עונת החתונות שנפתחה זה עתה מציפה שוב בעוצמה את אחד האתגרים המרכזיים של צעירים וצעירות רבים — ההתמודדות עם הרווקות, בתקופה מטלטלת של מלחמה ארוכה ומתמשכת. עבור חלקם, ימי הלחימה חידדו את הצורך בזוגיות, בשותפות ובבית חם ובטוח. התחושה שהעם זקוק לחיזוק, שלכל זוג נוסף ולכל בית שנבנה יש משמעות לאומית, מחלחלת עמוק. אך בתוך כל זה, הפער בין מה שהלב מבקש לבין המציאות שמסביב, מורגש במיוחד בתקופה זו.

אחד הקשיים שצפים בתקופה הזו הוא המעבר מהלך נפשי של מגננה, חרדה ולחימה – למקום שבו נפתח הלב ומאפשר קרבה, הקשבה ושיח זוגי כן. עבור רבים, תחושת האיום הקיומי המתמשך, הגיוס הפיזי והנפשי, כמו גם העיסוק המתמיד בשאלות של ביטחון ובית – מותירים מעט מאוד מקום לנפש להתרכך, להיחשף, לבחור באינטימיות. דווקא כשיש רצון אמיתי להתקדם בקשר, הכפתור של "מצב חירום" מתקשה להיכבות, והלב, שמבקש יציבות, מוצא את עצמו לעיתים בורח בדיוק מהמקום שמציע לו אותה.

מצד אחד, יש מי ששואפים לבנות קשר דווקא עכשיו מתוך תחושת דחיפות, צורך במשמעות ורצון לעגן את חייהם בתוך מסגרת של בית ומשפחה. מנגד, לא מעט קשרים נקטעו או התפוגגו. יש מי שחשים עומס רגשי כבד מכדי להיחשף באמת או להחזיק קשר בתנאים בלתי-יציבים ומשתנים. 

אחת הסוגיות הבולטות היא קושי בסיסי ביצירת שגרה. מערכת יחסים זקוקה לקרקע יציבה – רצף של פגישות, שיח מתמשך, מרחב לתחושת ביטחון. אלא שתקופה של גיוסים חוזרים, חוסר ודאות ותנודתיות רגשית מתמדת, מונעת את אותם תנאים בסיסיים. הקשרים מתנהלים פעמים רבות על בסיס קצוב, בין סבב לסבב, ולעיתים מחייבים גמישות שקשה לגייס כשאין עדיין בסיס אמיתי של קשר.

גם אלו שלא משרתים נושאים את העומס והלחץ שכולנו מרגישים בימים אלו, שגורם לקושי בבניית קשר. בתוך כך, רבים חווים תסכול ושאלות האם בכלל נכון להתחיל עכשיו קשר? האם זה אחראי, האם זה כדאי?

המלחמה ממסמסת דייטים, מקשה על פיתוח קשרים רציניים ומוסיפה שכבת אי-ודאות נוספת. נשים רבות חוששות להיכנס לקשרים עם גברים מגויסים, וגברים תוהים אם יוכלו להתחייב לתהליך כזה בתוך תקופה לחוצה ועמוסה. שמעתי מכמה בנות במגזר על התחושה ש"נעלמו" להן הבחורים. הן מדברות על כך שלצערנו, הרבה מאוד בחורים טובים נהרגו במלחמה, חלקם נפצעו ויש מספר לא מבוטל של בחורים שלא מרגישים פנויים רגשית. המציאות הזו יוצרת אתגר לא פשוט, דווקא כשיש צורך עז בקרבה.

מעבר לאתגר האישי, קיים גם פער חברתי עמוק. לרווקים ולרווקות פעמים רבות אין את מערך התמיכה שמקבלים מילואימניקים בעלי משפחות – לא חיבוק קהילתי, לא אוכל חם, ולעיתים אפילו לא לוקחים אותם בחשבון ומתייחסים אליהם כחלק מהתמונה החברתית השלמה. התחושה שנוצרת אצלם היא של שקיפות, היעדר שייכות. הבדידות הקהילתית של הרווקים והרווקות בתקופה הזו אינה רק רגש חולף, אלא מציאות עמוקה ומכאיבה. כשכל השיח הציבורי והקהילתי עוסק במגויסים ובמשפחותיהם, מי שנמצא מחוץ למעגל הזה מרגיש עוד יותר בדידות.

המלחמה יצרה גם "מעמדות" חדשים בקרב מבקשי הזוגיות. גברים משרתים בתפקידי לחימה נתפסים כ"גיבורים", ולא פעם, גם במובן הרומנטי. הפערים הללו יוצרים לעיתים פגיעה בערך העצמי של מי שלא משרת בשירות קרבי או לא משרת במילואים. לצד ההערכה המוצדקת ללוחמים, יש מקום לדאגה: מה עם כל אותם גברים שתורמים בעורף, בתפקידי חינוך, רפואה, לוגיסטיקה, או פשוט עושים את הטוב שביכולתם, במקומם? האדרה של דמות הלוחם מחמיצה עולם ומלואו של ערכים, מידות ואיכויות שנמצאות גם אצל אחרים. דווקא בתקופה כזו, חשוב לא לשפוט רק לפי המדים או סוג השירות, אלא להכיר בערכים ובצורות שונות בהם הם באים לידי ביטוי. 

וכשמביטים על התמונה הרחבה, ברור שההתמודדות עם רווקות איננה רק התמודדות פרטית, אלא משימה לאומית. מרכז עדן, העמותה שאותה אני מובילה, שמה לה למטרה לחזק קשרי זוגיות ולעזור לבנות נישואים יציבים ואיתנים. אנו רואים זאת כחלק מהחוסן. לבנות בתים, להקים משפחות. זו התגובה שלנו לאויב, המשכיות מול הרס. דווקא מתוך הכאב והאתגרים, ניתן לבנות זוגיות יציבה, חזקה ומחוברת. יש צורך ממשי להכשיר את הלבבות, לא רק של הרווקים והרווקות, אלא של כל הסובבים. יש ללוות, להציע שידוכים, לפתוח דלתות, להיות חלק מהתהליך. זו אחריות משותפת. בין אם מדובר בהזמנה לארוחה, בשיחה חמה או ביוזמות קהילתיות. כל מחווה קטנה יכולה להפוך לעוגן משמעותי.

אם ננכיח את הקול של הרווקים והרווקות, נקשיב להם וניתן להם מקום של כבוד, נוכל לייצר שינוי אמיתי. ככל שנבנה יחד סביבה שמבינה את המורכבות ונותנת לה מענה, כך יגדל הסיכוי שגם מתוך הקושי נצמח. מתוך החוסן הזה נבנה בתים חדשים ונבטיח את עתידנו.

מרכז "עדן" יקיים מחר כנס "אהבה במלחמה - אתגרי הרווקות בזמן מלחמה"