"אזרחי ואזרחיות ישראל, שנת הלימודים הבאה לא תיפתח במועד. ב־1 בספטמבר הגנים ובתי הספר לא יפתחו את שעריהם. זה כנראה לא יקרה גם ב־1 באוקטובר, וייתכן שגם לא ב־1 בנובמבר. אנחנו צופים שביתת מורים ארוכה, ואני מבקש מכם להיערך אליה מעכשיו, מפני שהפעם לא נתפשר על ההכרח לשנות את איכותה של מערכת החינוך".
את הנאום הקצר והדמיוני הזה לא השמיע מעולם אף שר חינוך או שר אוצר בישראל. בארצנו הקטנטונת ההישג המצופה משרי החינוך והאוצר הוא בראש ובראשונה פתיחת שנת הלימודים במועד. כל שנה שנפתחת ב־1 בספטמבר נחשבת הישג, ושביתה בפתח השנה נתפסת ככישלון. אך הנורמה הזו היא האסון של המערכת, משום שהיא מעודדת קפיאה על השמרים ומרתיעה זה עשרות שנים כל מי שעומד בראש המערכת מלנער אותה ניעור עמוק כדי להחזיר אותה למסלול.
מערכת החינוך הישראלית בצרות. כל מי שמעורה בנעשה בה יודע זאת היטב. מחסור כרוני במורים, איכות הולכת ויורדת של סטודנטים להוראה, נשירה מוגברת של מורים בשנים הראשונות, חילופי מנהלים תכופים, ומעבר לכל הבעיות הטכניות – התוצאות. מערכת החינוך הישראלית אינה עומדת במשימתה המרכזית, הקניית ידע ומיומנויות שיאפשרו לתלמיד הישראלי להמשיך לעמוד בחזית הקדמה המדעית והטכנולוגית בעולם משתנה.
הכי מעניין
פתיחת שנת הלימודים בבית-ספר בקצרין. | צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90
די להביט בנתוני המחקר הבינלאומי טימס (TIMSS), שפורסמו על ידי משרד החינוך בדצמבר האחרון כדי להבין את עומק המשבר. בין השנים 2019 ל־2023 נרשמה ירידה חדה בממוצעי ההישגים של תלמידי ישראל במתמטיקה ובמדעים. במקביל נרשמה עלייה חדה בשיעור התלמידים המתקשים בשני המקצועות. בין עשרים מדינות OECD שהשתתפו במחקר, רק התלמידים בצ'ילה הפגינו יכולות נמוכות במובהק משל תלמידי ישראל. לשם השוואה, בשנת 2019 ישראל דורגה גבוה יותר מ־9 מדינות מתוך 18 מדינות ה־OECD שהשתתפו אז במחקר, ובהן שבדיה, ניו־זילנד ונורבגיה. אכן, השנים הללו היו קשות מאוד לתלמידי ישראל, גם עקב משבר הקורונה, אלא שבניגוד למלחמות, הקורונה פגעה בתלמידים בכל מדינות המערב, לא רק בישראל.
ההישגים הדלים של תלמידי ישראל מטרידים במיוחד לנוכח שני נתונים שחשוב להזכיר. הראשון הוא היקף ההוצאה הלאומית לחינוך מתוך התוצר המקומי. ישראל מדורגת בצמרת, במקום השלישי בין כלל מדינות OECD בשיעור ההוצאה, מפגרת בדירוג רק אחרי איסלנד ונורבגיה וגבוהה בהרבה מהממוצע במדינות המפותחות. הנתון השני, החשוב לא פחות, הוא הזינוק בתקציב החינוך ב־15 השנים האחרונות, שלא תורגם כלל לעלייה בתוצאות, אלא להיפך. בשנת 2010 עמד תקציב החינוך על 34.7 מיליארד שקלים, 10.6 אחוזים מתקציב המדינה באותה שנה. ב־2025 הוא נשק כבר לרף 90 מיליארד השקלים, 14.4 אחוזים מהסך הכולל של תקציב 2025 המקורי. גם אם נביא בחשבון את הגידול הדמוגרפי ואת עליית המחירים המתורגמת לירידה בערכו של השקל, הזינוק הוא חד. מערכת החינוך זכתה למשאבים רבים, אך אלו לא שיפרו אותה כלל.
עוד כתבות בנושא
עיקר הגידול בתקציב הוקדש למימון שתי הרפורמות המשמעותיות שנעשו במבנה ההעסקה של עובדי ההוראה ובשכר המורים, "אופק חדש" ו"עוז לתמורה". עשרות מיליארדים הושקעו בשתיהן, והתוצאות אפסיות. אפילו בהשגת היעדים הישירים שהוצבו להן, כמו עלייה במעמד המורים והפיכת המקצוע לאטרקטיבי בעיני צעירים הניצבים על סף השתלבות בשוק העבודה, כשלו הרפורמות כישלון חרוץ. משכורות המורים בישראל עלו, אך יוקרת המקצוע צנחה לשפל שלא היה כמוהו. בעקבות השחיקה, משנה לשנה מאמיר המחסור במורים, ורמת הסטודנטים המוכשרים להוראה נמצאת אף היא בנסיגה. אף אחת משלל התוכניות השונות להקלת ההשתלבות במקצוע שהושקו בשנים האחרונות לא מצליחה לשנות את קו המגמה.
למרבה ההפתעה והצער, מחקר רציני על כישלונן של שתי הרפורמות הגדולות, לצד שורה של רפורמות מצומצמות יותר כדוגמת אלו שעסקו במבנה מבחני הבגרות, טרם נעשה. ועם זאת, ייתכן שרמז חשוב לפתרון החידה מסתתר בדו"ח אחד, קצת ישן ומעט נשכח.
הפעם האחרונה שבה ממשלת ישראל ניסתה לבחון לעומק ובאופן מקיף את מצבה של מערכת החינוך הישראלית הייתה בשנת 2003. שרת החינוך דאז לימור לבנת הובילה מהלך פדגוגי חשוב: הקמת "כוח משימה לאומי" לקידום החינוך בישראל. למעשה מדובר היה במעין ועדת־על שתחתיה פעלו כמה ועדות משנה, אשר בידיהן הופקדה משימה יומרנית: לערוך בחינה מקיפה של מערכת החינוך בישראל; להמליץ על תוכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית; ולהתוות את הדרך ליישומה. בראש המיזם הוצב איש העסקים המצליח שלמה דברת, שנתן לו את השם שבו הוא מוכר עד היום - "ועדת דברת".
עבודת הוועדה סוכמה בשני דו"חות, דו"ח ביניים שהוגש לאחר כחצי שנה של עבודה ודו"ח סופי שהוגש בשנת 2005. מרבית הרפורמות שנעשו מאז במערכת החינוך, ובראשן אופק חדש ועוז לתמורה, הן למעשה יישום חלקי של אותן ההמלצות. ועם זאת, חלק ניכר מהמלצות הוועדה נותרו קבורות במאות עמודי הדו"חות שפרסמה. כאשר מנתחים אילו המלצות נדונו לשבט ואלו לחסד התמונה חד־משמעית. למעשה, היא הייתה כזו כבר מהרגע הראשון. אז הודיע משרד האוצר הבהיר שיישום ההמלצות יתוקצב רק במידה שתושג עליהן הסכמה עם שני ארגוני העובדים המייצגים את המורים בישראל, הסתדרות המורים וארגון המורים.
עוד כתבות בנושא
מי שמעט בקי באופי יחסי העבודה הקיבוציים במגזר הציבורי במדינת ישראל יכול היה להעריך כבר אז אילו חלקים בדו"ח דברת לעולם לא ייושמו. בעיקר, כל מה שקשור לגמישות הניהולית הרבה שאותה הומלץ לתת למנהלי בתי הספר ולביזור הסמכויות המרוכזות עד היום כולן בידי משרד החינוך ברמה הארצית. המנהלים אמורים היו לקבל לניהולם תקציב כספי גמיש, ויחד איתו סמכויות נרחבות מאוד באשר לחלוקת שעות ההוראה, להתוויית הדרך הפדגוגית לבתי הספר, לקבלת מורים לעבודה וגם לפיטוריהם. סמכויות ניהול המערכת, התוויית המדיניות ברמה האסטרטגית, התקצוב והפיקוח היומיומי על בתי הספר אמורות היו ברובן לצאת ממשרד החינוך ולעבור ל"מנהלי חינוך אזוריים". אלו צריכים היו לקום תחת כל רשות מקומית גדולה או כמה רשויות קטנות, ולקבל לידיהן רבות מהסמכויות שכיום מרוכזות כולן במטה המשרד.
בארגונים היציגים של המורים ראו אז ורואים עד היום בכל ניסיון להגמיש את ניהול המערכת ולמתן סמכויות ניהול מוגברות לדרגי השטח איום פוטנציאלי כבד, ומכשילים כל יוזמה משמעותית בכיוון. כל הרפורמות שנעשו בתחום, כמו רפורמת גפ"ן ("גמישות פדגוגית ניהולית" – כותרת מרשימה לתוכנית מרשימה הרבה פחות) נוגעות רק בשולי העשייה החינוכית ולא בליבת מערכת ההוראה. הווטו על גמישות וביזור אמיתיים – מוחלט.
בחלוף 20 שנה מהגשת דו"ח דברת לממשלה, אין כיום טעם בניסיון להסיר ממנו את האבק וליישם את מסקנותיו. העולם השתנה בשני העשורים הללו ומדינת ישראל שינתה את פניה אולי אף יותר. התמורות הטכנולוגיות שמזמן עידן ה־AI לאנושות פותחות אופקים חדשים גם למערכת החינוך בין השאר בחשיבה מחדש על מקומו של המורה והדרך לנצל באופן המיטבי את המשאב האנושי. אך מה שנדרש ללא ספק הוא עוז לתמורה אמיתית במערכת החינוך, לא עוד הסכם שכר שמתחפש לרפורמה.
את מערכת החינוך הקיימת צריך לפרק, ולבנות אותה מחדש אחרת, נכון יותר. נדרש מבנה אחר של העסקת מורים, שיטת תגמול מעודדת הצטיינות וחלוקת משאבים מחודשת בין הקניית ידע שהיא קריטית, הקניית מיומנויות שהיא קריטית עוד יותר והדבר החשוב מכולם – חינוך לערכים. תמורה כזו לא תוכל להיעשות בלי מאבק נחוש. אם ינסו למכור לכם שוב סיפורים על רפורמה בהסכמה – דעו שזה סימן מובהק ששוב עובדים על כולנו ומוכרים לנו עוד שינויים קוסמטיים שיבטיחו את המשך ההתדרדרות לתהום. הממשלה חייבת לבצע עבודת מטה מעמיקה, מעין ועדת דברת 2, שתבחן כיצד נכון להקים מחדש את מערכת החינוך, ולצאת למאבק על מימוש החזון. זה יהיה מאבק קשה מאוד שיגבה מחירים ממשיים. הוא יהיה כרוך ביזע, דמעות ושביתת מורים ממושכת, אך רק כך יהיה ניתן להבטיח את עתיד החינוך ואת עתיד ישראל.
עוד כתבות בנושא
