יש תקופות שבהן אנחנו לא כועסים, לא מיואשים, אפילו לא עצובים - פשוט עייפים. לא רק מעבודה או מהילדים, אלא מעצם החיים עצמם. זה מתחיל בתחושה קלה של חוסר חשק לשיחות ארוכות, נמשך בקושי להיות סקרנים זה כלפי זה, ובסוף מתגבש למין שקט כבד בזוגיות: פחות מתעניינים, פחות מחפשים רגעים של יחד, שוקעים כל אחד אל תוך הנייד שלו. לא כי אין אהבה, אלא כי אין כוח.
העייפות הזו הפכה לאחת התופעות המרכזיות של הזוגיות בעידן המודרני. החיים שלנו רוויים מאוד והתודעה לא מקבלת מנוחה אמיתית: גירויים אינסופיים, מחויבויות רבות מדי, ריבוי תפקידים, הורות אינטנסיבית, חוסר שינה מתמשך, שדות דיגיטליים מרובים וכמובן השנתיים המורכבות שחווינו ועדיין לא הסתיימו - מפעילים אותנו כל הזמן.
עוד כתבות בנושא
המחקרים מדברים בשנים האחרונות על “עומס רגשי כרוני” - מצב שבו המוח עובד כל הזמן במצב של ניהול, עיבוד והכלה, בלי פרקי זמן של שקט אמיתי. התוצאה היא עייפות רגשית, דלדול בחמלה וביכולת האמפתיה וקושי גובר להחזיק מורכבות רגשית במערכות יחסים. הזוגיות, שבעבר הייתה המקום להירגע בתוכו, הופכת לעוד “משימה” שדורשת אנרגיה ולפעמים דווקא שם אנחנו מתכנסים אל תוך עצמנו.
הכי מעניין
העומס הרגשי הוא לא רק תוצאה של החיים, אלא גם בחירה תרבותית סמויה. החברה המודרנית מחנכת אותנו להיות תמיד ב-"Doing" - להתפתח, להוכיח, להספיק, להיות מעודכנים, להיות נוכחים בכל מקום. המרוץ הזה גורם לזוגיות להפוך לעוד תחום מדיד, כזה שצריך “לתחזק” ולשפר כל הזמן - האם ישבנו לשיחה עם הקפה של הערב, האם יצאנו לדייט זוגי בשישי בבוקר או כמה פעמים היינו באינטימיות מינית השבוע. כך גם המקום שאמור להיות ספונטני, אינטימי ואותנטי נלכד באותה שפה תפקודית של יעדים ותוצאות.
מחקרים מדברים על “עומס רגשי כרוני” - מצב שבו המוח עובד כל הזמן בלי שקט אמיתי. התוצאה היא עייפות רגשית, דלדול בחמלה וביכולת האמפתיה וקושי גובר להחזיק מורכבות רגשית במערכות יחסים
כשהכול הופך למאמץ, גם האהבה מתעייפת. אנחנו מתכנסים פנימה, מכבים מעגלי תקשורת ומאבדים סבלנות זה לזו. השקט שנוצר לא נובע בהכרח מריחוק רגשי, אלא מאיתות של מערכת עצבית מותשת. אלא שכאשר אין שפה משותפת לעומס הזה, כל צד מפרש אחרת את ההתנהגות של השני: מי שמבקש שקט נראה כמי שנעלם, ומי שמחפש שיחה נתפס כמי שמעמיס. כך, מתוך תשישות ולא מתוך כוונה, נוצר ריחוק רגשי ופיזי והעייפות מתורגמת לבדידות.
מה יכול לעזור לנו להתמודד?
קראו לזה בשם: ברגע שאנחנו נותנים לעומס הרגשי שם, הוא הופך לחוויה משותפת ולא לבעיה של אחד מאיתנו. כשאחד מבני הזוג אומר “אני פשוט עייף רגשית”, נוצר פתח להכלה במקום האשמה. ההכרה הזו עצמה מחזירה רוך וחמלה לתוך הקשר.
נסו לשקם את האנרגיה האישית: זוגות נוטים לחשוב שאם יש ריחוק, צריך “לעשות משהו ביחד”, בעוד שלעתים התרופה היא דווקא מנוחה נפרדת. בחירה זו מצריכה מאיתנו אמון וביטחון זה בזה, מתוך ההבנה שהצד השני לא מתרחק כדי לברוח, אלא כדי לנשום.
הפחיתו גירויים: היכולת לכבות טלפונים, לסגור מסכים ולקצר רשימות מטלות עשויה ליצור לזוגיות מרחב שבו אפשר לפגוש אחד את השני. השקט החיצוני הוא תנאי הכרחי להופעת השקט הפנימי, ורק בתוכו יכולה להתעורר שוב סקרנות הדדית.
שלבו את הגוף בתוך הזוגיות: עייפות רגשית נובעת פעמים רבות מהתנתקות מהחושים. הליכה קצרה יחד, נשימה מודעת, בישול משותף, ריקוד בסלון וכל פעולה אחרת שמחזירה אותנו לחוויה גופנית פשוטה, מחברת אותנו בחזרה לנוכחות רגשית.
החזירו לקשר שפה רכה ולא תפקודית: במקום לשאול “מה עשית היום?” אפשר לשאול “מה היה לך נעים היום?”, “מה עייף אותך?”, “איפה היית צריך אותי?”. אלו שאלות פשוטות שמחזירות למרחב האינטימי רגש ותשומת לב.
הכניסו תדר של חום קטן ויציב ליומיום: מחוות קטנות, שאינן דורשות אנרגיה גדולה - כמו מבט, מגע קל, הודעה באמצע היום – מחזירות גם הן את תחושות הנראות והחיבור הרגשי אל תוך המרחב הזוגי.
העומס הרגשי לא ייעלם והמציאות לא תעצור את הקצב המטורף שבו היא נעה. אבל בתוך כל זה, אנחנו יכולים לבחור איך לחיות את הקשר שלנו. לא כעוד משימה שצריך לסמן עליה "וי", אלא כמרחב שמגן עלינו מהעומס. ואולי זה סוד הזוגיות החדשה: לא לחכות שהחיים יירגעו כדי למצוא פניות לאהוב, אלא לייצר מקום לנוח יחד בתוך מירוץ החיים עצמם.
עוד כתבות בנושא
