יום אחד הפריבילגיה שלי דפקה בדלת והכריזה בקול גדול - שומעת? איני יכולה עוד. היו לך ימים טובים, תנצרי אותם בליבך כי הם לא ישובו. ואני לא מדברת על הפריבילגיה לישון שמונה שעות ברצף. אני מדברת על העניין הבסיסי שהיה כל כך מובן בילדותנו והוא לדעת שיש לילד שלך מקום ללכת אליו בבוקר. גן הילדים שלי היה אי של יציבות. היו בו הגננת חיה המיתולוגית והסייעת עדינה, ואני וכל ארבעת אחיי עברנו תחת ידיהן והן היו שרירות וקיימות בעולם כמו פסל החירות. לא משהו שחשבת שייעלם עד הפנסיה, ובטח לא משהו שייעלם כי עדינה החליטה שיותר משתלם לה לעבוד בלק ג'ל. אבל היום, יגיד לכם כל הורה ממוצע לילדים בגיל הרלוונטי, זה כבר לא נראה ככה. אנשים מביאים ילד לעולם ועם השיליה הם רצים למטפלת המקומית כדי לשריין אצלה מקום. זה בהנחה שהיא קיימת, כן? משום שהמצרך הכי מבוקש בעולם הגיל הרך, הכי נדיר והכי בסכנת הכחדה הוא - ובכן - אנשים שמוכנים לעבוד בתחום הזה.

518 מעונות יום נסגרו בשנה שעברה בשל מחסור במטפלות. נשים רבות לא יכולות לחזור לעבוד אחרי לידה כי הן לא מוצאות מסגרת. למה זה קורה? כי השכר ההתחלתי של מטפלת הוא כ־6,000 שקל, ואילו סייעת בגן ילדים מקבלת בין 7,000 ל־8,000 שקל, וגם זה, בואו, לא משכורת שאפשר לקנות איתה הרבה דברים במכולת. בכל בוקר הורי ישראל קמים לקטסטרופה של חוסר יציבות. רבים מהם לא יודעים בכלל איזו אישה תקבל את הילד שלהם בשער. בשנה האחרונה אני ושאר הורי הגן נקראנו מספר פעמים לקחת את ילדינו באמצע יום עבודה כי לא היה מי שיפעיל את הצהרון. בלוד שמעתי על עשרים הורים שאין להם מעון לשנה הבאה. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על כך שהקריטריון היחיד שקיים היום לטיפול בילדים הוא תעודת לידה.

גם בחינוך היסודי המצב לא מזהיר. אני שומעת על מורים לספורט שמלמדים היסטוריה בגלל היעדר כוח אדם. אני שומעת על ילדים שחוזרים הביתה ואומרים שלא הייתה מורה בכיתה אז הקרינו להם סרט של דיסני במשך שעתיים. מה זה עושה למשק, כשקבוצה כל כך גדולה של אנשים עובדים מתחילה את היום שלהם בהיעדר שקט? מה המדינה מפסידה מהורים שנאלצים לתמרן את חייהם משום שהיא לא מצליחה להעניק להם את היציבות הכי בסיסית וחיונית להורה עובד? אם תשאלו את משרד הרווחה או הכלכלה או העבודה או וואט אבר (רק מכמות המשרדים שהתחום הזה עבר אליהם אפשר ללמוד על היחס) יגידו לכם בפנים חמורות שאין כוח אדם. שימו כסף ויהיה כוח אדם. שימו הר של כסף ותראו איך פתאום מתחילות להופיע מועמדות מוכשרות למקצוע הזה. אלפי מילואימניקים שעובדים כל השנה בהייטק ובכלכלה הסכימו לשרת בשמירות ביישובים ובהגמ"ר. נכון, זה היה גם אידיאולוגי. אבל זה לא היה מחזיק במשך שנתיים אם לא היו מתגמלים אותם כמו שצריך. לא מדובר בפיזיקה קוונטית, זו כלכלה בסיסית: כשהתנאים טובים, אנשים רוצים לעבוד. כשהתנאים גרועים, אנשים בורחים. ואנחנו כרגע במצב שבו התנאים כל כך גרועים שכלל לא ברור מי יגדל בעתיד את נכדינו. ייתכן שאלו יהיו בכלל רובוטים.

אז נכון שכולם צריכים עוד תקציב. גם מערכת הבריאות חייבת עוד תקנים ומערכת הרווחה קורסת. אבל איכשהו יש לי תחושה שרופא שקם בבוקר ליום עבודה ללא התקלות נותן גם שירות יותר טוב למטופלים שלו. ועובדת סוציאלית שהילד שלה נהנה מצהרון איכותי תהיה גם יותר אמפתית לאנשים שהיא מטפלת בהם. מדינה שבה מערכת החינוך דופקת כמו שצריך היא מדינה רגועה יותר וכלכלית יותר, והיינו פעם מדינה כזו, עד שהפסקנו להיות, ומאז הורי ישראל רודפים אחרי הצל של עצמם בניסיון למצוא סידור לחופשת פסח, סידור לשושן פורים, סידור לחופש הגדול, סידור במקום הסייעת שהבריזה, סידור במקום הצהרון שנסגר באופן פתאומי, קייטנת הורים, צהרון הורים. קייטנת אֶמו.

הגן שלנו לא סגור, הוא פתוח לפרקים. כשבא לו. אם נמצא מישהי שתסכים להיות היום. ולא תבריז ברגע האחרון. ותגידו תודה שהסכמנו לפתוח לשעה. בזמן שמצפים מאיתנו להמשיך לעבוד כרגיל, שירותי המדינה שלנו פתוחים כשבא להם וסגורים כשמתחשק להם, רק שאותם אף פעם אי אפשר לפטר.

rachelm@makorrishon.co.il