יש אינספור משתנים שמשפיעים על הקשר בין הגוף שלנו לבין האוכל שאנחנו אוכלים. ובכל זאת, פעם אחר פעם מבטיחים לנו שיש דבר אחד שהוא המפתח.
פעם זה היה השומן. אחר כך הגלוטן. במשך שנים האצבע הופנתה גם לסוכר. ועכשיו, יותר ויותר, מדברים על אינסולין.
ההיגיון נשמע פשוט: אינסולין הוא הורמון שמעורב בפינוי הגלוקוז מזרם הדם ובאופן שבו הגוף משתמש באנרגיה ואוגר אותה. אם נצליח לצמצם את העלייה ברמות האינסולין, אומרת התיאוריה, נוכל גם להגביל את אגירת האנרגיה כשומן. הנה, לכאורה, מצאנו את המפתח לניהול המשקל.
הכי מעניין
אלא שהגוף האנושי כמעט אף פעם לא עובד בצורה פשוטה כל כך.
אז עד כמה האינסולין באמת חשוב?
הוויכוח סביב אינסולין אינו חדש. הוא עומד במידה רבה בבסיסן של דיאטות דלות בפחמימות, שחוזרות בגלים כבר יותר ממאה שנה. אלא שבשנים האחרונות העניין בהורמון גובר שוב.
מודל הפחמימות־אינסולין מציע שמזונות הגורמים לעלייה חדה באינסולין – ובעיקר דגנים מזוקקים וסוכר, אך גם פחמימות אחרות – משפיעים על הדרך שבה הגוף מחלק את האנרגיה שהוא מקבל מהמזון.
לפי המודל, כשאינסולין עולה, חלק גדול יותר מהאנרגיה מופנה לאגירה, ופחות ממנה נשאר זמין לשימוש מיידי. מזונות שאינם גורמים לתגובה דומה אמורים, לפי אותו הסבר, להשאיר יותר אנרגיה זמינה לשריפה.
אם המודל הזה היה מסביר חלק גדול מהעלייה במשקל, היינו אמורים לראות שתי תופעות ברורות: אנשים שאוכלים מעט מאוד פחמימות היו שורפים משמעותית יותר קלוריות, ועליות חדות יותר באינסולין אחרי ארוחה היו מובילות באופן עקבי ליותר רעב ולאכילה מוגברת בהמשך.
אלא שהמחקרים אינם נותנים תשובה חד־משמעית כל כך.
משאבת אינסולין. | צילום: שאטרסטוק
יש השפעה. השאלה היא כמה
מחקרים שבחנו דיאטות דלות מאוד בפחמימות מצאו בחלק מהמקרים עלייה בהוצאה האנרגטית, אבל ההבדל בדרך כלל אינו גדול.
גם הקשר שבין רמות אינסולין גבוהות לאחר הארוחה לבין כמות המזון שנאכלת בהמשך אינו עקבי. בחלק מהמחקרים נמצא קשר ובאחרים לא, וגם ניטור האינסולין בפני עצמו לא הוכח כפתרון ברור לירידה במשקל.
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר: לא בהכרח שאין השפעה. לעיתים בהחלט יש. אבל במקרים רבים היא קטנה בהרבה מהאופן שבו היא מוצגת מחוץ לעולם המחקר.
הגוף מורכב, התזונה שלנו משתנה מאדם לאדם, ובני אדם הם אוכלוסייה קשה במיוחד למחקר. בתוך כל המורכבות הזאת קל מאוד לקחת עובדה נכונה – למשל שלאינסולין יש תפקיד מרכזי בניהול האנרגיה בגוף – ולהפוך אותה להסבר כולל להשמנה ולירידה במשקל.
דיאטה, אילוסטרציה. | צילום: שאטרסטוק
הגוף יודע לעבוד עם יותר מדלק אחד
קווין הול, חוקר שעבד במשך שנים במכון הלאומי לבריאות בארצות הברית, עסק רבות בשאלה הזאת. בספרו החדש, שנכתב עם העיתונאית ג'וליה בלוז, השניים מתארים את גוף האדם כמערכת שמסוגלת לעבוד עם סוגים שונים של "דלק".
אנחנו יכולים להפיק אנרגיה מתפריט עתיר פחמימות, מתפריט עתיר שומן וממגוון רחב של שילובים ביניהם.
גם דייוויד לודוויג מאוניברסיטת הרווארד, מהחוקרים המזוהים עם הגישה הדלה בפחמימות, מסכים שהאדם מסוגל להפיק אנרגיה ממקורות שונים. המחלוקת היא בעיקר על גודל ההשפעה: עד כמה צריכת פחמימות משנה את ההוצאה האנרגטית, את הרעב ובסופו של דבר את המשקל.
וזו שאלה שקשה במיוחד לענות עליה. כדי לבודד באמת את ההבדלים המטבוליים נדרשים מחקרים ארוכים שבהם אפשר לשלוט באופן מדויק מאוד במה המשתתפים אוכלים – דבר יקר ומורכב לביצוע.
עוד כתבות בנושא
האם דיאטת קיטו טובה יותר לירידה במשקל? | צילום: שאטרסטוק
למה אנחנו כל כך רוצים תשובה אחת?
אם המדע מורכב כל כך, קל להבין מדוע המסר "עליות באינסולין הן הבעיה" מצליח הרבה יותר ברשתות החברתיות.
הפסיכולוג ויליאם הולמן מאוניברסיטת ראטגרס, שחוקר את הסיבות לבחירות המזון שלנו, מסביר שבני אדם נמשכים לפתרון קסם אחד משום שהוא הופך מערכת מסובכת לדבר שאפשר להבין ולשלוט בו.
אם אומרים לנו שכל מה שצריך לעשות הוא להימנע משומן, מסוכר, מגלוטן או מעליות חדות באינסולין, פתאום יש כלל אחד שקל לעקוב אחריו. והוא גם מעניק תחושה שאנחנו עושים משהו משמעותי למען הבריאות שלנו.
הבעיה היא שבדרך מהמחקר אל הכותרות והרשתות החברתיות, המורכבות נוטה להיעלם.
גם חוקרי תזונה שמחזיקים בעמדות שונות בוויכוח מסכימים שהשמנה היא תופעה המושפעת מגורמים רבים. וולטר וילט מהרווארד, למשל, מציין כי אינסולין כנראה ממלא תפקיד – אך אינו הגורם היחיד.
כבר היינו בסיפור הזה
זו גם לא הפעם הראשונה שאנחנו בטוחים שמצאנו את האשם.
כשהשומן הוצג כפתרון לכל בעיות התזונה, התמונה התבררה כמורכבת יותר. כך קרה גם עם גלוטן וסוכר. לעיתים הכיוון מתהפך, והבטחת הקסם היא דווקא לאכול הרבה יותר מרכיב מסוים – כמו חלבון או סיבים.
גם בעולם ההורמונים כבר היו מועמדים קודמים לתואר "המפתח להשמנה".
בכל פעם ההסבר נשמע הגיוני. בכל פעם יש מאחוריו מנגנון ביולוגי אמיתי. ובכל פעם מתברר שהמנגנון הזה פועל בתוך מערכת גדולה ומסובכת בהרבה.
אולי זו המסקנה הפחות מספקת, אבל גם החשובה יותר: כשמדובר במשקל ובתזונה, הסיכוי שקיים גורם אחד שיפתור את הכול כנראה נמוך מאוד.
עוד כתבות בנושא
