות". גן ילדים של מפונים מהדרום במלון בתל אביב | צילום: מרים אלסטר - פלאש 90
הנושא של החוזים האישיים, שלא יושם עד היום, זו נקודה כואבת מבחינתך?
"מאוד. השקעתי בזה המון, גם בשלב המשא ומתן עם הסתדרות המורים בזמן שהייתי בקואליציית הארגונים, עד שזה נכנס לחוזה הקיבוצי. אחר כך הובלתי את מאמצי היישום כשהייתי בתוך המשרד, והם לא ממש צלחו".
שמונה חודשים אחרי כניסתה למשרד החינוך, נפתחה המלחמה. "זה היה שידוד מערכות, הכול נעשה לא רלוונטי. במשך שלושה חודשים התעסקנו רק עם ההיבט הכי קיומי של המערכת: להבין איפה התלמידים. למשרד החינוך יש בעיה כבר כמה שנים בנושא הדאטה - איסוף הנתונים, הזרימה שלהם מהשטח למשרד והשימוש בהם. הבעיה הזאת צפה בעוצמה כשלא הצלחנו להבין אם התלמידים נמצאים במסגרת כלשהי, ואם יש מורים. במעונות בכלל הייתה קטסטרופה. במקביל כמובן עסקנו בנושא הביטחוני ושאלת האבטחה והמיגון, והייתה בעיה של איוש מורים במסגרות שקמו מעכשיו לעכשיו. לצד העיסוק האינטנסיבי במפונים, התחלנו אחרי שלושה חודשים להיערך לתרחיש החמרה, כי רשות החירום הלאומית הנחתה את כל משרדי המלחמה להתכונן לפתיחה של חזית צפונית. הבנו שבתרחיש של מתקפה מצד חיזבאללה, ייתכן שניכנס לחודשים ואולי אף שנה של למידה מרחוק, ולכן האצנו מאוד תהליכים של דיגיטציה ולמידה היברידית, כדי שלא נפסיד שנת לימודים. היו לי הרבה חרדות סביב תרחיש ההחמרה, שבסופו של דבר לא התממש, ברוך השם. ואז חזרנו לאט־לאט לעסוק קצת גם במהלכים שהתחלנו לפני המלחמה".
המשרד נתן לעצמו ציון כמעט מצוין על ההתנהלות בתקופת המלחמה. את חותמת על זה?
"באופן כללי התפקוד של מערכת החינוך רחוק מלהיות טוב, הוא נמוך, אבל באופן יחסי לתפקוד של מערכות אחרות ומשרדים אחרים, המערכת הזאת הייתה בין הגופים המובילים. בית ספר הוא לא רק מקום לימודים, הוא התשתית לשגרה במשק. רוב הילדים חזרו למסגרת בתוך זמן קצר יחסית, וההורים יכלו לחזור לאיזושהי עשייה. זה לא מובן מאליו בתוך קטסטרופה קיצונית שלא נערכנו אליה ברמה הזאת, ולכן מגיעה מילה טובה למערכת החינוך. אבל חזרנו גם לאותו שיעור שלמדנו בקורונה: היכולת של הכוחות בשטח להגיב, ליצור פתרונות ולתת מענים מדויקים, היא הרבה יותר גדולה מהיכולות של משרד החינוך. התפקיד של המשרד בשגרה, ובוודאי בחירום, הוא לספק את התשתית שתאפשר לדברים לקרות. לתת תקציבים, להסיר חסמים, לסייע בנתונים, כך שהרשויות והמנהלים יוכלו לרוץ קדימה עם הפתרונות. בפועל המשרד שחרר קצת, מתוך הבנה שלשטח יש תמונה מדויקת יותר".
כמי שמכירה היום את המערכת מבפנים ומבחוץ, מהי בעינייך הבעיה המרכזית שלה?
"לא נוח להגיד, אבל אין לי ספק שהבעיה הגדולה ביותר היא איכות כוח האדם. מערכת חינוך לא מסוגלת להיות איכותית יותר מהאנשים שמרכיבים אותה, ולכן הכול מתנקז למורים. לא משנה כמה תקציבים תשפכי, בשורה התחתונה מה שיקבע זו השאלה כמה טוב המורה שעומד בכיתה. ברור שיש מורים מדהימים, אבל מבחינה סטטיסטית, איכות כוח האדם בחינוך הישראלי נמוכה בהשוואה לעולם, וגם בהשוואה לפוטנציאל בישראל. אם ניקח את נתוני הפתיחה של כל האקדמאים בישראל ונציב אותם בפירמידה - אלה שבתחתית, בעלי הנתונים הנמוכים ביותר, מגיעים להוראה. מי שיכול להתקבל לתחומים אחרים, לא הולך לחינוך. הוראה היא במקרים רבים ברירת המחדל של מי שרוצה לעשות תואר, אבל הנתונים שלו נמוכים. גם במבחנים הבינלאומיים של מדינות ה־OECD, ההישגים של המורים הישראלים בתחומי השפה, המדעים והחשיבה הכמותית הם במקום שלישי־רביעי מהסוף. ורוב המורים שפורשים מהמקצוע בחמש השנים הראשונות, הם דווקא המצטיינים. לעשרות אחוזים מהמורים שמלמדים היום מתמטיקה ואנגלית אין שום הכשרה בתחום. בפינלנד אתה צריך תואר שני בתחום הדעת שאתה אמור ללמד, ורק אז אתה יכול להיכנס למערכת. אתה קודם כול מתמטיקאי, ואחר כך אתה מלמד מתמטיקה. בישראל זה הפוך".
החוזים האישיים אמורים לסייע בפתרון הבעיה הזאת?
"הם לא מפצים על הבעיה הכמותית, כלומר על מאסת המורים החסרים, אלא על האיכות. המטרה היא להביא אדם מההיי־טק או האקדמיה שהוא מומחה בתחומו, ולשלם לו יותר מהשכר הממוצע של מורה, מתוך הבנה שהוא ייתן מה שיש לו גם אם כנראה לא יישאר מורה לכל חייו. רצינו להכניס אנשים בעלי מיומנויות גבוהות וידע מעמיק למקומות הקריטיים, המקצועות שבהם קיים הפער הכי גדול בין הרמה שאנחנו רוצים לזו שיש בפועל".
אז למה רעיון החוזים האישיים נתקל בהתנגדות עזה כל כך, ומשמש עילה לשביתות?
"מנוף הכוח הכי גדול של הארגונים הוא שכל מה שקשור להעסקת מורים עובר דרכם. המנהל מקבל אומנם את המורה לעבודה, אבל אין לו מושג מה תהיה המשכורת שלו. אין משא ומתן על התשלום, על התנאים או על מבנה שבוע העבודה – כל אלו קבועים בחוזה הקיבוצי בצורה נוקשה מאוד. הארגונים צעקו שחוזה אישי הוא הפרטה. זו טענה מגוחכת, כי גם מי שיועסק בדרך הזאת יהיה עובד מדינה, אז איך זו הפרטה? פשוט יהיה לו חוזה אחר, עם קריטריונים שונים, שמאפשרים להביא עובדים מאוכלוסייה אחרת ולתגמל אותם בהתאם.
"רצינו לפתוח עוד צינור כניסה למערכת. היום חייבים ללמוד הוראה, להתחיל מאפס כמורה צעיר שמקבל שכר נמוך מאוד, ומשם להתפתח לאט־לאט. יש הרבה פגמים בברירת המחדל הזאת, אבל עד שנתקן אותה, הצענו שתהיה עוד אפשרות. הפחד של ארגוני המורים הוא שזו פרצה ראשונה בגדר, ומשם משרד החינוך יאבד אחיזה, הארגונים ייחלשו, והמערכת כבר לא תהיה ציבורית".
"באופן כללי התפקוד של מערכת החינוך רחוק מלהיות טוב". בן־שלמה | צילום: אריק סולטן
והם טועים? זו הרי לא התוכנית היחידה שיש לך.
"הם יודעים שהמילה 'הפרטה' מקפיצה את כולם, אבל זו לא הפרטה. זה מהלך שיביא הרבה ערך למערכת. כל שנה מתמודדים עם מחסור במורים, במיוחד בתחומים האלה, והנה, יש פתרון מוכן וחתום על השולחן. צריך רק ללחוץ על כפתור ולהפעיל".
התלמידים הם רק מטבע
ההתעקשות שלה בנושא החוזים האישיים סימנה אותה בעיני ארגוני המורים כאיום. המאבק הפך לאישי ומכוער, וכלל קמפיין הכפשה ברשת עם פוסטים שהציגו אותה כסוכנת שחדרה למשרד החינוך כדי להרוס אותו מבפנים. "שרת החינוך בפועל אביטל בן־שלמה", הם כינו אותה, ומזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן־דוד אמרה כי "לא יעלה על הדעת שגברת פלפלת מקהלת, בצורה מחפירה, רוצה למצוא את אנשי ההוראה בשירות התעסוקה. (...) לא ניתן לאף גורם לפרק את מערכת החינוך הציבורית, חייבים לשלוח אותה הביתה, מה שהיא מנסה לעשות זה הרס וחורבן".
כשאני שואלת אותה על הקמפיין נגדה, בן־שלמה מעדיפה להמשיך לדבר על המשימות שנטלה על עצמה. "הבעיה בכוח האדם נובעת מהריכוזיות של המערכת. זה מה שמייצר מבנה שכר מנותק מהכישורים ומההשקעה של המורה, וזה מה שלא מאפשרת לאנשי חינוך להביא תפיסות חדשניות ולממש את החזון שלהם. אגב, זו גם הסיבה הראשונה לכך שמורים חדשים איכותיים עוזבים, לא השכר. הריכוזיות פוגעת ביעילות של המערכת.
"יש סיפור על בוריס ילצין, מי שהיה הנשיא הראשון של רוסיה אחרי פירוק ברית המועצות. שנים לפני כן, כשכיהן כמזכיר המפלגה הקומוניסטית, הוא הגיע לביקור רשמי בארה"ב, ובמהלך סיור הוא ואנשיו נכנסו לסופר ביוסטון. יש תמונות שמראות אותו בהלם מהשפע והגודל. ילצין ביקש לפגוש את שר המזון כדי להבין איך מגיעים להצלחה כזאת, ואמרו לו שאין שר, זה שוק חופשי. הביקור בסופר ההוא מוטט את כל תפיסת העולם הקומוניסטית שלו, והביא אותו להבנה שהמדינה לא יודעת לנהל מערכות גדולות; היד הנעלמה עושה את זה הרבה יותר טוב. כך גם כשמשרד החינוך הוא המנהל בפועל של כל בית ספר וכל גן, זה תוקע את המערכת לחלוטין. בכל מקום שניתן יד חופשית, היצירתיות והחדשנות יצאו לפועל, כמו בהיי־טק שלנו".
אם המערכת גרועה כל כך, איך היא מוציאה מתוכה את האנשים שהופכים אותנו לאומת הסטארט־אפ?
"עמיתתי לשעבר ריקי ממן (כתבת מקור ראשון - א"ז) אמרה שזה כמו קטר חדשני שגורר אחריו קרונות חלודים ומתפוררים. ההיי־טק הוא פלח חשוב מאוד במשק והוא מניע את הכלכלה, אבל במאסה, התוצר הלאומי שלנו נמוך מאוד, והוא פוחת כל הזמן. יש כאן הרבה עובדים שהתועלת שלהם נמוכה ביותר. ההיי־טק מעוור אותנו מלדאוג לחלקים הלא מתפקדים".
מעבר לכך, אומרת בן־שלמה, קל אומנם למדוד כישורים ותפוקה, אבל למערכת חינוך ציבורית מתפקדת יש גם אפקט ערכי, בלתי מדיד. "היא משפיעה על הלכידות החברתית, שזקוקה כל כך לחיזוק, ותורמת לצמצום פערים בחברה. הפערים בישראל כיום הם הגדולים ביותר מכל מדינות העולם המתקדם, כמעט פי שניים מהמדינה שאחרינו ברשימה. וזה בלי שלוקחים בחשבון את החרדים, שלא משתתפים במבחנים בינלאומיים. הנתונים לרעתנו, והתמונה עוד הרבה יותר גרועה".
אחרי הניסיון המר בתוך המערכת, איך את רואה את זה משתנה?
"מצד אחד אפשר לשאול: אם קשה כל כך להוביל שינויים קטנים, איך נחולל שינויים גדולים? מצד שני, יותר מעשי לשנות את המבנה לחלוטין, מלנסות לשפץ את הקיים. המבנה הנוכחי מורכב משני מוקדי כוח שמקבעים את המערכת. הראשון הוא מטה משרד החינוך, אלפי עובדים שאתה תלוי בהם, והמוקד השני הוא ארגוני המורים. כל אלה מזינים ומחזקים זה את זה בעצם הישארותם גופים יחידים. אני לא נגד ארגוני עובדים, אלא נגד המציאות שבה יש להם יד על השלטר ולכן כל המערכת משרתת אותם. התוצאה היא שהתלמידים הם מטבע עובר לסוחר, וטובת התלמיד לא מכתיבה את קבלת ההחלטות. זה מצב הזוי. הכוח האדיר שיש לארגוני המורים מעוות את שיקול הדעת של המערכת. הם מתנגדים לכל שינוי, לא משנה אם זה בתחום הפדגוגיה או בנושא התקציב, כי כל דבר כזה הוא מבחינתם מנוף לחץ. הנזק הוא קטסטרופלי".
בן־שלמה משווה זאת לנמלים בישראל, שבמשך שנים רבות היו כולם בבעלות המדינה, וסבלו משחיתות וסטגנציה. "המשק שילם על כך מחיר כבד. כשהבינו שיהיה קשה מאוד לתקן את הסיאוב, החליטו להקים נמלים פרטיים. ארגוני העובדים בנמלים השתוללו, אף שאין להם סמכות להתנגד למהלך כזה ולשבות בגללו. לבסוף הנמלים הפרטיים הוקמו, והיום זה כבר מוכיח את עצמו. אפילו הנמלים הממשלתיים התחילו להתייעל בגללם. כשאתה מבזר את הבעלות ומאפשר לגופים שהם לא המדינה להקים ולהפעיל מערכות ציבוריות, אפילו הם יהיו רק עשרים אחוז, אתה יוצר מגוון ותחרות ומכריח את כולם להשתנות".
בישראל כבר יש חינוך עצמאי – בתי הספר החרדיים. זה לא עובד טוב.
"זו דוגמה לאיך לא עושים ביזור. יש שתי רשתות חרדיות שמחויבות למאה אחוז ליבה וזכאיות למאה אחוז תקציב: רשת החינוך העצמאי, ששייכת לאגודת ישראל, ובני יוסף, ששייכת לש"ס. לכאורה יש כאן ציבוריות, אבל זה לא מביא לתוצאה רצויה. בגלל השייכות המפלגתית אין אכיפה, וכך משרד החינוך לא מממש את תפקידו הקריטי כרגולטור. הכוח החרדי במבנה הפוליטי גורם לכך שהמדינה לא מעיזה לפקח. אם היא רוצה להתערב במשהו, החרדים מאיימים מיד בפירוק הממשלה, ולכן מעדיפים לא להתעסק איתם. כדי שהביזור יעבוד, אסור שבתי הספר יהיו בידיים פוליטיות, וחייבים שמשרד החינוך יהיה רגולטור טוב וחזק. לא מדובר במודל דמיוני, הוא עובד בצורה מדהימה בבריטניה משנת 2010. זה הקפיץ שם את המדינה, והיא לא היחידה. הרעיון של מערכת ציבורית לא ממשלתית קיים ומוכיח את עצמו".
רגע לפני סיומו של החופש הגדול, בן־שלמה מודה שלמרות הביקורת שלה על מערכת החינוך, את ילדיה היא שולחת לכיתה בלב שקט. "אני מרוצה מבתי הספר בסביבה. זו תחושה שהרבה אנשים שותפים לה - מעריכים את הצוות, ולצד זה רואים שיש עוד הרבה פוטנציאל. אני אומרת תודה מעומק הלב לאנשי החינוך של הילדים שלי, אבל רואה שיש עוד לאן לשאוף".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il